כתראפיסטית באומנות אני יודעת שהסדר, כשהוא הופך למטרה משל עצמה, יוצר חסימה לתהליך היצירתי אצל הילד. שיבוש ההיררכיות הקיימות, ערבוב קטגוריות, הוצאת דברים מהקשרם המקורי והעמדתם באור אחר הם תנאי ראשוני לכל יצירה…
מיה, ילדה בת 6 שלומדת בכיתה א', קיבלה משימה ממורתה לצייר דחליל בצורה מסויימת. מיה, ילדה יצירתית, ציירה דחליל מאוד מקורי ויפה אך היא לא ציירה בתוך הקווים והיא חרגה מחלק מן הכללים של המורה. המורה לא קיבלה את הציור ופסלה אותו. האם המורה צדקה?
כפסיכולוגית, אני דוגלת בשמירת גבולות ולמידת סדר את הילד. הילד זקוק לסדר. עקרונות הסדר עוזרים לו להכיר ולשלוט במרכיבי העולם הרבים ההולכים ונחשפים בפניו. הסדר מסייע לו להשתלב בתוך כמה שפחות עימותים במסגרות השונות שבהן הוא נדרש לתפקד: המשפחה, הגן, הבית ספר וחברת הילדים.
בנוסף, הסדר חשוב בבניית דימויו העצמי החיובי. אך כתראפיסטית באומנות, אני יודעת שהסדר, כאשר הוא הופך למטרה כשל עצמה, יוצר חסימה לתהליך היצירתי אצל הילד. ביצירתיות, תנאי ראשוני לכל דבר, למשל בכושר ההבעה, הומור, ציור, מוסיקה ועוד הוא תהליך של הפרת הסדר הקיים וכינון סדר חדש תחתיו, והוא מבוסס תמיד על שבירת מוסכמה כלשהי, בין אסתטית ובין מושגית. שיבוש ההיררכיות הקיימות, עירבוב קטגוריות, הוצאת דברים מהקשרם המקורי והעמדתם בהקשר אחר, הם תנאי ראשוני לכל יצירה.
החיים של הילדים כמו אצל מבוגרים, צריכים להיות מסודרים באופן מאורגן, לכן ילדים צריכים ללמוד לווסת את התנהגותם לפי צורכי המצב והחברה. אך צריך שיהייה איזון מסויים בין הזמן שלילד תהייה את ההזדמנות ליצירתיות בסקרנותו לחקור, להתנסות, ולהמציא ולחדש, לבין הזמן שהילד יתנהג לפי הכללים, שהוראות ברורות ניתנות, ושהילד חייב להשמע לחוקים ולהיות קונפורמי לנורמות חברתיות. לצערי, ישנו חוסר איזון בין הרצון לסדר ובין הצורך ליצירתיות ובדרך כלל הילד בוחר באחד מהם. לכן ילדים גודלים להיות קשובים לחוקים ברורים, ניכנסים לתהליך של תחרות ושליטה ולומדים מעט מאוד על יצירתיות ועל איך לחדש בפתרון בעיות ואת האומנות של גילוי.
מהם המרכיבים שמגבילים את היצרתיות אצל הילד? המגבלות הללו קורות בדרך כלל בבית או בבית הספר (לפי הנסי ואנביל 1992):
פיקוח והשגחה – כאשר ההורה או המורה שוהה בסביבת הילד, ממש מעליו ובוחן כל מה שהילד עושה. גם אנחנו כמבוגרים, כאשר מסתכלים לראות מה אנחנו עושים, אנחנו לא לוקחים סיכון אלא נישארים במקום הבטוח. כאשר הילד מרגיש שבוחנים אותו, היצירתיות פוחתת.
הערכות – כאשר אנחנו כל הזמן דואגים לתת ערכות לילד ושמים עליו את הלחץ לעמוד בקריטריונים.
פרסים – פרסים זה לא דבר רע, אך כאשר מפריזים ונותנים על כל דבר פרס, זה חוסם את המוטיבציה הפנימית לעשות לא בשביל לקבל פרס.
תחרותיות – כאשר שמים את הילד במצב של רווח והפסד. כאשר רק אחד יכול לנצח, הילד לא הולך לפי הקצב שלו, הוא הולך לפי הקצב אשר מציבים לו.
שליטת יתר – כל הזמן לומר לילד איך לעשות דברים (אני מכירה כמה הורים כאלו) נותן לילד להרגיש שהאורגינליות שבו היא בזבוז זמן ובנוסף לא נותן לילד ללמוד דרך ניסוי וטעיה.
מוגבלות בחירה – ההורה אשר בוחר בשביל ילדו במקום שילך אחרי השאיפה של ילדו. כמו שהאם רוצה שהבת תלמד בלט, והבת רוצה לשחק כדורגל.
לחץ – ציפיות מופרזות לביצועים של הילד מלחיץ את הילד להיות קונפורמי לחוקים ומרתיע אותו להתנסות לחקור ולחדש. לפעמים ציפיות אלו לא תואמות את היכולות בתהליך ההתפתחות שלו.
***
אז מה קרה בסוף עם מיה? אמה של מיה דיברה עם המורה וביקשה ממנה לא להשתמש בציור שהוא תהליך של בטוי ויצירה כדי ללמד ילדים איך להיות קונפורמים לחוקים ולבצע את מה שכתוב ונידרש. כאשר המורה לא הסכימה, היא שלפה את הנשק הכי חזק שלה: אמא שלי תראפיסטית באומנות ופסיכולוגית קלינית. המורה נכנעה והסכימה…
