איימי קוני בארט היא המינוי השלישי של הנשיא, כולם במהלך הקדנציה הראשונה שלו בבית הלבן, והיא תבסס רוב של שישה שופטים שמרנים למול שלושה שופטים ליברלים בבית המשפט העליון * למה זה כל כך חשוב
שמונה ימים לפני הבחירות לנשיאות, לסנאט ולקונגרס, אושר ביום שני מינוייה של איימי קוני בארט השמרנית כמחליפתה של רות' ביידר גינסברג בביהמ"ש העליון. בכך הפכה בארט למינוי השלישי של טראמפ, כולם במהלך הקדנציה הראשונה שלו בבית הלבן, והיא תבסס רוב של שישה שופטים שמרנים למול שלושה שופטים ליברלים, רגע לפני בחירות 2020 והאתגר החוקתי שמצפה אחריהן, כמו גם שורת נושאים עקרוניים שצפויים לשוב ולעלות בפני בימ"ש, החל מאובמקייר (או, אם ביידן ייבחר – 'ביידנקייר') ועד פס"ד בעניין רו נגד וייד.
חשוב להזכיר בימים טרופים אלו את מעמדו של בית המשפט העליון בארה"ב: בניגוד לישראל, לאמריקאים אין כמעט ויכוח בעניין סמכותו של בימ"ש לפסול חקיקה, לבטל תקנות ולהוות בלם כוחני מול אג'נדה חקיקתית של נשיא כזה או אחר. בעבר, ביהמ"ש עמד כסלע נגד הנשיא רוזוולט למרות שזה נבחר ברוב מוחץ ו-ב4 מערכות בחירות שונות. הוא עמד נגד אובמה כשלדמוקרטים הייתה שליטה לא רק בבית הלבן אלא בסנאט ובבית הנבחרים. הוא עמד נגד טראמפ, לפרקים, למרות שמינה שני שופטים וביסס רוב שמרני בכס השיפוט, בסוגיות כמו זכויות להט"ב ועוד. זה לא שאין ביקורת, כמובן – כשביהמ"ש ביסס למשל את הזכות של זוגות להט"בים להתחתן, הימין כיסח אותו בתקשורת. אבל למרות הביקורות, כולל הטענה לפיה השופטים 'מחוקקים מהכס', מעמדו של העליון נותר, ובכן, עליון.
הדברים נכונים גם בפרספקטיבה של זמן: ביהמ"ש הוא שומר הסף של החוק והחוקה האמריקאית, וככזה הוא קבע תקדימים רבים במדינה, לפרקים הרבה לפני שהממשל ידע לעשות כן. זה נכון בוודאי ביחס לתיאוריות של חופש הביטוי, אבל גם לנושאים אחרים, כמו מעמד האישה וזכותה על גופה, זכותם של תאגידים לביטוי על דרך מימון (פס"ד סיטיזנס יונייטד) ועוד. הוא גם הכריע במישרין את זהות הנשיא כשביטל ספירה חוזרת בפלורידה ב-2000 וקבע, בפועל, שבוש ניצח במדינה ולכן בארה"ב כולה.
שופטי ביהמ"ש העליון האמריקאי ממונים לכל חייהם או עד פרישה. משכך, מחד, יש להם זמן ויכולת לפתח דוקטרינות משפטיות מרהיבות – ומאידך, ייתכן בהחלט מצב שבו שופט מכהן 20 ו-30 שנה, בשעה שהמדינה משתנה לאין שיעור סביבו/ה. זה גם המצב הצפוי עם בארט, ACB בשבילכם, שעשויה לכהן 30-40 שנה, בתיאוריה. בהתחשב בעובדה ש-2 מ-5 השופטים השמרנים הנותרים הם צעירים למדי (גורסץ', קבאנו) ו-3 אחרים בגיל 65-75 (לא צעיר, אבל RBG כיהנה עד אמצע שנות ה-80 ), סביר להניח שביידן, אם ייבחר, וגם כל נשיא אחר אחריו, יכהן במקביל לבימ"ש שנוטה במובהק לימין, גם אם טראמפ יפסיד את הבית הלבן והרפובליקנים יפסידו את השליטה בסנאט.
ביהמ"ש העליון כבר ראה תנודות לכאן ולכאן: בשנות ה-30 וה-40 עמדו '4 הפרשים' היותר שמרנים למול 3 'מוסקיטרים' ליברלים ו-2 מתנדנדים, כאשר ביהמ"ש נדרש לסוגיית הניו דיל של FDR. בשנות ה-50' ביהמ"ש נטה לכיוון יותר שמרני, ואז חזר לכיוון ליברלי דווקא עם מינויו של השופט וורן (שנעשה יותר ליברלי עם השנים) ע"י הנשיא אייזנהאואר הרפובליקני. בשנות ה-70' ביהמ"ש של ניקסון עם הנשיא ברגר שב 'ימינה', ואז זז עוד יותר ימינה תחת רייגן. ג'ורג' וו. בוש מינה את ג'ון רוברטס, אז סופר-שמרן, לנשיא בית המשפט העליון, ורוברטס זז למרכז האידאולוגי בזמן שאחרי אובמה (מינה שתי שופטות) ובימי טראמפ. כעת, כאמור, בימ"ש ינוע אפילו יותר לימין האומה.
בארט היא 'נערת הפוסטר' של הימין השמרני וחברה בפלג מאוד דתי של הנצרות הקתולית בארה"ב שנקרא 'אנשי ההילולה' (People of Praise). תפיסת עולמה המשפטית עוצבה בלשכתו של השופט אנטונין סקאליה שהלך לעולמו בשלהי כהונת אובמה ושאותו הרפובליקנים סירבו לאפשר לנשיא ה-44 להחליף. היא פורמליסטית ואורגיניליסטית, כלומר נאמנה לא רק לטקסט של החוקה ומגילת הזכויות אלא לגישה שקובעת שיש לפרשן לפי כוונתם של המחוקקים בעת שנכתבה, ולא לפי רוח העם כיום. היא מתנגדת להפלות וטענה בעבר שהפלה היא 'תמיד לא מוסרית'. ב-2017 היא גם פסקה, כשופטת בימ"ש של ה 7th circuit לערעורים, בעד חקיקה שניסתה להצר את הזכות להפלה, הגם שהייתה בדעת מיעוט.
כחברת התנועה הפדרליסטית ובוגרת מצטיינת של ביה"ס למשפטים של נוטרה דאם, בארט נחשבת תומכת נאמנה בתפיסות הימין בעד פרשנות רחבה של התיקון השני המתייחס לזכות לשאת נשק. היא תהיה האישה השלישית על הכס (לצד אלנה קגן וסוניה סוטומאיור, שתיהן מונו על-ידי הנשיא אובמה) והשופטת השלישית שממנה הנשיא טראמפ, שיא לכהונה אחת. היא תהפוך בימ"ש שמוטה כרגע 5-3 לטובת השמרנים לשמרני בהגדרה, עד כדי כך שבאמצע האידאולוגי שלו יהיו הנשיא רוברטס ושני המינויים האחרים של טראמפ, גורסץ' וקבאנו, שנמצאים מעט ימינה מהמרכז. היא גם עשויה לגרום לדמוקרטים רבים להירתם יותר למאמץ להחלפת הנשיא בשבוע הבא, אבל תהיו בטוחים שהרפובליקנים בונים על הלהט הדמוקרטי ככלי לשלהוב המחנה שלהם באותה מידה.
