בארה״ב, כמו גם במרכז ודרום אמריקה, האנטישמיות גואה, וכמו הר געש העומד להתפרץ כבר ניתן לראות את סימני האזעקה מכל עבר • חושו אחים חושו, הבית בוער
החברה הישראלית בארץ ובתפוצות הפכה לחברה נהנתנית שאוהבת לשבת בסלון, בבית קפה אופנתי או על מרפסת בית מלון מהודר באתר נופש זה או אחר ולמחוא כפיים כשאחרים עושים את העבודה עבורנו. כה מלהיב לחוות איך אנחנו מתלהבים בזמן הנכון, נרגשים מהשגי אחרים, מבסוטים מעצמנו (על פועלם של אחרים).
השגרירה ניקי היילי זוכה למחיאות כפיים נמרצות, והקהל המשולהב עומד על רגליו באקסטזה. הפרלמנט הגרמני מגדיר את תנועת החרם כתנועה אנטישמית, ומבול הזרים מוענק על ידי עצמם לדני דנון, גלעד ארדן ועוד הולכי בטל אחרים. השגרירים האירופאים מדווחים בועדות הכנסת על פעילותם נגד אנטישמיות, ונציגי המשרדים הממשלתיים השונים מצביעים ואומרים ״זו אחריותכם". נשיא ארה״ב פועל למען ישראל (העברת השגרירות לירושלים, הכרה בסיפוח רמת הגולן, הפסקת התמיכה הכספית המועברת למחבלים ובני משפחותיהם) וקיתונות השופכין מגיעה מהשמאל בארץ ומגופים יהודים בארה״ב שנעלבים אח״כ שאינם מוזמנים יותר לקבלות פנים בבית הלבן.
כל אימת שמישהו אחר – לא יהודי ולא ישראלי עושה את הדבר המתבקש, הדבר הנכון, הדבר המצביע על מחשבה בריאה, שכל והגיון, אנחנו יוצאים מגדרנו בהתלהבות שכך הם פני הדברים. אך משום מה, תמיד זה מישהו אחר, ולא אנחנו. הפסקנו ליזום. הפסקנו להוביל. והגרוע ביותר, הפסקנו לעמוד על שלנו. כמובן שלא נעים לשמוע ולהפנים שאלו פני הדברים, אך אולי עוד פחות נעים לחוות את המפלות אחת אחרי השניה, ולדעת שהפכנו לקבוצה של מגיבים, לא יוזמים, ושמרוב שומנים כבר קשה לנו לנוע בזריזות וביעילות שכה איפיינו אותנו בעבר. לכן כדאי לקחת פסק זמן ולבחון בעצמנו את שקורה. בפנינו חלון הזדמנויות חד פעמי – רופא הלב המומחה הציב בפנינו את הדברים לאשורם והוסיף: ״אם לא תשתנה בצורה מהותית בחודשים הקרובים, תסבול מהתקף לב, וכנראה שלא תשרוד אותו".
האש מסביבנו משתוללת, תנועת החרם מצליחה בכל אשר תפנה, המפלגה הדמוקרטית נשבתה בקסמי חברות הקונגרס החדשות והשאננות שלנו זמנית בלבד. כיפת הברזל המקיפה אותנו תחזיק מעמד עד יום שלישי, השלושה בנובמבר, 2020, אך מה יהיה מעבר לכך? מה עוד יכולים אנו לבקש שלא ביקשנו? האם יש עוד משהו שאנחנו יכולים לקבל שלא ניתן לנו בשנתיים האחרונות מעבר לדמיון הפורה ביותר במחננו?
בנקודת זמן עתידית, או בעוד שנה וחצי או בעוד חמש וחצי שנים, הנשיא טראמפ יוחלף בנשיא אחר, ועוד נתגעגע ל-8 שנות אובמה. יעבור זמן מה – קצר או ארוך – ואנחנו נסתכל אחורה ונכה על חטא: איך נתנו לתקופת הנשיא טרמאפ להתבזבז? מדוע לא ביקשנו? מדוע לא קידמנו? מדוע נתנו לימים להפוך לשבועות ואלו לחודשים, ועברו השנים הטובות ביותר לישראל ולעם היהודי, עד ש״קם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה ויהיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". כבר היום נשמעים קולות בקונגרס על ״נאמנות כפולה״ ומכינים את ארה״ב לנקודת הזמן המתוארת בספר שמות (א׳:8-10).
הן בארץ והן בתפוצות, רב השיח על האנטישמיות הפורצת מכל עבר. אש יוקדת ומתפרצת, סנה הבוער באש ואיננו אוכל השכיל נשיא ארה״ב למנות נציג בכיר של מזכיר המדינה האמריקאי למלחמה באנטישמיות. אין נציג זה כשגרירת ארה״ב לאו״ם, ניקי היילי. יחידה היא ומיוחדת במינה. אך האם זו תהיה הזדמנות שהוחמצה, או שיעלה השליח ממדרגה למדרגה וינצל את ההזדמנות שניתנה לו ולפיכך לכולנו?
אין ספק שזו אחת המשרות (או המינויים) הבכירים ביותר של ישראלי-אמריקאי בממשל הנוכחי. מיד עם כניסתו לתפקיד, קאר החל במסעות ברחבי העולם אירופה, ישראל) ובהופעות בבסיסו בלוס אנג׳לס בבתי כנסת ובמוזיאון הסובלנות כמו גם בארועי גאלה של גיוס כספים. ההזדמנות שניתנה לקאר וכך לכלל הישראלים-אמריקאים היא יחידה במינה ויוצאת דופן. קאר אמנם לא מגיע ממשפחה שסבלה מפוגרומים או מהשואה, אך הוא מייצג דרך משפחתו חלק שלם מהאומה שלנו שגם הוא נרדף, גורש מבתיו וממדינות מגוריו לאחר מאות שנים שגר שם בבטחה – לכאורה. גירוש יהודי מדינות ערב ערב הקמת מדינה ישראל חשוב עד מאד וצריך להציגו מול טענות ה״גירוש״ והשמדת העם בהם לכאורה עסקה המדינה שבדרך.
בפני קאר – ולכן בפנינו – הזדמנות פז. האירופאים לוחמים באנטישמיות, באפקטיביות ראויה לציון. אך לאירופאים בעיות רבות משלהם, וגולת הכותרת היא המוסלמים שכבר טוענים שאירופה בידיהם. המלחמה באנטישמיות חשובה לאירופאים, אך שרידות ועצם קיום חשובות עוד יותר.
בארה״ב, כמו גם במרכז ודרום אמריקה, האנטישמיות גואה, וכמו הר געש העומד להתפרץ, כבר ניתן לראות את סימני האזעקה מכל עבר – גיצי האש והגופרית, העשן המתמר אל על, עשן שיקיף את כל כדור הארץ ויגרום לחשיכה מוחלטת, מסוכנת, כמוה כבר היתה. הזמן קצר והמלאכה מרובה. כרגע בפנינו שנה וחצי עד הבחירות הבאות, ואחריהן עוד שלושה חודשים. אם הנשיא לא יבחר מחדש, תגיע התקופה לסיומה. ואם הוא כן יבחר, יתווספו עוד ארבע שנים לשעון החול ההולך ואוזל.
בפרק זמן כה קצר, צריך ללמוד את השטח, לייצג נכונה, ליזום וליצור. קאר אינו היילי. היא הספיקה בפרק זמן קצר ביותר לשנות סדרי עולם. אך גם אם אין הוא מנהיג בעל אותו שיעור קומה, את חינוכו הוא קיבל בבית ישראלי ובצבא ארה״ב, והוא יכול לבנות, לבנה על לבנה, בצורה מתודית ויסודית. כל זמן שקאר יתרחק משאיפות העבר להיות פוליטיקאי וממסגרת ההווה של דיפלומטיה, ויתמקד במלחמה באנטישמיות, כשהוא מפעיל ונעזר בכל הכלים שלרשותו (כולל גם הקהילה הישראלית והקהילות היהודיות בארה״ב ובתפוצות), הוא יוכל להשאיר לנו בסוף התקופה בנין שאת יסודותיו לא ניתן יהיה לערער.
זו התקווה, זו הציפייה, ורק העתיד יוכיח האם אותו בניין שקאר אמור לשקוד על בניתו עתה עשוי יהיה בסופו מפח, מקש או מלבנים. עומד בזאת ונושף מלוא ריאותיו, ממתין ליום המבחן.
