8 מדינות (ששוות ערך מבחינה אלקטורלית ל-183 אלקטורים) הצטרפו לטקסס בתביעתה נגד מישיגן, פנסילבניה, וויסקונסין וג'ורג'יה, בתסכולן מכך שג'ו ביידן ניצח בהן את דונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות בנובמבר * למרות שאין סכנה אמיתית שהתביעה הזו תתקבל, שלוש הערות על העסק הזה ועל החזון למדינה מפוצלת – אמריקה כחולה מול אמריקה אדומה

בשעה שסיכוייו של טראמפ לנצח את המצב העובדתי שלו – קרי, הפסד ברור בבחירות, כולל בפער שהוא פי 15 לטובת ביידן משהיה לטובתו לפני 4 שנים במישיגן ופי 2 בפנסילבניה, וב-7 מיליון קולות בפופולר ווט – צונחים, הסיכויים המשפטיים שלו… ובכן, כנ"ל. ביהמ"ש העליון, שבו תלה את תקוותיו הרי, דחה ללא התנגדויות(!) את התביעה של כמה חברי בית נבחרים רפובליקנים מפנסילבניה שביקשה לבטל את תוצאות ההצבעה. הוא עשה כן במשפט אחד בלבד, חד וחלק ולעניין:
"The application for injunctive relief presented to Justice Alito and by him referred to the Court is denied."
ובמילים קצרות ופשוטות יותר, בימ"ש סירב להתערב בהחלטת העליון של פנסילבניה, שקבע מוקדם יותר כי לא הייתה מניעה חוקית להצבעה בדואר וכי אין מקום להתערב בתוצאותיה ו/או לבטל אותה בחלקה, ברובה או כולה. זה כמובן לא מפתיע: התוצאות בפנסילבניה לא רק נספרו כבר, אלא אושררו ונרשמו באופן רשמי, והאלקטורים שלה מונו. הדרך היחידה לשנותן הייתה אם בימ"ש היה מחליט הלכה למעשה לבטל את הבחירות במדינה מיסודן, וזה מהלך שהיה חסר תקדים וחסר סיכוי מבסיסו, בוודאי בהיעדר קצה הוכחה לטענות המאוד, מאוד קיצוניות של הרפובליקנים.
במקביל, בתביעה אחרת שהגישה סידני פאוול – לשעבר עו"ד בצוות של טראמפ עד שטענותיה הוקעו כיותר מדי פנטסיסטיות ע"י רודי ג'וליאני – בניסיונה לערער על תוצאות הבחירות בוויסקונסין, השיבה המדינה שברוב המחוזות שבהם היא מתלוננת על הפיכה עקב קונפיסרציה של מכונות ההצבעה של חברת דומיניון בכלל לא נעשה שימוש במכונות הללו, ובשני המחוזות שכן – טראמפ ולא ביידן היה זה שניצח.
הכל גדול יותר בטקסס. גם הקונספירציות
ו… כל זה כמובן לא הפריע למדינה אחרת – טקסס – וספציפית לתובע הכללי שלה, קן פקסטון, שהגיש תביעה נגד ג'ורג'יה, מישיגן, פנסילבניה ו-וויסקונסין בגין מה שהוא מגדיר כעבירות שונות (ורבות ומגוונות) על חוקי הבחירות, כשהסעד המבוקש מבימ"ש העליון הוא עצירה של הליך הבחירה ומניעת התכנסות האלקטורים להצבעה ביום שני,, ה14 בדצמבר. התביעה הזו, על 154 עמודיה, לא כוללת מידע חדש או עדכני במיוחד, אבל מזכירה לרבים את העובדה שפקסטון עצמו הוא חשוד בחקירה של ה-FBI מזו תקופה, ויש נגדו גם תיקים משפטיים תלויים ועומדים בטקסס עצמה.
על כל פנים, הגם שהתביעה היא כנראה חסרת סיכוי בדיוק כמו עשרות הניסיונות הקודמים של מטה טראמפ, ומה חושבים על זה במדינות הנתבעות, שבכולן ביידן ניצח כזכור?
התובעת הכללית של מישיגן, דנה נסל, קראה לתביעה 'תעלול יח"צ של מי שמניח את נאמנותו לאיש לפני נאמנותו למדינה'. הדוברת של כריס קאר, התובע הכללי של ג'ורג'יה, מסרה קצרות ש'עם כל הכבוד, התביעה טועה חוקתית, משפטית ועובדתית'. ג'וש שפירו, המקביל בפנסילבניה, כתב בטוויטר שזו 'זו לא רק טענה חסרת בסיס ופזיזה, זו מזימה של נשיא ובני בריתו להתעלם מרצון העם ולכפות עליו את מנצחיו לפי טעמם'. ואחרון חביב, ג'וש קאוול מ-וויסקונסין שכתב 'אני מרחם על תושבי טקסס שכך מנוצלים כספי המסים שהם משלמים. הסיכוי שיצליחו לשנות את תוצאות הבחירות של אזרחי וויסקונסין ב-2020 זהים לסיכויים שישנו את זהות המנצח ב'אייס בול' [משחק פוטבול אגדי ששוחק ב-1967].'
8 מדינות (ששוות ערך מבחינה אלקטורלית ל-183 אלקטורים) הצטרפו לטקסס בתביעתה נגד מישיגן, פנסילבניה, וויסקונסין ו-ג'ורג'יה, שנסובה, בגדול, על תסכולן מכך שג'ו ביידן ניצח בהן את דונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות בנובמבר. והגם שאין סכנה אמיתית שהתביעה הזו תתקבל, אם בכלל תידון בפני בית המשפט העליון, מן הראוי להעיר שלוש הערות על העסק הזה:
1. לפי כל מידה של היגיון בריא, ארצות הברית של אמריקה לא עומדת בפני פיצול. פוליטית, אין שאלה שהמרחק בין מדינות דמוקרטיות ורפובליקניות הוא עצום, אמנם, אבל מעשית הסיכוי שהן תתפצלנה נמוך. המשימה שעומדת בפני ג'ו ביידן קשה מאוד – והוא יצטרך לנסות ולעשות את מה שאובמה לא הצליח לעשות עם סנאט ובית נבחרים כחולים, ואת מה שטראמפ לא ממש רצה לעשות, כלומר לאחד אנשים שלא רק לא סובלים אחד את השני, אלא לא ממש מכירים. שלא כמו בארץ, שבה הליכודניק גר בקומה השניה והמרצניק בקומה הרביעית – בארה"ב אדם יכול לעבור שנים מבלי לפגוש מישהו שמצביע למפלגה השניה. מי שגר בארץ לעולם לא, נניח בערבות וויומינג, לא יפגוש יותר מדי פרוגרסיביים. מי שגר במנהטן, למשל, לא יפגוש מי יודע כמה רד-נקס. אולי דווקא עם סנאט מאוזן ובית נבחרים עם רוב דק-דק, יהיה לביידן קל יותר. אולי זה יהפוך לעוד יותר בלתי אפשרי. אבל אמריקה, המדינה, הרעיון – כנראה תשרוד גם את זה. או כך לפחות אפשר לקוות.
2. ואם לא? ובכן, בפוסט מרתק במדיום, פרס הכותב קייל צ'אן את החזון לאמריקה מפוצלת. אמנם החלוקה בין המדינות מתבססת על תוצאות בחירות 2016, אבל ההגיון נשאר דומה היום.
א. הנה כמה נתונים שהוא מצא – שנכונים כאמור לשנת 2016: אם ארה"ב תתפצל מחר, לצד הכחול יהיה תל"ג של כ-11 טריליון דולר, תמ"ג לנפש של 76.5 אלף דולר בשנה, אוכלוסיה של 140 מיליון איש, 54% ממנה לבנה ו-40% תהיה בוגרת קולג'. בצד האדום – תל"ג של 10.5 טריליון דולר, תמ"ג לנפש של 56.5 אלף לשנה, אוכלוסיה של 188 מיליון, 65% מהם לבנים ו-32% בוגרי קולג'. הנתונים האלה כמובן מצריכים עדכון – עם המעבר של אריזונה, וויסקונסין, פנסילבניה, מישיגן ו-ג'ורג'יה לצד הכחול, עברו טריליארדי דולרים, לרבות הרבה לבנים וגם הרבה לטינים ושחורים, ובערך 38 מיליון איש בסה"כ (כך שהחלוקה כעת עומדת על 178 מיליון לכחולים ו-150 מיליון לאדומים).
ב. והנה כמה משמעויות: אמריקה הכחולה תנקוט מדיניות כלכלית שמאלנית באופן משמעותי, כולל הרחבה של כיסוי הבריאות (מדיקייר לכל?) בעוד שהאדומה תבטל את אובמקייר ותחזור למודל בריאותי פרטי לגמרי; אמריקה הכחולה עשויה למחול על חובות סטודנטים ולקדם חינוך בעלויות סבירות, בעוד שאמריקה האדומה – שרוב המוסדות החזקים בארה"ב להשכלה גבוהה יהפכו לא זמינים לתושביה – תדבוק בסטטוס קוו; אמריקה הכחולה תקבל מהגרים והאדומה תדחה אותם ו/או תבנה חומה בגבולה; אמריקה הכחולה תאפשר הפלה, האדומה תאסור עליה; אמריקה הכחולה תקדם סחר גלובלי והסכמים בינלאומיים, האדומה תיסוג מהם, לרבות הסכם האקלים, נאט"ו ועוד; ולבסוף, אמריקה הכחולה תקבל כנראה את די.סי ופורטו ריקו כמדינות באיחוד, בעוד אמריקה האדומה תסגור את שעריה.
ג. לאורך טווח יש לשער שאמריקה הכחולה תהפוך למדינה החזקה מבין השתיים. הכלכלה שלה מתחילה ממקום טוב יותר, ומעל 70% מהמחוזות היצרניים ביותר בארה"ב דהיום נמצאים בה, כמו גם רוב מרכזי הכלכלה המתקדמת. מאידך, אמריקה האדומה תתחיל מנקודה חלשה וחקלאית יותר, עם כמה מרכזים כלכליים כמו טקסס ופלורידה, והרבה פחות כסף ביד. הנטייה של אמריקה הכחולה למדיניות שקרובה יותר לרוח המקורית של עידוד הגירה, דמוקרטיה פתוחה וחברה מקבלת וסובלנית עשויה (להערכתי) להפוך אותה ליורשת בבמה העולמית של אמריקה המקורית. מאידך, אמריקה האדומה והמסוגרת תשאף לפתח כלכלה מסוגרת ואוטרקית שהיא כנראה לא בת-קיימא בעידן המודרני, תחזיק בצבא קטן יותר ונטול חיל ים משמעותי (אבל יהיה לה פתח לים בדרום), וממילא תשאף להשפעה עולמית פחותה משמעותית – אבל עדיין תהיה מעצמה גרעינית עשירה וחזקה. מאוד.
עוצמת הפילוג הפנימי: מדברים על זה
3. עכשיו בחזרה למציאות, רגע: כאמור, כל זה לא יקרה. וגם אם כן, אין ספק שזה לא יהיה בדיוק כמתואר כאן. חלקים עצומים – מבחינת שטח בכל אופן – של אמריקה ה'כחולה' יזדהו פי כמה עם אמריקה האדומה. אמריקה הכחולה תהיה בלתי רציפה טריטוריאלית (או שתיראה כמו מפת פלסטין בגרסת דיל המאה – מפורקת, מפוצלת, מחולקת). אמריקה האדומה תחזיק ביותר אוצרות תיירותיים, במערכת תחבורה בסיסית עדיפה (לפחות מבחינת כמות הכבישים), ובאופן כללי לא תהיה 'פראיירית'. מצד שני, אמריקה הכחולה תגדל מהר יותר מבחינה כלכלית ומבחינת גודל אוכלוסייתה, וחלקים נרחבים באמריקה האדומה – למשל יושבי אוסטין, סן אנטוניו, יוסטון, מיאמי, אורלנדו, ניו אורלינס, סולט לייק סיטי וכן הלאה – ירצו להישאר בכחול. החלוקה הזו לא ריאלית, לפחות לא ע"ב המפות הקיימות. אבל עצם העובדה שאנחנו מדברים על זה כרגע, מעידה אולי על עוצמת הפילוג הפנימי הנוכח עד מאוד בארצות הברית של 2020. וזה מעניין, לפחות כתרגיל תיאורטי.
ובינתיים במטה הנשיא הנבחר ביידן עסקים כרגיל – השבוע הוא הודיע שמועמדו לתפקיד שר ההגנה הוא הגנרל בדימוס לויד אוסטין, שיהיה השחור הראשון בתפקיד אם ימונה. ביידן עשה זאת עם מאמר באטלנטיק, ולו כדי להמחיש את גודל השוני והפער בינו לבין הנשיא היוצא. הוא גם מינה את מרשה פאדג', חברת בית הנבחרים השחורה מאוהיו, לתפקיד שרת הדיור, ואת תום וילאסק, לשעבר שר החקלאות בממשל אובמה, לאותו התפקיד שביצע תחת הנשיא ה-44. ובהתאם ללוח הזמנים, כל ארה"ב אישררה את התוצאות: 306-232 לביידן.