הימין רואה בטראמפ משיח שנלחם נגד שמאל מטורלל והשמאל רואה בו את התגלמות הרוע בעולם * אחרי שאבק הבחירות ישקע, יתברר לכולנו שאמריקה עדיין לא קרסה
מקליפורניה ועד לניו יורק, בעשרות ערים גדולות בארה"ב נערכו הרשויות לאפשרות של עימותים אלימים שיפרצו ביממה שלאחר היוודע תוצאות הבחירות לנשיאות. בעלי חנויות יוקרה מיגנו את חלונות הראווה שלהם בלוחות עץ גדולים, רחובות ראשיים נסגרו לתנועת כלי רכב, וכוחות משטרה נערכים בכוחות מתוגברים לקראת האפשרות שיצטרכו לטפל בהתנגשויות אלימות בין תומכיו של הנשיא טראמפ למתנגדיו. בשדרת חנויות היוקרה המפורסמת רודיאו דרייב בבוורלי הילס אף הודיעו על הגבלות תנועה שניכנסה לתוקף החל מיום שני ועד לחצות ביום רביעי, במהלכן נאסרה תנועת מכוניות ואפילו הולכי רגל לאורך השדרה.
גם התושבים עצמם נערכו לאפשרות של גל אלימות לאחר יום הבחירות. בסקר שערך העיתון USA Today, לא פחות מ-75% מהמשיבים הביעו חשש מסוים מהאפשרות של אלימות ביום הבחירות, לעומת 22% שאמרו שהם לא מודאגים או לא מאוד מודאגים. 3% לא השיבו או לא גיבשו עמדה.
בין כל הדיבורים על מדינות מתנדנדות, נקודות בסקרים והשיוך האתני של המצביעים השונים, שמעתם לא מעט על כך שמדובר ב"מערכת הבחירות החשובה בהיסטוריה", או "האירוע הפוליטי הגדול ביותר של חיינו". המסרים האלו מושמעים לא רק כאן, אלא כמעט בכל גוף תקשורת בינלאומי שמסקר את הבחירות. ולא רק בתקשורת. הן הקמפיין של טראמפ והן זה של ביידן שיחררו מסר אחרי מסר ובקול מאיים הודיעו לאומה האמריקאית שלא היה אירוע חשוב מזה, שאם הקלגסים הרפובליקנים או הקומוניסטים הדמוקרטים ינצחו, הרי שמדובר בחורבנה הסופי של המעצמה הגדולה בהיסטוריה. הדמוקרטים שלפו את מורגן פרימן שהודיע למצביעים בפנים חמורות שחייהם תלויים בתוצאה. פרסומות רפובליקניות התריעו שאם ביידן ינצח, ניו-יורק תיראה כמו דרזדן אחרי ההפצצות. מאמרי דעה בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית מתריעים שהסוף כבר כאן.
אבל האמת חייבת להאמר: קביעות מהסוג הזה באמת היו מפחידות אם לא היינו שומעים אותן אחת לארבע שנים. רק ב-2016 שמענו דיקלומי מסרים זהים. המחשבה הנפוצה אז בקרב הרפובליקנים – היבחרותה של קלינטון פירושה סוף הניסוי הפילוסופי האמריקאי הגדול. לא צריך להאריך בתיאור הקולות מהצד השני, על כך שנשיאותו הפוטנציאלית של טראמפ כמוה כמחזה גיהינומי שיגרום לגרמניה הנאצית להיראות כגרסה תמימה של רחוב סומסום.
ב-2012, סגן הנשיא דאז ביידן אמר לקהל שחור שרומני "רוצה לכבול אתכם בשלשלות חזרה". רפובליקנים הזהירו מפני דיסטופיה קומוניסטית. ניצחון של מקיין ב-2008 היה גורר את ארה"ב למלחמת כיבוש גלובלית. ניצחון של אובמה – לקריסה מוחלטת של כל מוסד אמריקאי. בוש כונה "היטלר", קרי "בוגד", וכן הלאה. אם מערכת הבחירות הזו נשמעה רועשת ומפחידה במיוחד, זה רק כי אנחנו צמודים יותר מתמיד למכשירים הקטנים והגדולים שמעצימים באלפי אחוזים את הרעשים האלה, שהיו קיימים מאז ומתמיד.
ברמת המדיניות, ההבדלים בין ביידן לטראמפ לא ממש משמעותיים: התוכניות שלהם להתמודדות עם הקורונה כמעט זהות, ההשקעה שלהם בתשתיות תהיה דומה, שניהם לא חסידים גדולים של לחימה מעבר לים, ואלא אם ביידן יקבל בדיוק את הניצחון שהוא צריך בקונגרס – כנראה שגם לא יהיה הבדל משמעותי בין התוכניות הפיסקאליות שלהם. הגישות שלהם למזרח התיכון ולמדיניות חוץ בכלל שונות, אך זה לא מעניין את המצביע האמריקני הממוצע.
הקרב הזה מעולם לא היה על מדיניות, הוא תמיד התמקד בתרבות. הימין רואה בטראמפ משיח שנלחם נגד שמאל מטורלל והשמאל רואה בו את התגלמות הרוע בעולם, ובביידן את האדם שיעצור אותו ויוביל, אולי, את המהפכה למען צדק חברתי. שתי הטענות מגוחכות; ארה"ב תשרוד יפה מאוד את ארבע השנים הבאות ולא משנה מי מהם יבחר לנשיאות. ג'ו ביידן לא יכול להחריב את ארה"ב אם הוא היה רוצה. טראמפ כבר הוכיח שהוא לא יכול להחריב את ארה"ב גם אם הוא רוצה. ולקמלה האריס, במקרה שביידן יפנה את מקומו מסיבה כזו או אחרת, יש אינסטינקטים פוליטיים סוג ג' ויכולת ביצוע פוליטית נמוכה בהרבה.
אמריקה שרדה מערכות בחירות קשות ומתוחות הרבה יותר. היא שרדה את המאבק על עבדות – שבניגוד לתפיסה המקובלת לא החל ב-1860 אלא עוד לפני שנחתמה מגילת העצמאות, יותר מ-80 שנים קודם לכן. היא שרדה מלחמת אזרחים עקובה מדם שעלתה בחייהם של שני אחוזים מכלל אזרחיה (620 אלף ב-1865 – 6.4 מיליון במונחים של היום), מלחמת כל בכול שהייתה משסעת כל מדינה אחרת אבל איכשהו הסתיימה לאחר ארבע שנים באיחוד חזק אפילו יותר שנותר איתן למרות הכול. היא התמודדה עם מיתונים נוראיים, עם נשיאים ששלחו עיתונאים סוררים לכלא וסגרו מערכות חדשות שלא אהבו, עם מחנות ריכוז לאזרחים יפנים, עם מהומות ברחובות שגורמות לאלה המודרניות להיראות כמו פיקניק, עם התנקשויות בלא פחות מארבעה נשיאים והתנקשויות כושלות בלפחות עוד שלושה. האם יש סכנה לערעור פוליטי בעקבות הבחירות? בוודאי. האם ייתכן שנראה אלימות ברחובות, המשך ואולי התעצמות המהומות? סבירות לא נמוכה. אבל שונאי ומבקרי האומה הנהדרת הזו יצטרכו קצת יותר מזה כדי לגרום לקריסתה של אמריקה.
החוזק האמיתי של ארה"ב נובע מהמוסדות החוקתיים שלה, שעוצבו בדיוק כדי למנוע קריסה לאנרכיה שבטית. שיטת הבחירות לנשיאות המבוססת על חבר האלקטורים, המושמצת ברוב העולם פשוט כי לא מבינים אותה, היא המצאה גאונית שהצליחה ברבות השנים למנוע שוב ושוב את השתלטותן של תנועות תרבותיות לאומיות על ידי גדיעתן בגבולות בין מדינות שונות. מאזן הכוחות בין הנשיאות, הקונגרס ובית המשפט העליון נראה מבחוץ כאילו הוא מאט את קצב העבודה הפוליטית, וזה נכון. זה תפקידו בדיוק – למתן להט פוליטי ולהקשות על ביצוע שינויים נרחבים במהירות. החוקה האמריקאית היא שעמדה בבסיס המשברים הפוליטיים הגדולים בארה"ב, אך היא גם זו שמנעה התפרקות ואיפשרה איחוי מלא.
אף אחד מאיתנו לא התעורר ברביעי בבוקר לחדשות שארה"ב קרסה. אולי יהיו הפגנות, מהומות ואולי גרוע מזה, אך ניסיון העבר מלמד שגם את זה נעבור, כאמריקאים, בבחינת "מכה קלה בכנף".