גלית מאקורד היא אשקלונית גאה עם עבר של טנקסיטית בצבא, דיילת באל על, הפקות סרטים בינלאומיות בלונדון, גרמניה והוליווד וחברות אמיצה עם אייקונים כמו סטיבן ספילברג, טום קרוס וקולין פארל • עכשיו, אחרי הולדת ארבעה ילדים (כולל צמד תאומים), היא פוצחת בקריירה חדשה שבאה לה מלמעלה • העצמה נשית כבר אמרנו?
גלית מאקורד אינה דמות מוכרת בקהילתנו. עדיין. אישה יפה ומוכשרת אבל מתחבאת אל הכלים. בפעם הראשונה נפגשנו לפני מספר שנים. אז ראיינתי את ביתה, שייה מאקורד, ילדת פלא ושחקנית שהופיעה בהרבה סרטים ופרסומות. אבל הפעם הזרקור מופנה אל גלית, האימא. גלית היא אשקלונית אותנטית ששומרת אמונים לעיר ממנה באה בגאווה. עד גיל 18 גדלה באשקלון ולאחר שהתגייסה שירתה כחיילת קרבית (טנקיסטית) בבסיס שיזפון בערבה.
לאחר השחרור שכרה דירה ברחוב הירקון פינת יורדי הסירה ופצחה בחיים הטובים של צפון תל אביב. היא התקבלה בקלות להיות דיילת באל על (חלום ילדות), טסה ברחבי העולם ובשעות הפנאי המועטות למדה במכללה למנהל בתל אביב והשלימה תואר ראשון במדעי ההתנהגות. בחופשים המועטים שהיו לה, הייתה מבקרת את אבא ואימא באשקלון ונפגשת עם כל החמולה במסעדה של אבא על חוף הים, שבמקרה גם קרא לה גלית.
נעשה קפיצה לימיך כיוצרת, מה הביא אותך להוליווד?
"לקח לי המון שנים להבין שזה מה שאני רוצה לעשות. תמיד חלמתי על אמריקה והוליווד, למרות שלא באתי ממשפחה מוזיקלית או של אומנים. כדיילת באל על יצא לי לראות הרבה הצגות בברודווי וידעתי שיש לי חלום להשתייך באיזשהו אופן לעולם המשחק, אבל עדיין לא ידעתי איך. תמיד היה בי משהו עמוק. כשהחברים הלכו לשתות בבר אני הייתי יושבת בצד ותופסת שיחה. עד שיום אחד באחת הטיסות הגעתי לקנדה ושם במסיבה הכרתי את ג'ונס מאקורד, שהיה כבר אז מפיק ובמאי די ידוע בהוליווד. הוא סחף אותי לעולם קסום שתמיד חלמתי להיות בו – הוליווד".
הגעתם ישר ללוס אנג'לס?
"האמת שהיינו זמן קצר בישראל כי ג'ונס צילם סרט בישראל, עם אנטוניו בנדרס (הגוף). משם עברנו ללונדון, לערוך את הסרט. זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי להיות חלק מההפקה. בינתיים ג'ונס היה בתעשייה המון שנים ועשה עשרות סרטים בכל התחומים כמו כתיבה במאות הפקה וכו'. אני השתלבתי עם ג'ונה בחברת הפקות. אחרי שסיימנו לערוך את הסרט עם בנדרס נסענו עם הסרט לפסטיבל קאן. פגשנו שם את המנכ'ל של חברת 'בבלסבירד' בברלין בשם ריינר והוא הציע לנו להצטרף לסטודיו שלהם ולהביא להם תוכן כלומר סרטים ותסריטים מהוליווד ולצלם בגרמניה. "הסטודיו הזה הוא בבעלות של חברת 'ויוונדי' שהיא מעצמה ענקית. אני הייתי השותפה שנתנה את הרוח הגבית וגלולת המרץ בחברה. ישבתי בישיבות עם הכי גדולים בתעשייה כולל מפיקי על ומיליונרים משקיעים והייתי מביאה רוח קריאטיבית והרבה מאוד חשק ודחף להפקות סרטים.
"הייתי בחורה יחידה עם עשרים גברים מנוסים ומשופשפי הוליווד בגיל של אבא שלי, ותמיד הייתי במרכז העשייה. גילינו שאני טובה מאוד בקריאת תסריטים ומתן החלטות. הייתי ה'בולשיט דירקטור', היתה לי אינטואיציה חזקה לגבי תסריטים.
"עברנו לגרמניה וקיבלנו משרד בחברה והתחלנו להביא סרטים לסטודיו. הקשר עם מנכ'ל החברה ריינר נעשה כל-כך הדוק שהוא החליט להקים אתנו כשותף חברת הפקות בשם ג'יג'יאר. מאחורי כל ההשקעות בסרטים בגרמניה מסתתרת עובדה אפלה, שהגרמנים מצאו שיטה להשקיע בסרטים ולהעלים מיסים. ואנחנו נהנינו מזה וככה זה עד היום. הם אומרים – אני מעדיף להשקיע שני מיליון דולר בסרט ולהצטלם עם כוכב הוליוודי ואם הסרט מצליח אני אקבל את הכסף ועוד רווח בחזרה, ואם לא אז לא.
"התקופה הזאת הייתה מהממת, הייתה לנו דירה מפוארת, נהגתי במרצדס ועבדנו על סרטים רבים זה היה בשנת 2003-4 בשנים אלו הפקנו המון סרטים עם כוכבים מפורסמים כמו ג'יימס פרנקו, נב קמפבל, האנק עזריה, ג'יי רומנו, אן האת'ווי, דונלנד סאטרלנד, סלמה הייק וקולין פארל. היה לנו כבר תקציב של מאה וחמישים מיליון דולר. אבל ביום בהיר אחד המנכ"ל ריינר נפטר בפתאומיות מדום לב.
זה היה הלם גדול וחברת האם 'וויוונדי' הורידה הילוך. תוך כמה חדשים הכרנו אדם אחר והקמנו חברה בשם אס אר או' ועברנו למינכן. גם שם המשכנו להפיק ולממן קות גדולות".
איך התבצע המעבר להוליווד?
"בתקופה הזאת הכרנו את יאנוש קמינסקי שהיה הצלם הבלעדי של סטיבן שפילברג. הוא גר בבית נהדר בבוורלי הילס ועבר תקופה מאוד קשה ולא רצה להיות לבד. היינו חברים והוא ביקש שנעבור לגור אצלו. שם הכרנו המון אנשים מהבראנז'ה של הוליווד במיוחד כוכבים גדולים כולל המשפחות שלהם. היו לנו יחסים מיוחדים עם טום קרוז וסטיבן ספילברג, גווינט פלטרו וזואי דשנדל.
"באחד האירועים הכרנו את רוברט טאון שכתב את רוב התסריטים של טום קרוז וקולין פארל. הפכנו ידידים ממש קרובים ובילינו המון ביחד. יום אחד הוא בא עם תסריט וביקש שנקרא אותו ונתן לו חוות דעת אובייקטיבית. אהבנו את התסריט לסרט קראו 'שאל את האבק' והשגנו תקציב יחד עם טום קרוז. הפקנו אותו בקייפטאון בדרום אפריקה. רוב השחקנים הגדולים מסכימים לשחק בסרטים של כותבים מוצלחים או במאים ידועים ולאו דווקא בגלל הכסף אלא בגלל העניין.
"בסרט הזה היו המון קשיים בדרך. לא היה ברור אם זה יקרום עור וגידים. באותה תקופה היו לי כל כך הרבה ספיקות באשר לסרט ונראה לי שזה כבר לא יקרה. אחרי כל כך הרבה מאמץ ולא קרה דבר אז עשינו החלטה ונכנסתי להריון. ופתאום כשכבר הייתי בחודשים מתקדמים עם שייה, הכול התחיל להסתדר ונראה שהסרט קורה סוף כל סוף. כל ההיריון הייתי טסה הלוך וחזור מלוס אנג'לס לדרום אפריקה הלוך ושוב. בסוף ההיריון עברנו לשם והיה ברור שאני יולדת בדרום אפריקה. הבאתי את כל המשפחה לשם, כולל אימא ואבא והאחיות, כולם היו שם לחכות ללידה המיוחלת. בסוף כולם היו בחדר לידה יחד עם קולין פארל (הוא פספס את לידת בנו הראשון).
"בכלל לידיעתך – הפקת סרט זה טירוף עצום, אין לך חיים, אין יום ואין לילה, וברגע שיש לך ילד אין לך כבר זמן וראש להפקות סרטים. אפילו שאנשים אומרים עלי שאני ג'דה ויכולה לעשות הכול ביחד, זה כבר לא זה. אני לא מוכנה שאומנות יגדלו את הילדים שלי. אחרי שייה הגדולה נולדו עוד שלושה ילדים… כולל תאומים. ואז כבר לא יכולתי לחשוב על עבודה בסרטים".
ואז פצחת קריירה חדשה, פורצת דרך.
"תמיד כתבתי שירים, מחשבות, סיפורים. יום אחד נפל עלי משהו, שמעתי שירים ברדיו ואני אומרת לעצמי אני יכולה לעשות דברים יותר טובים. אני חושבת שיש לי את זה. אני יכולה לכתוב ולשיר לא פחות טוב. חקרתי את הנושא והחלטתי לכתוב יותר למטרות שירה ופזמונאות ופחות לפואטיקה לשמה.
"לקחתי את השירים שלי יותר לפורמט של שיר רדיו. באמת התחלתי להתאהב בתהליך הזה אבל זה לקח לי יותר משנה, אז עוד לא האמנתי שאני יכולה להיכנס לביזנס הזה. אולם אחרי שנה כבר התחלתי להתחבר לאפשרות הזאת. אני בן אדם מאוד פרטי, ולכתוב מוזיקה זה להיפתח, וזו הייתה הפתעה גדולה לאנשים שקרובים אלי. הייתי פוגשת חברות או קרובי משפחה ששמעו פתאום את השירה שלי ונדהמו כי לא ידעו שזה קורה לי. וזו הייתה גם הפתעה גדולה לעצמי.
"אחרי התקופה הזאת כבר היו לי הרבה שירים והייתי מוכנה לחלוק את זה עם הסביבה שלי. אמרתי לכולם שאני מחפשת זמרת מקצועית שתוכל לשיר את השירים שלי. אולי אפילו אמכור אותם למפיקים מוזיקליים. אבל כל מי שהכיר אותי ידע שיש לי קול טוב ונעמדו על שניים לשכנע אותי להתחיל לשיר את השירים שלי. זה נתן לי את הדחף הראשון ללכת לפיתוח קול אצל אחד מהמורים המובילים בלוס אנג'לס.
"אני לא כותבת את השירים, אני מקבלת אותם מלמעלה וזה כולל את הלחן והמוזיקה עצמה. אני שומעת מנגינה מנגנת לי בראש ואני אומרת תנו לי טלפון שאוכל להקליט אותה. אחרי שהלכתי לשיעור, המורה אמר לי שאני צריכה להאמין בעצמי. וזו הייתה נקודת התפנית. דיברתי עם מפיק מוזיקלי ידוע מאוד שהקשיב לי והתלהב ואמר, את שרה בדיוק כמו 'סלין דיון'. התחרפנתי, כי הבנתי כי השירים לא בדיוק עניינו אותו אלא הקול שלי דווקא. זו הייתה פריצת הדרך. ואז שהתחלתי לעבוד עם מפיקים גדולים אמרו לי שאינם מבינים, איך זה שלא ידעתי שאני יודעת לשיר. פתאום אני נזכרת בכל מיני אפיזודות שיצא לי לשיר בעבר, לפני שגיליתי את עצמי.
"פעם אישה אחת במקלחת של חדר הכושר שמעה אותי שרה ואמרה 'אוי מיי גוד' איזה קול נפלא יש לך, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות אז. אפילו בתור בטריידר ג'וז אני מזמזמת ואנשים מוחאים כפיים. אני חושבת שהייתי זמרת ידועה בגלגול הקודם שלי ומשם בא לי היכולת להזדהות עם כל הזמרים והשחקנים המפורסמים שאני מכירה והכוח והכישרון לעשות את מה שאני עושה היום.
ומה את עושה היום?
"התחלתי לכתוב ולהפיק הרבה שירים ,ישנם נושאים שונים שאני מתעסקת בהם בשיריי: העצמה נשית, איך להתייחס לאובדן ולמוות, אבל גם אהבה. יש עומק לתוכן של השירים. יש הרבה אתגרים שאנחנו עוברים כבני אנוש ולזה אני מתחברת.
"אני מעלה את השירים להאזנה באינטרנט וגם הפקתי אלבום קצר. אני לא מוציאה את כל השירים אני לא קמה בבוקר ואומרת באה לי השראה לכתוב היום שיר חדש. המוח נכבה והרגש פורץ וזה מנגן לי מבפנים ואז יוצא החוצה".