קורין אלאל היא נס ישראלי. היא היתה ככה מההתחלה. היא התגשמות החלום הישראלי, כאילו מישהו בכלל כתב אותה. היא נולדה בטוניס, והיא לסבית, והיא חיברה במוזיקה שלה בין מוזיקה צרפתית, וקצת מזרחית, ורוק, וביטלס ושלום חנוך, ואת הכל היא הפכה – לקורין.
זמרים רוצים להצליח. זמרות רוצות להיות נחשקות ושכולם ישירו אותן, להקות רוצות להיות קוליות, וכולם רוצים להתפרסם ולפוצץ קופות. אחת לכמה זמן נולדת זמרת שהיא הרבה מעבר לזה – שהיא זמרת נשמה. שהיא זמרת של העם. בתחום המוזיקה זה כמו להיות מואר ברמה הרוחנית הגבוה ביותר. אבל זאת קורין – יותר מהכל מרגישים את הצניעות, ואת חוסר המודעות שלה – היא לא יודעת כמה היא גאונה, וכמה השירים היפים המיוחדים שלה מגדירים אותנו בימים הכי טובים שלנו כישראלים.
אומרים שהשנה הפופ השטותי והקליל מת, והשירים העמוקים חזרו אל מול המוות שתוקף אותנו. וקורין הלחינה כל כך הרבה מאלה.
בהופעה האחרונה שלה, בבארבי מפוצץ באנשים אוהבים, הרגשנו כולנו בקהל את הפחד שמלווה את הישראליות בשנתיים האחרונות הפחד שזה נגמר. שהישראליות הגיעה למסיבת הסיום שלה. כולם מנסים להשמיד את ישראל. שביעי באוקטובר, ופרעות באמסטרדם, ואיראן, מה הם בכלל רוצים מאיתנו כל האנשים הרעים האלה? והכי נורא יש גם אנשים כועסים שרוצים להשמיד אחד את השני מבית. שמרגישים שהישראליות מיצתה את עצמה וצריך לחזור להיות משהו שלא היינו אף פעם.
מהיום הראשון ישראל היתה מקום שנולד על נוסטלגיה – הישראלים תמיד התגעגעו לתקופות יפות שיותר, שמי יודע בכלל אם התקיימו. ישראל תמיד היתה ותמיד תהיה חלום. וקורין תמצתה את כל החלומות האלה והנוסטלגיה הזאת בשירים שלה. בלחנים המרגשים והעמוקים שלה. היא כתבה את חזקה מהרוח לגלי עטרי, ואת דרך הכורכר לאריק סיני, ידעתם? האיש שחוזר הביתה, לילדות שלו לריח מלונים ודבק אורנים. אני לא חושב שאי פעם הרחתי ככה מלונים ודבק אורנים, אבל השיר הזה מחזיר אותי לילדות שלי.
כל כך הרבה שירים כתבו לה משוררים, והיא נתנה להם חיים, ונשפה בתוכם את המוזיקה המכשפת שלה, כי למילים אין משמעות עד שלא מגיעה המוזיקה האלוהית ומביאה אותם ללב שלנו. והשירים האלה הגיעו לכל מקום גם לאנטארטיקה, שם יש סוסים שמדברים עברית, ושיר בכיף, והטבעת נפלה.
היא הלחינה לעצמה את זן נדיר, השיר המיתולוגי על חיי הלהט"בים של פעם שהיו זן נדיר שפחדו מהצל של עצמם, ונצמדו לקירות הבתים. אבל בהופעה שלה הבנתי שזה בכלל לא שיר על גייז. זה שיר עלינו, שמגדיר את כולנו – הישראלים – "אנחנו זן נדיר, ציפור משונה, החלומות באוויר, הראש באדמה". יש פה מישהו שהראש שלו לא טמון עמוק באדמה בשנה הזאת? והחלומות הנפלאים שלנו באוויר. יש פה מישהו שלא פחד השנה מהצל של עצמו ונצמד לקירות הבתים?
קורין היא כל הטוב שיצא מהישראליות. כל מה שאבותינו קיוו שייצא מאיתנו כשהם ייבשו את הביצות, האור המתוק לגויים – איפה עוד יכול היה להתחבר התרכיב הזה, של מוזיקה מערבית מזרחית וצרפתית, בעברית? את השירים שלה ציטטו בקונגרס האמריקאי כדי לתאר אותנו. בשנים האחרונות היא התקרבה לדת וליהדות. כאילו זה היה הרכיב החשוב האחרון בלהפוך להיות תמצית של כל מה שטוב במוזיקה הישראלית.
על הבמה בהופעה עלו ובאו החברים של קורין – אסף אמדורסקי ושלמו שבן, אהוד בנאי, ריקי גל מירי מסיקה, ערן צור ויזהר אשדות. כל אחד מהם הוא לבנה בבית הזה של המוזיקה שלנו. והשירים של קורין אחד אחד הם כמו עוגה מתוקה ומלוחה של רגש. אני מקווה שהתחזיות המוקדמות שגויות, ושיש מקום לעוד הופעה אחת או שתיים, ואז כולכם תוכלו לבוא ולגעת בחסד הזה, של זמרת הנשמה שלנו, והשירים האלה שהיא בראה. וגם אם לא, השירים הטובים לא מתים אף פעם.
ויש כמובן את השיר הגדול מכולם. בזמנו אמרו בריאיון לסופר שכתב את מילכוד 22 שהוא לא כתב עוד רומן כזה. האיש חייך במרירות וענה נכון, אבל גם אף אחד אחר לא.
אז גם קורין הלחינה את "אין לי ארץ אחרת" רק פעם אחת. אבל אף אחד אחר שמסתובב בינינו לא כתב לעם הזה הימנון כזה. זה שיר ששרו בהפגנות נגד ההתנתקות, ובהפגנות נגד הההפיכה, ושרו בלוויות, ושרים חיילים, וכל ישראלי מוצא את עצמו בלחן של קארין שהפך את המילים הללו לסמל של הישראליות, לחן שמרטיט את המילים של אהוד – אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת, רק מילה בעברית חודרת אל עורקי אל נשמתי. וכשקורין שרה את שיר האהבה שבור הלב הזה, למקום הזה שלנו, בהדרן של ההופעה כולנו בבארבי החדש בכינו, כי גם השנה האדמה בוערת בצפון בדרום, ואין תיאור מדויק יותר של התחושה הזאת של הישראלי. אין לנו ארץ אחרת. אבל למזלנו היתה לנו את קורין שתשיר לנו את עצמנו.
