אנחנו, הישראלים שחיים בתפוצת הגולה כבר עשרות שנים, מביטים מרחוק – אך הלב שלנו נשאר שם, עם הקרובים והאהובים בארץ. כל מבט לחדשות, כל עדכון קטן, מחזיר אותנו שוב ושוב לאותה תחושה מוכרת של דאגה, כאב וגעגוע.
מלחמה רודפת מלחמה, והלב מסרב להתרגל. מאז אותו יום נורא, ה־7 באוקטובר 2023, שבו התרחש טבח בלתי נתפס, נדמה כי השקט נעלם מהארץ היקרה לנו כל כך. מציאות של חוסר ודאות הפכה לשגרה, ואנחנו כאן – רחוקים פיזית, אך קרובים מתמיד ברגש ובדאגה.
חיילים צעירים, ילדים של מישהו, אחים, חברים – יוצאים להגן על הבית, ולא תמיד חוזרים. כל טרגדיה כזו שוברת עוד חלק מהלב שלנו. הכאב שלהם הוא הכאב שלנו, והדמעות זולגות מעצמן גם כאן, מעבר לים.
ובתוך כל זה, גם אנחנו, הישראלים בריכוזים הגדולים בארה"ב, מנהלים מאבק יומיומי משלנו – מול גל של אנטישמיות שהולך ומתגבר. אנחנו עומדים בחזית ההסברה, שומרים על הזהות שלנו בגאווה, ולא מפסיקים להשמיע קול למען ישראל.
ובתוך כל הקושי, האהבה לישראל רק הולכת ומתחזקת. היא לא נעלמת, לא נחלשת – להפך. היא בוערת בנו, ומזכירה לנו עד כמה המקום הזה הוא חלק מאיתנו. יחד עם כולכם אני חולמת על היום שבו נוכל לחזור, לחבק, לנשום שקט אמיתי – ולראות את ישראל חזקה, בטוחה ומאוחדת.
יש משהו בלתי נתפס בלחיות בלוס אנג׳לס – בעיר המוצפת שמש, שגרה וחיים נוחים – בזמן שהלב שלך נמצא אלפי קילומטרים משם, בארץ ישראל, בתוך מציאות של מלחמה. כאן הכל ממשיך כרגיל. אנשים הולכים לעבודה, בתי קפה מלאים, החיים זורמים. אבל בפנים – משהו נעצר. כי ההורים שם, האחים שם, והבת שלי שם. וכל מחשבה, כל נשימה, קשורה אליהם.
אלו הם חיים בין שני עולמות. הגוף כאן, אבל הלב שם. וכל רגע מזכיר לך עד כמה הקשר לישראל הוא לא רק מקום – הוא זהות, הוא משפחה, הוא חלק בלתי נפרד ממך.
זה מתחיל בבוקר, כשבודקים חדשות עוד לפני הקפה; ממשיך במהלך היום, עם הודעות, שיחות, דאגות שלא נותנות מנוח. וכל אזעקה שנשמעת בארץ – נשמעת גם כאן, בתוך הלב. לפעמים דרך הטלפון, ולפעמים רק דרך הדימיון שלא מפסיק לעבוד. יש תחושה קשה של חוסר שליטה. אתה רחוק, לא יכול לחבק, לא יכול לעזור באמת, רק להיות שם מרחוק – עם מילים, עם תפילות, עם דאגה אינסופית.
וכשהבת שלך שם, בוחרת להישאר למרות הכול – התחושות מתעצמות. מצד אחד גאווה עצומה – על האומץ, על החיבור, על הבחירה להיות חלק. ומצד שני – פחד, דאגה, רצון פשוט שהיא תהיה כאן, קרובה, בטוחה.
לפני כשנה, בתי האמצעית החליטה שלא להמשיך את הסמסטר האחרון שלה ב־NYU, ובחרה לעבור ללמוד באוניברסיטת תל אביב. כך אכן היה – ומאז, מיה שלי נשארה בארץ עד היום.
למרות שנולדה וגדלה בלוס אנג׳לס, הזיקה שלה לישראל והציונות שבה רק הולכות ומתחזקות – הרבה בזכות החינוך היהודי שעליו גדלה. והיום, בתוך מציאות של מלחמה, טילים ובומים, אנחנו – ההורים והאחים – מוצאים את עצמנו רחוקים כל כך מהאנשים היקרים לנו ביותר. הלב שלנו איתם בכל רגע. כל אזעקה נשמעת גם אצלי, דרך הטלפון, ואני מרגישה מחוברת לכל מה שקורה – כל יום, כל שעה, כל דקה.
ובתוך כל זה, מיה שלי בוחרת להישאר בארץ עד להודעה חדשה. כמוני, כך גם משפחות ישראליות רבות כאן – מחוברות, דואגות, חיות את מה שקורה בארץ שלנו גם מרחוק.
ובתוך כל הקושי הזה, מתגלה גם עוצמה. הקהילה הישראלית כאן מתאחדת, מתחזקת, תומכת. כי כולנו מרגישים את אותו הדבר – את אותו כאב, את אותה דאגה, ואת אותה אהבה עמוקה שלא נגמרת. לחיות בלוס אנג׳לס בזמן מלחמה בישראל זה להבין דבר אחד ברור: אפשר להיות רחוקים – אבל הלב תמיד, תמיד נשאר שם.ֿ
דווקא עכשיו, יותר מתמיד, חשוב שנמשיך כקהילה להיות יחד – לתמוך, לעזור, לחזק אחד את השני. לעשות עסקים משותפים, לפרנס אחד את השני, ולהיות שם זה בשביל זה. כי אנחנו, העם היהודי – ערבים זה לזה.
בשורות טובות וחג פסח שמח לקוראים, למפרסמים ולכל בית ישראל!
