בסרטו החדש בנטפליקס, שהופק בשיתוף החברה של לברון ג'יימס, מגלם אדם סנדלר מגלה כשרונות בקבוצת אן.בי.איי המתעקש על החתמת שחקן משכונות העוני של מדריד * מלבד הליהוק של כוכבי הופס רבים, גם צופים מן השורה יוכלו להינות
יש נעדר אחד גדול בסרט הכדורסל החדש של אדם סנדלר בנטפליקס. הנעדר הזה הוא הקמרוני הגדול של הליגה, ג'ואל אמביד, והיעדרותו, כזאת שאף אחד שצופה בסרט בגלל שהוא חובב קולנוע ולא מבין כלום בכדורסל, לא יקלוט. לא מובן למה אנחנו רואים את מריס ת'ייבול ואת האח של סטף קרי, ואת דוק ריברס ובטח ובטח שאת טוביאס האריס, אבל בסרט שבו הפילדלפיה 76' נוטלים תפקיד לא קטן, אמביד, בחור שבטח לא מפחד מאור הזרקורים, לא נעלם בכלל.
ואנחנו חובבי הכדורסל, גם נשים לב לעוד דברים. למשל, לעובדה שיחסית לשאר שחקני הכדורסל, יש לטוביאס האריס ולבובאן מריאנוביץ' תפקיד לא קטן בסרט הזה. השניים שיתפו פעולה לא מעט בכל מיני סרטונים בעבר, והם מכירים את הצד הזה של המצלמה, אז למה לא. התפקיד של בובאן בתור מישהו שהוא בן "22" (כן, המרכאות במקרה הזה, לגמרי במקור) הוא נפלא, וטוביאס האריס סתם חמוד תמיד.
הסיפור של HUSTLE פשוט: סנדלר הוא סקאוט עבור פילדלפיה 76, כזה שנע ממדינה למדינה, קבוצה לקבוצה, כשהוא מנסה לצוד את הכשרון הגדול הבא. אחד הכשרונות האלה הוא "האס" (או במילים אחרות, בחירת הלייקרס לשעבר, הגרמני מו ווגנר). רק שאדם סנדלר, כלומר סטנלי שוגרמן, קולט שמו ווגנר הוא יופי של פוזה, אבל מעט מאוד שחקן הגנה. הוא אומר לבוס שלו (רוברט דובאל) לא לקחת את האס, אבל דובאל שבדיוק החליט לקדם את שוגרמן לתפקיד עוזר המאמן של דוק ריברס, מתפגר בשנתו, והבן הקצת מפגר שלו (בן פוסטר שהוא בגדול שחקן נפלא, אבל כאן בתפקיד מפוספס) מחליט בכל זאת גם לקחת את האס (וגנר כאמור) וגם להחזיר את שוגרמן לתפקיד הסקאוט, וקצת אחר כך לפטר אותו.
בין לבין, שוגרמן מגלה את האח הצעיר לבית הרננגומז, זה שיודע מצד אחד לקלוע שלשות, אבל מצד שני הוא, מה לעשות, שחקן (כדורסל) קצת פחות טוב מאחיו (וויל), אבל כנראה שחקן (קולנוע) לא רע בכלל, ומכאן והלאה – מתפתח לו "רוקי" גרסת הכדורסל, או בעיקר גרסת הניימדרופינג בכדורסל, כי אלוהים יודע שסנדלר מקושר לחלוטין לכל שחקני הנ.ב.א בכל הדורות ומביא לתפקיד את כל הניימדרופינג שיש.
מי? דרק נוביצקי בתפקיד נפלא בן דקה, לוקה דונצ'י'ץ בתפקיד נפלא בן חצי דקה, קני סמית' בתפקיד שהוא אשכרה רציני (איך אני יודע? כי הוא לא משחק את עצמו, אלא את ליאון, בן סודו של שוגרמן\סנדלר). קריס מידלטון בקצת, ת'ייבול בקצת יותר, קייל לאורי בשורה חמודה במיוחד, שאקיל (דה…), בארקלי (דה…) ברד סטיבנס, דוק ריברס וגם ג'ויוס אירווינג, ד"ר ג'יי האגדי בהופעה משובחת בגיל 70 (!). אין לי מושג איך מישהו שלא מכיר את הדמויות והשחקנים יקלוט את הסרט, אבל היי, זאת כבר לא הבעיה שלי.
שוגרמן מגלה שהרננגומז, כלומר בו קרוז הוא פוטנציאל סופרסטאריות רציני. עכשיו, אנחנו שמכירים את הנ.ב.א, יודעים שהרננגומז הוא בעיקר פוטנציאל ל 6 נקודות ו 3 ריבאונדים למשחק, אבל זה לא משנה, כי הסרט מבקש שנזרום, אז נזרום. אז הוא מביא אותו לאמריקה, מציג אותו בפני הבוס (כאמור, בן פוסטר), ובתמורה מפוטר כי בן פוסטר המנהל הכושל והחדש של פילדלפיה לא מאמין בספרדי הצעיר. אלוהים יודע שאין קבוצה בעולם שקיבלה יותר דיוני הנהלה מאשר פילדלפיה בעשור האחרון ואין קבוצה יותר מושלמת לדיוני הנהלה בסרט מאשר פילדלפיה. ועל כן, כל הכבוד לסנדלר. יכול להיות שזה מכוון (אולי הוא אוהד של פילי?) ויכול להיות שלא, אבל כך או כך לראות הנהלה גרועה בפילדפיה זה משהו שאנחנו מאוד רגילים אליו, כידוע.
נחזור לסרט – שוגרמן לא אומר נואש ומחליט שגם אם הוא כבר לא חלק רשמי מהנ.ב.א (כלומר, מהסיקסרס), זה לא אומר שהוא לא יכול לעשות להרננגומז רוקי (נודניקים, לא, לא rookie' אלא Rocky) ולהביא אותו לקומביין, שם הוא יתמודד עם הנמסיס הגדול, קרמיט, הלא הוא אנתוני אדוארדס, בחירת הדראפט הראשונה של מינסוטה בשנה שעברה. אדוארדס הוא אחד השחקנים החמודים ביותר ששיחקו את המשחק. מה שלא מפריע לסרט להציג אותו בתור טראש טוקר מזוין שאין דברים כאלה – כזה שמדבר על האמא, הבת, הסבתא והדודה של הרננגומז (נו, בו קרוז) בתור מישהו שהוא מושא לבדיחה סקסיסטית כזאת או אחרת, ומנסה להוריד את הרננגומז (כלומר, בו קרוז) מהפסים. לפעמים הולך לו, לפעמים לא. אבל כך או כך, נדמה לי שאדוארדס הוא השחקן הטוב בסרט הזה.
אני לא הולך לגמרי לספיילר לכם את הסוף ההוליוודי של הסרט הזה, אבל רגע…. (זוכרים, אמרתי סוף הוליוודי, אז האמינו לי, הכל פה הוליוודי להפליא). אבל תנו לי להתפלצן. מותר לי – ראיתי עד היום 3,500 סרטים בחיים ואני אף פעם לא בטוח אם קולנוע או כדורסל זו האהבה הראשונה שלי, אבל כך או כך – תנו לי לומר את זה, סנדלר הוא מהמעניינים שבשחקנים, בעיקר כי יש לו או לפחות היו לו עד היום שתי פרסונות.
א. הפרסונה הראשונה היא של השטותניק – אתם יודעים, זוהן, נער המים וכו'. אישית, אף פעם לא סבלתי את הפרסונה הזאת ואת השחקן הזה כשהוא משחק את הדמויות המפגרות וההו כה אמריקאיות האלה.
ב. הפרסונה השניה שלו היא טרגית. והאמינו לי – כשהוא משחק את הפרסונה הטרגית הוא אחד מהשחקנים הטובים בהיסטוריה של המשחק. בסרטים כמו Funny People, Reign on me, Punch Drunk Love, Uncut Gems ו"סיפורי מאירוביץ'" הוא משחק דמויות יגון, וכשהיהודי החם הזה משחק דמויות יגון הוא פשוט בשיאו. למה? כי באף אחת מהדמויות האלה, הוא לא "הוליוודי". אבל מה לעשות, שבסרט הזה הוא לגמרי כן (נו, רוקי). גם ברור שסנדלר ממש ממש אוהב כדורסל, כבר בסרטו הקודם (Uncut Gems) הוא הציג את קווין גארנט כדמות מרכזית, והאהבה שלו לכדורסל בסרט הזה מובהקת ובולטת (כולל כמה ירידות רציניות על המשחק הקרוי "כדורגל" ) הבעיה של הסרט היא שהוא לא א', ולא ב'. זו דרמה רצינית, אבל זו דרמה רצינית מאוד מאוד הוליוודית (אמרנו כבר "רוקי"? נאמר שוב), וככזה מדובר בסופו של דבר בסרט חביב עם המון ניימדרופינג שיאמר המון לקהילת הכדורסל, אבל מעט מאוד דברים אחרים.
ברמת המשחק, אדוארס משחק בן זונה כמו שצריך, הרננגומז בתפקיד עם המון שורות יעיל במשחקו, גם על קני סמית' אין תלונות, אבל נדמה לי שהסצינה שהכי הגניבה אותי היא זו של נוביצקי. אה, וזה שלא רואים את אמביד? התובנות לכם, אבל מה שכנראה קרה הוא או שהוא לא מכיר את סנדלר (בניגוד לכל שאר עולם הכדורסל, מסתבר) או שהוא סתם היה יקר מדי.ֿ
לסיכום: הסרט הוא 7/10 בסולם טרכטמן, וגם זה בעיקר בגלל הניימדרופינג, וכי יותר מדי פעמים במהלך הסרט אמרתי לעצמי "יו, תראו זה שחקן X, איזה מגניב".
