הצייר הגאורגי הנודע מרדכי (מישה) ג'נאשווילי הלך לעולמו לפני מעל ל- 30שנה, אך בזכות פעילותה הבלתי נילאת של אלמנתו, ורה, זכה להיות מונצח בטיילת הנקראת על שמו בירושלים
גשם שוטף ירד במשך חודש שלם בעיר ירושלים. משפחתו של הצייר הגאורגי הידוע מרדכי (מישה) ג'נאשווילי חששו שהיום הגדול לו חיכו במשך למעלה מ-30 שנה יהרס לו. ככלות הכל, אנשים הוזמנו מכל רחבי הארץ ואף הגיעו מגאורגיה הרחוקה לכבוד טקס חניכת טיילת מרדכי מישה ג'נאשווילי. ואז בבוקר ה-12 בדצמבר, התבהרו שמי העיר ו-ורה ג'נאשווילי, אלמנתו של הצייר המהולל, שיחררה אנחת רווחה. בעיניים רטובות מדמעות אושר והתרגשות היא מילמלה לעצמה: "השם אוהב אותי, נותן לי כוח שומע את תפילותי ואני ידעתי שהיום יהיה יום מלא קרני שמש כפי שמישה שלי אהב ..״
בטקס השתתפו חברי כנסת, שגריר גאורגיה בישראל, סופרים, משוררים, ציירים, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ומעריציו של האומן. לאחר נאומי המכובדים, הוזמנה ורה אל המקרופון והאישה הנמרצת, שעמלה שנים רבות להנצחת שמו של בעלה, אמרה בהתרגשות: "אני מאושרת, אני מאושרת, אני מאושרת". כל הנוכחים הריעו והרימו כוסות שמפניה לחיים.
ורה, שהכירה ונישאה לצייר יליד גאורגיה זמן קצר לאחר שעלה לארץ (1974) והתיישב בירושלים, עבדה צמוד לצידו במשך שנים. האישה הבלתי נלאת לקחה עבורו הזמנות לתערוכות, שלחה ציורים לגלריות, נכחה בכל תערוכה ואירוע ועבדה כיחצ"נית של הבעל שהעריצה. גם לאחר מותו ב-1988, לא הפסיקה ורה את פעילותה. היא ערכה עשרות תערוכות של ציוריו של בעלה המנוח בארץ בארה״ב, אירופה, רוסיה וגאורגיה, הוציאה סרטון בן שעה על חייו של מרדכי והקרינה את הסרט בבית קולנוע בתל אביב בפני אלפי צופים. ורה הוציאה ספר על חייו של האומן והתעקשה שיקרא רחוב על שמו בירושלים כך שכל מי שיבקר במקום ילמד ויכיר את פועלו של הצייר מרדכי ג׳נאשווילי.
הרגיש שמקומו בישראל
במשך שלושה עשורים, התייצבה ורה מדי שבוע בעיריית ירושלים כשהיא שוטחת את בקשתה בפני ראשי הערים שהתחלפו במרוצת השנים. בנחישות רבה היא עמלה על הצגת פועלו של בעלה המנוח בפני מועצת העיריה עד שזו הסכימה פה אחד להעניק את שמו לאחד מרחובות הבירה.
ג'נאשווילי נולד בטביליסי שבגאורגיה ב-1929 והיה הצייר היהודי-גאורגי המקצועי הראשון במדינה. הוא התפרסם בעיקר בזכות ציוריו שתיעדו את יהדות גאורגיה ורוסיה. בתו קטי בן סימון נזכרת כיצד באותם הימים בהם שלט הקומוניזם ברוסיה, היה מסוכן להיות יהודי. "יהודים רבים נרצחו על ידי סטאלין. למרות הסכנה, קבוצת יהודים הקימה תיאטרון ביידיש ורבים מהם נרצחו או נעלמו. לאבי היה חשוב להנציח את יהדות רוסיה וגאורגיה. הוא צייר אנשי מלאכה, רבנים, חייטים וגם פרוטרטים של לנין, מרקס, מייקובסקי. הוא רצה להעביר את הסבל של היהודים ולהנציח אותם בציוריו".
כל משפחתה של אמו, מספרת קטי, נרצחה בתקופת השואה למעט סבתו סוניה מרמר שהיתה בגטו ורשה בפולין והוברחה לגאורגיה. ג'נאשווילי זכה לראותה כשהיתה בת 90 והנציח את דמותה בציור. ג'נאשווילי, שכאב את כאבם של היהודים, תיעד במכחולו את כל אשר ראה וחש. בשלב מסויים הוא הרגיש שמקומו בישראל. בצר לו הוא נאלץ להשאיר את כל ציוריו הרבים (כ-400 במספר) מאחור, מאחר ולא ניתן היה להוציאם מרוסיה ועלה לארץ. רבים מציורים אלו מוצגים במוזיאונים בגאורגיה ורוסיה.
לאחר שעלה לישראל התיישב ג'נאשווילי בצפת, עד שראש עיריית ירושלים באותם הימים, טדי קולק, הפציר בו לעבור לירושלים, וכך היה. במשך כל חייו היה הצייר הידוע אחד הכוחות העיקריים והמניעים של חיי התרבות והציבור של יהודים. בתולדות עולי גאורגיה שמו של מרדכי מישה ג׳נאשוילי חקוק ב״אותיות זהב״.
ידידו של אפרים קציר
״לפעמים נולדים אנשים אשר כל חייהם משרתים את העם וחייהם מתוך דוחק, אך עם זאת חשים שהם בני מזל. תכונותם העיקרית של אנשים דגולים היא להמשיך לחיות גם אחרי מותם, דרך אמנותם. יצירותיהם של אלו גורמים שוב ושוב עונג לאנשים, משמחות אותם, מלמדות ומחנכות אותם. גורלם של אנשים דגולים קשה מנשוא, שנות חייהם קצרות מאוד והם מתים צעירים, כאילו כך צריך להיות; אך כל עוד הם חיים, הם נוהגים כטיטאנים. מי שהתברך בכישרון שמימי יש לו גם תעצומות נפש, ברם יש האומרים: ״ רגש ותעצומות נפש מתבלים יחד עם הגוף וחן, רק גאון מחזיק מעמד עם הזמן… הביטוי של הגאונות האנושית הוא הציור" (א. גלובני).
במשך חייו בישראל, יצר ג'נאשווילי ציורים רבים וזכה לתערוכות רבות וגדולות שאחת הראשונות והחשובות בהן התקיימה בבית העם בירושלים בהשתתפות נשיא המדינה אפרים קציר שהיה ידיד טוב של הצייר. אחת מיצירותיו הידועות "מחשבותיו של יהודי״ בגודל 2 מטר מקשטת את אחד מקירות הכנסת בירושלים וציור נוסף לזיכרם של שישה מיליון יהודים שנרצחו בשואה, תלוי על קירות מוזיאון יד ושם.
ג'נאשווילי לא ידע עברית היטב כשעלה לארץ, אך נהג לומר שהוא מדבר ומספר סיפורים ורשמים דרך ציוריו. אני מדבר דרך המכחול". ביצירותיו של ג'נאשווילי מורגש ליבו הבוער מאהבה לעם היהודי. למרות שהלך לעולמו כשהיה בן 59 בלבד, הצליח ג'נאשווילי ליצור עשרות ציורים בעל ערך היסטורי חשוב; ציורים על נוף מולדתו, ירושלים ויהודי אירופה וישראל. הוא הותיר אחריו ירושה אמנותית ענקית לעם היהודי בישראל ובתפוצות.
מבקר האומנות רותה ברודזה: "בציוריו של מרדכי ג״אנשווילי נראים בבירור הפוטנציאל הפואטי והאינטלקט של הצייר. באחד האסקיזים שלו ״ לנין ולונאצ׳ירסק ״, שהוצג באולם הראשי בתערוכה בשם ״קוביזם ופוטוריזם״, מוודא הצייר שהציור הזה הוא כביכול פרולוג של אלבום יצירותיו. הוא מייצג ומפתח את רעיונותיו , את הקרדו, את היסוד של כל אמנותו. לאחר התבוננות בציורים אינכם מתפאלים מדוע האבסטרקציוניזם, הפיוטי המודרני, לא הצליח לגבור על מרדכי ג׳נאשווילי. כל אחת מתערוכותיו של הצייר הוא אירוע חשוב בחיינו. כל בד הוא פעימה עכשווית. עבודת הגמר שלו לתואר ״לפני שחר״, אשר הרעיון שמאחוריו מיוחד, פילוסופי ואוריגינלי, די בזה כדי להראות לנו באיזה אומץ הוא מתפרץ אל תוך המציאות המורכבת ליהודים במדינה קומוניסטית. במיזוג הנפלא של הצבעים וקומפוזיציה הוא צועד בדרך האמנות האמיתית".
ד׳ר גרשון בן אורן: "היהודים ירדו לגיאורגיה אחרי חורבן בית ראשון. השבויים לא הספיקו לקחת אתם הרבה דברים ממולדת, אך, כנראה מקצתם בכל זאת הספיק לקחת אתם את הדיו (ירמיה ל״ו,ח״י) עט הברזל (ירמיה י״ז, א) בכדי לכתוב שירים על המולדת הנאבקת או לצייר את ירושלים לפי סיפורי אבותיהם.
הצייר מרדכי ג׳נאשווילי זכה באושר גדול כשצייר את נוף ירושלים בגלות ותמונות על נושא ירושלים צויירו על ידו מן המקור, במולדת.מכחול הצייר צייר בתאווה את הנוף היפה של גאורגיה ואת הנוף המרתק של ארץ ישראל, מכיוון שנשמתו עצמה היתה באחדות של שתי מדינות אלו. הוא בניהן של שתיהן. אחת לימדה אותו את האהבה והשנייה – לא לשכוח את האהבה. הרבה דורות מתו, אך המכחול הנלקח ממולדת האבות, נמסר מדור אל דור כדי שהצבעים הנכתבים במכחול ישירו על אהבה. המח לא התגבר על האהבה ״ כי עזה כמוות האהבה״, לכן התחרתה האהבה בעוז נגד המוח: כדי להציל את החיים. גם את יצירתו של מרדכי ג׳נאשוויל הצילה את האהבה. המכחול שלקח אתו הצייר מן המולדת, הביא אותו שוב למולדתו כדי להטביל את המכחול באהבה ההיא.
