איך מצא את עצמו אביר המונולוגים, מנתץ הפוליטיקאים, ראש כנסיית ה"אין אלוהים" ומי שבמשך שנים תקע סכיני הומור מושחזות בגב האומה, בחוץ? * ליאור שליין התעקש לדגמן את הקולקציה הסאטירית שלו, וכמה שניסה לפזר סביבו את הקסם של סטיוארט ואוליבר – זה פשוט לא עבד
הנה משהו שלמדנו בשבוע החולף – ראש ממשלה מחליפים בקלפי, ותוכנית סאטירה מחליפים בשלט. כן, גם אם היא משודרת בערוץ ציבורי. אם ליהודים באים לא יהיו כניסות ביוטיוב ובאזז כזה מטורף – היא תרד בסופו של דבר. גם אם מדובר בערוץ ממלכתי – לאף אחד אין אינטרס לשדר תוכנית סאטירה נטולת השפעה ציבורית. אבל זה כרגע לא קרוב להתרחש, משום שרבים מאלו שמתעבים אותה הם גם מה שנהוג לכנות "מתעצבנים וצופים". ובכלל, אם בכאן 11 יצטרכו לוודא שכל תוכן שעולה שם מתאים לקונצנזוס הציבורי הכללי, יישאר להם מעט מאוד חומר לשדר.
אז תוכניות סאטירה, אם כן, מחליפים בשלט. בטח אם מדובר בערוץ מסחרי שכל שיקוליו נתונים לפרסומת הבאה שנכנסת. כך מצא את עצמו אביר המונולוגים, מנתץ הפוליטיקאים, ראש כנסיית ה"אין אלוהים" ומי שבמשך שנים תקע סכיני הומור מושחזות בגב האומה מחוץ למסך. רק לפרוטוקול – ליאור שליין הוא אדם חריף ושנון. על זה גם שונאיו הגדולים ביותר יתקשו להתווכח. לכאורה יש בו את כל התכונות הנדרשות להפקת תוכנית סאטירה – הוא יודע להפשיט מציאות מורכבת, הוא מכיר את המתכון המדויק שממנו עשויה בדיחה טובה.
אז איך מצא את עצמו שליין מחוץ למסך? הבעיה היא לא ביבי (בחייאת, שליין כיסח שם כל שבוע את בנט ולפיד, ביבי צריך להיות עיוור כדי להוריד סאטירה כזאת). הבעיה נעוצה בעצם השאלה: העובדה שהתוכנית הזו כל כך מזוהה עם היוצר שלה, עד שכמעט איש לא זוכר איך בעצם קוראים לה. לשם ההשוואה – נסו לערוך משאל רחוב ולבחון כמה אנשים יודעים מיהו מולי שגב. רק חובבי ברנז'ה ידעו לומר שהוא יוצר ועורך התוכנית ארץ נהדרת. את שליין, לעומת זאת, כולם מכירים.
ולמה זאת בעיה? כי יש משהו בשליין לא עובד. כשניסיתי לחשוב מה, הדבר היחיד שהצלחתי להיזכר בו זו מעצבת בגדים אחת ברשת, שיש לה אחלה קולקציות אבל היא תמיד מתעקשת לדגמן בעצמה את הבגדים. יש כמה אנשים כאלה בתעשייה – כותבים מוכשרים, מעצבי על, כל מיני ספקי רעיונות למיניהם שבטוחים שכישרונם העילאי מקנה להם גם את הזכות להיות הפרזנטורים של הרעיונות שלהם.
וליאור שליין, מה לעשות, קצת היה כזה. כותב מחונן שלא באמת נועד להופיע על המסך, ופשוט סירב להכיר בעובדה הזאת. כמו המעצבת המוכשרת – הוא התעקש לדגמן את הקולקציה הסאטירית שלו, וכמה שהתאמץ, וכמה שניסה לביים את ההפוגות הקומיות, וכמה שניסה לפזר סביבו את הקסם של סטיוארט ואוליבר – זה פשוט לא עבד.
יש בשליין איזה מרכיב מסוים של חוסר חינניות, לצד תחושת עילאיות אינטלקטואלית שהוא מפזר סביבו, שקצת הפכו אותו לאדם בלתי אהיב. כנראה שיש איזו מידה של חינניות שצריכה להיות קיימת בקומיקאי, ובוודאי בסאטיריקן, כדי שהקהל יוכל לעכל את החבטות המילוליות שלו. קחו לדוגמה את אודי כגן וערן זרחוביץ'. הם מטיחים בקהל שלהם אמירות לא פחות נוקבות, אבל התחושה היא שהם אנשים חמודים במציאות, אז קצת יותר פשוט לסלוח להם.
שליין לא הצליח להתחבב על הצופים שלו, והכתבה שהתפרסמה במאקו והאשימה אותו ביחס בעייתי לעובדים שלו לא הוסיפה לתדמית. "משהו באנרגיה האולפנית שנוצרה כתולדה ישירה של הפורמט והליהוק תמיד היה מרתיע, מתנשא, משדר מסיבה פנימית שלא באמת הוזמנת אליה, ובעיקר הרבה יותר מדי מרוצה מעצמו – ואת זה אני אומר כמי שכמעט כל פאנץ' וכל שורה עשו מסאז' מענג לכלל עמדותיו הפרטיות”, כתב על התוכנית העיתונאי רענן שקד. אם אדם שכמותו לא הצליח להתאהב בפורמט, איך יתאהב בו המסורתי מהפריפריה או המתנחל מגוש עציון?
ירידתה של תוכנית, כל תוכנית, מהמסך אינה מאורע משמח. בוודאי לא כשחושבים על המעגל הרחב של העובדים שהתפרנסו ממנה ונותרו ללא עבודה. אבל בערוץ מסחרי כמו בערוץ מסחרי – בסוף כל עונה עומד השיקול הכלכלי היבש. עלות מול תועלת. האם שידור התוכנית משתלם לערוץ או לא. וכנראה שבמקרה הזה התשובה היא: לא.
כמובן, זכותו של שליין לתבוע את הערוץ על הפרת חוזה, ולא משנה בכמה כסף מדובר. הוא גם תמיד יכול לתהות האם הערוץ אשם, וכמה רייטינג התוכנית הייתה מקבלת לו הייתה משודרת בקשת 12. אבל עם דבר אחד קשה להתווכח – שליין בחר לכרוך את זהותו בצורה ישירה עם הפורמט הסאטירי שיצר, ומי שעושה כך, צריך גם לקחת אחריות אישית כשהפורמט דועך. "סבתא שליין תמיד אמרה שזאת לא בושה להיכשל", פתח שליין את אחד המונולוגים שלו, "היא אמרה שזאת בושה לבכות". ועל זה נאמר: מהפה שלך לאלוהים.
