היא חיה על קו לוס אנג'לס-תל אביב ומלהטטת בין מגוון עיסוקים ואתגרים * הילדים שלכם כבר מזמן יודעים שהיא נעמה סופר על * עכשיו נעמה אתל מגשימה לעצמה חלום נוסף ומככבת בחג החנוכה בישראל במחזמר 'רפונזל' אותו היא הפיקה, כתבה ושיווקה * ראיון חגיגי ותודה מכל הלב לדודי, הבעל האוהב והתומך
נעמה אתל היא סוג של וונדר וומן. היא חיה על קו ארה"ב-ישראל ומלהטטת בין מגוון עיסוקים ואתגרים, את כולם היא עושה בהתלהבות בלתי נלאית. אתל היא כוכבת הילדים "נעמה סופר על", היא מפיקה בהתנדבות את המופע "פסטיפאן" שמביא לארצות הברית מדי שנה את כל כוכבי הילדים מישראל להופעות בפני הקהילות היהודיות, והיא אמא במשרה מלאה לשלוש בנות אנרגטיות. ועם כל הכבוד להספק מעורר ההשראה שלה, רבים ודאי זוכרים אותה מלהקת חמסה.
נעמה פרצה ב-2003 עם להקת הבנות המיתולוגית שאחראית ללהיט הקליט "אתה חייב למות עליי". לאחר פירוק הלהקה היא מצאה את עצמה עם כרטיס בכיוון אחד ללוס אנג’לס, כאן התאהבה באיש העסקים דודו מלכה, הקימה משפחה והגשימה את החלום האמריקאי.
לקראת חנוכה הגיעה נעמה לישראל כדי לככב במחזמר שהפיקה לעצמה, "רפונזל", לצידם של טל מוסרי, אוולין הגואל ומרטין אומנסקי. כוכבת הילדים המקומית הייתה אחראית על המופע השאפתני מתחילתו ועד סופו. היא כתבה טקסטים ושירים, הלחינה, תכננה את התפאורה והתלבושות, סגרה חוזים עם השחקנים שמופיעים לצדה, שיווקה את המופע, ואפילו התנהלה מול הוועדים ומכרה כרטיסים. את החזרות למופע היא ניהלה באופן טראנס אטלנטי כאשר הבמאי וצוות השחקנים עלו מולה בסקייפ ובמקביל כפילה שלה ביצעה את תפקידה בחזרות עם השחקנים. רגע אחרי שנחתה בישראל היא כבר נכנסה למרתון של חזרות קדחתניות עד לעליית ההצגה בחנוכה.
בואי נלך קצת אחורה. כל העשייה שלך הייתה בישראל, מה גרם לך לעזוב ולהשתקע בלוס אנג'לס?
"אחרי שחמסה התפרקה נסעתי לארה"ב כי יש לי משפחה שם. רציתי קצת להתנתק ולנקות הראש. החלטתי לנסוע לחופשה ואז הכרתי את בעלי דויד. אחרי ארבעה חודשים כבר נישאנו. השתקעתי באמריקה ובעצם הורדתי לי מהראש את הבמה. אמנם הופעתי פה ושם באירועים והמשכתי לשיר אבל זה לא היה בראש מעייני".
מתי חזרת להופיע?
"יש לי שלוש בנות בגילאים 13, 12 ו-9. כשהבת הקטנה שלי הייתה בת 3 רצינו להביא לכבוד יום ההולדת שלה אומן מישראל שישעשע את האורחים. סגרתי עם אומן מסוים שיגיע ויופיע בפני כל הילדים, אבל ברגע האחרון הוא ביטל. כבר הזמנתי אורחים וסגרתי אולם אז החלטתי להביא במקומו כמה אומנים ולערוך מופע לילדים. כך גם התחיל הפסטיפאן. במקרה".
מהו הפסטיפאן בעצם?
"הפסטיפאן הוא מופע שמשלב הופעות של כמה אומנים מישראל. זו כבר השנה השישית שהאירוע מתקיים. בשנתיים הראשונות הוא התקיים רק בארה"ב והוא הגיע גם לישראל בשלב מאוחר יותר כשהיה ביקוש. אנחנו מקיימים את המופע כל קיץ. המופע הזה הגיע מתוך מחשבה לקרב את הילדים היהודים והאמריקאים לתרבות הישראלית.
"בהתחלה לא חשבתי להרים את המופע הזה גם כאן בישראל, אבל קיבלתי הצעות, וגם האומנים רצו. הבאתי לאמריקה המון אומנים. יובל המבולבל, הדוד חיים, חני נחמיאס, טל מוסרי, משה דץ, ועוד רבים וטובים. בשלב מסוים הופעתי איתם גם וכך יצרתי את נעמה סופר על".
למה "נעמה סופר על"?
"כי הדמות שלי היא לא גיבורה רגילה. הכוח שלי הוא מהשירה והמסר שאני רוצה להעביר הוא שכולנו יכולים להיות גיבורי-על בלעשות דברים ולעזור לאחרים. אני עוזרת לאנשים באמצעות השירה שלי".
הייתה חסרה לך הבמה כשיצרת את נעמה סופר על?
לא, לא תכננתי לחזור לבמה, זה לא בא מלחץ, זה פשוט לקח אותי לשם".
הילדים בארה"ב שונים מהילדים הישראלים?
"ברור. מדובר בילדים שגדלים באטמוספירה אחרת. הילדים הישראלים יותר חריפים ופלפלים".
איפה את רואה את האמריקאיות בבנות שלך?
"יש להן את העדינות של האמריקאיות אבל הן הכי ישראליות. הן שובבות קטנות".
מדוע בחרת מכל האגדות להעלות דווקא את רפונזל, מאיפה זה הגיע?
"האמת היא שיש לי שיער מאוד ארוך וכשחשבנו להעלות אגדה כמופע, ישר חשבתי על רפונזל עם צמתה הארוכה. חוץ זה שהיא נסיכה מגניבה שובבה היא יוצאת למסע. היא לא יודעת לאן היא הולכת ומה היא מחפשת והיא ניזונה מהאמא החורגת שלה מבלי לדעת שהיא חורגת כשזו משקרת לה כל השנים".
איך זה מקביל למציאות שלך? נשמע על פניו שלא נתקלת באף קושי והכל בא לך בקלות.
"ממש לא. אני עובדת מאוד קשה ושום דבר לא 'קורה לי' או בא לי בקלות".
מה הטריגר לעשייה כה ענפה?
"אני אוהבת להיות על הבמה אני אוהבת לשיר ולשמח. אני מכורה לעשייה, אני לא בן אדם שיושב בבית ולא עושה כלום. אני מלמדת את בנותיי לעבוד קשה. הן רואות אותי מג'נגלת בין ילדים לעבודה להפקות, לבישולים לעבודה".
ושום דבר לא הולך לאיבוד בדרך? אף אחד מהדברים האלה לא בא על חשבון השני?
"קודם כל אני עדיין אמא במשרה מלאה וזה קצת צובט לראות את זה נפגע. הילדות שלי אמנם מצטרפות אליי בשבוע הבא, אבל זה לא פשוט לעזוב את הבית ואותן לשבועיים".
את בעצם חולשת על כל תחום במחזה – כתבת והלחנת את השירים, היית אחראית על התפאורה ובעצם מעורבת כמעט בכל אספקט. זה מגיע מרצון לשלוט?
"אני מודה שאני לוקחת על עצמי הרבה, אני די וורקהולקית. ברור שיש אנשים שעוזרים לי אבל כשאתה עושה משהו מתחילתו עד סופו אתה עושה אותו הכי טוב כמו שאתה רוצה שזה יבוצע".
איך מפיקים ומרימים הפקה כמו רפונזל בשלט רחוק?
"אנחנו חיים בעידן גלובלי היום. יש טלפון ומסנג'ר ושיחות וידאו. היום הכל מתנהל בטלפון כולל תדרוכים, בין אם זה לעשות חזרות עם השחקנים או הבמאי. אפשר לעשות הכל, פשוט ישנים מעט מאוד. אבל זה לא נורא, גם ככה את לא יכולה לישון כשאת עסוקה".
מי המשענת שלך, מי עומד מאחוריך?
"בעלי וההורים שלי. בעלי דודי הוא כתף ענקית. הוא תומך בכל דבר שאני עושה".
יש לך רגעי משבר? קטעים שאת אומרת "לא יכולה יותר"?
"אני יכולה לכעוס על משהו אבל אני אף פעם לא אומרת שאני לא יכולה יותר. יש אנשים שמכעיסים אותי וסיטואציות שמכעיסות. כל יום יש משברים בעבודה שלי, וכל יום זה מסתדר. השוק עצמו כולו אפס אנד דאונס, יש דברים יותר פשוטים ויש פחות".
מה הכי קשה?
"קשה לי רק שאני לא עם הבנות שלי ובעלי. זה והטיסות הארוכות שלא נגמרות. מעבר לזה הכל שטויות".
מה המסר שלך כאישה לעולם?
"יכולתי לשבת בבית ולא לעשות כלום אבל בחרתי לעשות משהו בשביל עצמי, להוות דוגמה ושתהיה לי תכלית לחיים. זה מסר לבנות ולנשים – אנחנו יכולות לעשות מה שאנחנו רוצות. ואם כר מדברים על העשייה כאישה, היו גם מקרים שדיברתי באסרטיביות ולא קיבלו את זה, כשאני יודעת שאם הייתי גבר והייתי אסרטיבית, היו מקבלים את זה אחרת. לפעמים אני מרגישה את ההבדל הזה, בין להיות אישה מפיקה ויוזמת למפיק שהוא גבר".
עדיין יותר קשה לאנשים לקבל אישה כבוסית?
"ב-99 אחוזים מהמקרים אין בעיה, אבל לפעמים יש את האחד שירים גבה על זה שאת אישה ואת אסרטיבית, על זה שאת אישה שעושה לבד ומעזה. זה כנראה עדיין מוזר לחלק מהאנשים שאישה יכולה לעשות הכל בצורה הזאת. עובדה שרוב המפיקים הם גברים. גם בגלל שאני גם אמנית בעצמי זה קצת אחרת כי את צריכה להיות בוסית של מישהו שאת איתו על הבמה והדינמיקה שונה. כשאת צריכה לשחק עם מישהו את לא יכולה להיות אסרטיבית מדי. לא שהייתה לי אי פעם בעיה עם זה, אבל הדינמיקה היא פשוט שונה".
איך נראה יום של מפיק?
"יש את המפיקה שאני בארה"ב ויש את זו שבארץ. בלוס אנג'לס העבודה שלי מתחילה משעות הערב עד 3 בבוקר, אחר כך אני קמה מהמיטה, שולחת את הבנות לבית הספר ומשם אני על המחשב עד 12 בצהריים. אחר כך זה לקפל כביסה, לבשל ולעשות כל מה שעקרת בית עושה. זה מטורף אבל מתרגלים. היום הרגוע שלי הוא יום שישי ואז כולי בהכנות לשבת וזה עושה לי טוב".
את באמת סופר על.
"כן, מי שמכיר אותי יודע שאני קצת משוגעת, מה לעשות".
