טיילור סוויפט: "מיס אמריקנה", נטפליקס
פרצוף החרסינה של טיילור סוויפט אמנם לא מרמז על כך, אבל הזמרת מטנסי כבר בת .30 היא מפורסמת מחצית מחייה ועדיין מהווה סוג של אניגמה. מצד אחד בובה בלונדינית שכותבת את המוזיקה המצליחה שלה בעצמה, עם פמליה שעוזרת לה לעצב את תדמיתה, חברים מפורסמים ויפים, מאות מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות וגדודי מעריצים פנאטיים שנשרכים אחריה. בו בזמן, סוויפט מתוארת כדיווה המסוכסכת עם חצי מהתעשייה, חוטפת ביקורות וקטילות מכל כיוון, ומעוררת שנאה בקרב רבים.
אז מה לעזאזל הפך את ילדת הקאנטרי עם הגיטרה, שחלומותיה לא השתנו בהרבה מאז תיעדה אותם ביומן אישי בגיל ,13 לכזאת אמנית בינלאומית מצליחה ופופולרית? האם סרט דוקומנטרי שעקב אחריה במשך התקופה האחרונה יהיה מסוגל לפצח את התעלומה? "מיס אמריקנה", הסרט על סוויפט, שעלה בסוף השבוע בנטפליקס, לא באמת מספק תשובה אובייקטיבית לשאלה, ומה שהוא בעיקר עושה זה לחזק את התדמית שלה בקרב אוהדיה.
הבמאית לנה וילסון, שנבחרה לתפקיד על ידי הכוכבת הראשית, הוציאה סרט שמהלל ומרים לטיילור סוויפט. יצירה שמעצימה את הפרסונה הסוויפטית לממדים מנופחים. הזמרת חושפת יומנים שכתבה בצעירותה, סרטונים ביתיים וקטעי ארכיון, היא פותחת את חדר ההלבשה ואת ביתה, ותמיד מודעת למצלמה. למרות זאת, וילסון מצליחה להעביר לנו אותה באינטימיות מזמינה עם הצצה לעבודה באולפן, לתהליך כתיבת שירים באייפון או מול הפסנתר בסלון עם חתול מטייל על הקלידים. טיילור סוויפט עוברת כאישה חזקה ועוצמתית, אך גם כפגיעה ומבולבלת.
"חלק ממני מרגיש כאילו אני בת ,57 אבל מצד שני יש בי חלק שבהחלט לא מוכן להוליד ילדים ובהחלט לא מוכן לכל ענייני המבוגרים האלה", היא אומרת בגילוי לב, ומוסיפה כי אי אפשר בכלל לחשוב על היריון כשחיים על פי לוח שנה עמוס בהופעות שמתוכננות שנתיים קדימה. לדבריה, כבר מתחילת הקריירה רק חיפשה את מחיאות הכפיים, רצתה שיאהבו אותה כמה שיותר, שאפה לגדול ולהצליח, וכשהיא יושבת בפיג'מה על הספה בסלון ומתבשרת כי לא קיבלה מועמדות לגראמי זה רק מייצר אצלה מוטיבציה להקליט מייד משהו טוב יותר.
סוויפט חושפת גם הפרעות אכילה שהחלו אצלה כתוצאה מהדיבור המתמשך על המשקל שלה, בזמן שהבמאית מדגישה את הסכסוך המתוקשר עם קניה ווסט ומצביעה עליו כזה שבעקבותיו חל מפנה שלילי ביחס כלפי הזמרת. עם זאת, הסרט מתעלם משערוריות ומסכסוכים נוספים שכנראה לסוויפט היה קצת פחות חשוב להבליט בנקודת הזמן הזאת.
החלקים המעניינים ביותר בסרט הם אלו בהם סוויפט עובדת באולפן ההקלטות. ניכר שכל כניסה שלה לאולפן היא תגובה לכל מה שהתקשורת והעולם העבירו אותה, והיא משתמשת במוזיקה ובקול שלה, מילולית, כדי להתנגד. כשסוויפט מדברת על פמיניזם העיניים שלה נוצצות: "אין דבר כזה סלאט!" היא קוראת, "אין דבר כזה ביץ!". שנייה אחרי זה היא מתנצלת, ואז כועסת על עצמה – למה התנצלתי?
סוויפט מבינה שכאישה ייתכן שאין לה עוד שנים רבות להיות בפסגה והיא מנצלת את הרגע שבו היא יודעת שהעולם מקשיב כדי להגיד שאף אישה, לא משנה איפה ומתי, לא צריכה להיות קורבן לבריונות. אי אפשר שלא להתרגש, לא משנה כמה ציניים נהיה, כשהיא אומרת את מה שרבות מאיתנו מרגישות: "אני רוצה לאהוב נצנצים וגם לצאת כנגד הסטנדרטים הכפולים שקיימים בחברה שלנו. אני רוצה ללבוש ורוד וגם להגיד איך אני מרגישה לגבי פוליטיקה. אני לא חושבת שהדברים האלו צריכים לבטל זה את זה".
מה שבעצם הופך את "מיס אמריקנה" למסמך משמעותי הוא הטיימינג. וילסון תפסה את הזמרת בדיוק בתקופה של תהליך שינוי פנימי. סוויפט בעצם מעכלת שהתהילה הזאת, שהיא סוחבת איתה בערך מגיל ,16 לא תימשך לעד: היא מדברת על סלבריטאים שקופאים בגיל שבו התפרסמו, רוצה מאוד להמציא את עצמה מחדש, ובמקביל מורידה חסמים וחששות שעצרו אותה עד כה מלהתבטא בצורה חופשית.
בסצנה חשובה ומאוד משמעותית, סוויפט מצליחה לשכנע את הסובבים אותה (ובעיקר את אביה) כי הגיע הזמן להצהיר פומבית על הדעות הפוליטיות שלה, ולהתחיל לנצל את הכוח העצום שיש לה ביד כדי לקדם מטרות שבאמת חשובות לה, גם אם זה יבריח מעריצים. לא עוד מכונת להיטים שרק מייצרת עוד ועוד הכנסות. טיילור של סוף הסרט היא טיילור שכבר פחות אכפת לה שכולם יאהבו אותה. אתם יודעים, הרי גם ככה "הייטרס גונה הייט".
