“האם ישראל תזוז מהימין לימין הקיצוני?” כך פתח Warren Olney את תוכניתו המצוינת To The Point ביום חמישי, בהתיחסו לנסיקה של נפתלי בנט בסקרים. כותרת טובה לאייטם על מערכת הבחירות שבנט ומפלגתו, הבית היהודי, מסתמנים כאחת מתופעותיה.
ועוד בשבוע שעבר: צמד סקרים מקבילים שנעשו בישראל ע”י רפי סמית ומכון דחף לגבי שיעור תמיכת הצבור בישראל בהסכם שלום. ההסכם שהוצע בסקרים, על בסיס גבולות 67 וחלוקת ירושלים בפרמטרים המקובלים, זכה לתמיכה של 67% (68% סמית) בקרב האוכלוסיה כולה, 57% בקרב מצביעי הליכוד ביתנו (58% סמית) ו-47% (53% דחף) מתומכי הבית היהודי.
ובכן, מתברר שכמחצית מבוחרי בנט, שתוארו ב-To The Point בלוס אנג'לס כתומכי סיפוח – מילה חדשה בשיח האמריקאי בנוגע לסכסוך – תומכים, במקביל, בפתרון על בסיס 67. משהו לא הגיוני פה. לא פחות מפתיעה התמיכה הגבוהה בקרב מצביעי נתניהו, האיש שמסומן בקרב חלקים רחבים בצבור האמריקאי כמכשול העיקרי, לא – היחידי לשלום. ולבסוף, קרוב ל-70% מהציבור הכללי בישראל, זה ש”עובר מימין לימין קיצוני”, בעצם תומך בפיתרון שתי המדינות.
הפיתרון לסתירה לכאורה הובע במסגרת סקר קודם של דחף: בסקר שנערך עבור המרכז הירושלמי בשבוע שלאחר סיום מבצע "עמוד ענן" נמצא כי רק מיעוט (בין רבע לשליש) בציבור הישראלי נותנים אמון באפשרות להשגת הסכם שלום. חלק גדול מחוסר האמון נובע מחוסר האמון שהפלשתינים יקיימו את תנאי השלום ובעיקר את השמירה על סעיפים שיבטיחו את השלום.
בשני סקרים שערכנו בעבר למכון "המרכז לשלום" עלה כי כאשר מציגים בפני הישראלים תוכנית שלום שמבטיחה את הביטחון יש רוב משמעותי (כשני שליש) למי שאומרים כי אם הסכם כזה יובא למשאל עם הם יצביעו בעד ההסכם”.
הבנת הדינמיקה הפנימית הזו מצריכה התעמקות שאין הצבור האמריקאי, ברובו, יכול לעמוד בה. והרי פשטנות יתר היא הסיבה לרוב חוסר ההבנה וחוסר הצדק שנעשים לישראל בתקשורת העולמית – התכנית העמוקה והרצינית של Olney היא יוצא מן הכלל.
אחד מהתסכולים המרכזיים שלי בשיח האמריקאי היא הראייה הרווחת של הסכסוך כמתרחש על הציר החד מימדי הזה:
ויתורים ישראליים = שלום.
נוקשות ישראלית = התרחקותו.
על הציר הזה, הציבור הפלסטיני “רשאי” לאבד תקווה בתהליך השלום ולצאת, למשל, לאינתיפאדה שלישית, אך הציבור הישראלי לא “זכאי” לפריווילגיה המקבילה – לאבד תקווה בתהליך השלום ולהצביע כפי שנראה שיצביע. לא, התוצאות הצפויות של הבחירות הן בעיני רבים בעולם סרבנות שלום קשה של הצבור הישראלי שאשמה בצידה, ותו לא.
התפיסה הזו עושה חוסר צדק עם שני הצדדים, וגם עם סיכויי השלום עצמו. שהרי קיימת האפשרות שיש ממש בחששות הצבור בישראל, אותו צבור ששומר על תמיכה מוצקה בפתרון שתי המדינות מאז שנות ה-90. חוסר האמון הישראלי בפלסטינים מגובה בחומר ראיות רב על הסתה, הערצה והצדקת אלימות נגד יהודים וישראלים, וקידום הפתרון האלים של חיסול ישראל על חשבון רעיון השלום והפשרה – כעיקרון מוסרי וכמעשה. מי שבקיא בחומר ומוכן להסתכל באופן פרופורציונאלי, מגלה תמונה קשה של סרבנות שלום לאומנית ודתית ללא הקבלה בצד הישראלי.
איתמר מרכוס מ-Palestinian Media Watch מציג את הנתונים האלה לקהלים נדהמים של מחוקקים בשוודיה, אנגליה, ארה”ב, איסלנד ועוד, אבל משום מה הנקודה הזו לא מקבלת את החשיפה הראויה בתקשורת העולמית, ולפיכך את המשקל שמייחס לה הצבור הישראלי, שהופך שוב לנאשם.
אריאל בלומנטל הוא מוסיקאי, מפיק ומלחין עם תשוקה קצת אובססיבית לעניינים בינלאומיים. כדי לספק את יצריו אריאל כותב מאמרים ומפיק סרטוני וידאו שעוסקים בישראל בעולם המוסלמי ובקהילה הבינלאומית. אריאל גדל בישראל והגיע לארה"ב לאחר שירותו בצה"ל. זכה בפרסים כמלחין קונצרטים ונחשב למוזיקאי מחונן. תושב לוס אנג'לס, נשוי ואבא.
