מאירועי השבוע האחרון: מועקה עצומה עלתה וטיפסה במעלה גרוני, מאיימת להשתלט ולהפוך לפרץ בלתי נדלה של דמעות. פתחתי את דלתות המכון ויצאתי החוצה בריצה…
כל הדרך חזרה לדירתי עברה ביבבות מביכות. שמחתי על החשיכה שירדה ועל מיעוט האנשים ברחובות אותם עברתי בדרכי. שאלות פילוסופיות הרות גורל עלו בי בנוגע תפיסת העצמיות שלי אל מול האדם אותו רואים אחרים,האחרים הללו,עימם אני נאלצת לבלות את השנים הקרובות.
"למזלי יש לי את ג'ון שאוהב ומעריך אותי…"סיננתי לעצמי בלחש. "הוא לא שופט אותי והם,שיניחו לי לנפשי…"
הוריו של ג'ון שהתגוררו בפאלו אלטו, הזמינו אותנו לבלות את חופשת הכריסמס בביתם ואני שמחתי על ההזדמנות לצאת מגבולות סן פרנסיסקו שסגרו עליי ולבלות בעיר האקדמית המקסימה. ההתרגשות הייתה מהולה בחשש מפני פגישתי הרשמית עם "ההורים".
בביתם של הווארד וסינתיה בערה אח אמיתית ומילאה את החדר באווירת חג שהייתה זרה לי. התמלאתי געגועים וצער על כך שאינני נמצאת בחיק משפחתי ולו בכדי להטיל סביבונים עם אחייניתי.
"אנחנו כל כך שמחים לפגוש אותך! שמענו רבות עליך מג'ון שלנו".
"תודה, אני שמחה להיות כאן".
ג'ון ניצב במרכז החדר, סמוק ומאושר. אני השתרעתי ליד האח והבטתי בזרועות האש שבערה בעוצמה. הוא פסע בחדר הלוך ושוב בחוסר מנוחה שהוציאה אותי מדעתי.
פרשתי אל אחד החדרים בבית רחב הידיים והתייפחתי קלות. התקשרתי לאימי לקבלת זריקת עידוד ,סיפרתי לה על האירוח המקסים, במאמץ נואש להסתיר את מצב רוחי המעורער. דקות ארוכות עברו בשיחה נעימה בינינו שנקטעה בנקישה קלה על דלת החדר. "בייבי, הארוחה מוכנה,את מגיעה?"
ניגבתי את פניי ויצאתי. התיישבנו אל השולחן, ג'ון לצידי והוריו משני קצותיו. וכך ממש לפני המנה העיקרית, למראה פניה הזורחות של סינתיה, ירד ג'ון על ברכיו ושאל:
"התינשאי לי"?…
שקט צורם מילא את החדר. הוריו של ג'ון הביטו בי בציפייה שנדמתה כנצח.
האהבה שחשתי כלפי בן זוגי,הפכה בין רגע לאימה צרופה. פיללתי שרצפת העץ המסוגננת תיקרע תחתי ותבלע אותי בשלמותי.
"אני מצטערת" קמתי ממושבי ,שומטת את מפית המעצבים שנחה על ברכי ויצאתי את החדר בריצה.
ג'ון מצא אותי קפואה ובוכייה בקצה המדשאה רחבת הידיים שבחזית הבית.
"זה בסדר יפה שלי, את לא חייבת לענות ממש עכשיו. אולי את זקוקה לעוד זמן, נישואין אינם עניין של מה בכך גם מבחינתי ואני רוצה שיום החתונה שלנו יהיה היום המאושר בחיינו וזה כולל גם אותך,את יודעת.." חתם בחיוך.
הבטתי בו מבעד לדמעות שכיסו את פניי.
"לא יקירי אני מצטערת, אני לא יכולה לקבל את ההצעה הנדיבה שלך" השבתי.
הוא הביט בי בריחוק ובכעס, ידו המלטפת נשמטה מכתפי בהפגנתיות.
"אני אסדר לך נסיעה חזרה לפריסקו(סן פרנסיסקו בלשון המקומיים) בשעה הקרובה. אני לא כועס, אבל אף פעם לא אבין אותך…חבל". המילים נשארו באוויר כמו בועת סבון נפוחה.
הימים שבאו לאחר אותו ערב כאוב וטעון ,היו קשים מנשוא עבורי. ויתרתי במחי יד על זוגיות, אהבה והצעת נישואין ,שנשים אחרות היו מוכנות לחרף נפשן עבורה. הסתגרתי בדירתי הקטנה בציפייה לנס שיבוא ויציל אותי..
לאן תמשיך לימור מכאן?קראו בשבוע הבא…
3 תגובות
וואו נשארתי המומה מסיפור המרתק . כמה כוח יש לך להתמודד אם כל זה. את פשוט חזקה מאד. כי אחרי הצעת הנשואים המפתיעים שבאמת לא כל אחד זוכה זאת ולומר לא צריך הרבה אומץ . את פשוט גדולה מהחיים ואני מחכה בקוצר רוח לפרק הבא . אהבתי
היי לימור סיפור מאד מעניין מאד מחכה להמשך.כל הכבוד
היי לימור שלום אין לך מוסג מה זה עושה לי פשוט מחכה בכל פעם לפרק חדש. כל פרק מהפנת אותי מחדש. אהבתי