קל להפריח שקרים, כמעט בלתי אפשרי להפריך אותם. לפעמים כל שאנו צריכים לעשות הוא לשאול את השאלות הפשוטות ויתגלה בפנינו עולם ומלואו, כמו זריחת השמש במזרח… * ארי בוסל מספר ומזהיר
את אחותי ההרה תקפו צירים, והיא ידעה שלא נשאר זמן רב עד ללידת ילדה השלישי. בעלה היה בשדות, מעבד את החלקה המשפחתית ליד עצי הזית העתיקים – בני מאות השנים – אותם עקרו היהודים. מוטלים הם שם, כגוילים שרופים, והלב מתפקע – הכיצד ומדוע? מזה חודש הוא עובד יומם ולילה בסיקול אבנים, להכשיר את חלקת האדמה לנטיעת כרם כמסורת עמנו מזה אלפי שנה. בלית ברירה, אחותי ידעה שהיא צריכה להזדרז ולהגיע לבית החולים בכוחות עצמה.
פטמה, השכנה, הסכימה מיד לשמור על שני הילדים, ועוד הוסיפה ברכה מיוחדת ללידה. זה יקח פחות זמן מעצם ההגעה לבית החולים, היא הבטיחה. ארורה תהיה פטמה, וארורות תהינה ברכותיה. בית החולים מרחק שעה בלבד, אולי אפילו פחות מכך, אך באמצע הדרך היה מחסום ובו חיילים. תפקידם אחד: לאמלל אותנו, התושבים המקומיים. למנוע מאיתנו להגיע למחוז חפצנו, להפריד בין בתינו לבין שדותנו ומקומות עבודתנו.
הכובש בנה כבישים מיוחדים שרק אנשיו מורשים לסוע עליהם, בעוד אנחנו, האוכלוסיה המקומית, בעלי האדמות מזה אלפי שנים, מנועים משימוש – שמה נטמא את הכבישים. להם כבישים חדשים, סלולים במיטב כספי הסיוע האמריקאי, ואנחנו נאלצים לכתת רגלינו בשבילי עפר. חוצפה שטנית יש להם – הם טוענים שאנחנו מהווים סכנה. הם, הכובש הזר, הרע, המרושע. אנחנו, המקומיים, בעלי הקרקע האמיתיים. הם הזאב, ואנחנו הכבש.
הם חמושים ברובים ובמכונות יריה, נוסעים בכלי רכב ממוגנים תוצרת גרמנית או אמריקאית, מצוידים בפגזים ובגזים רעילים מסוגים שונים ואינם מהססים להשתמש בהם דרך קבע נגד זקנים, נשים וטף. דבר אינו קדוש בשבילם. לא בני אדם אנחנו, כאילו לא נבראנו בצלם האלוהים, הרחמן, בדיוק כמוהם, אותם בני דודים אלו שלנו, בני הנביא אברהם. אנחנו מתנהלים ברגל או עם סוסים או חמורים. במקרים הטובים אנחנו נוסעים במכוניות ישנות, אך גם אז מסוכן עד מאד לנוע בדרכים-לא-דרכים: אנשיהם זורקים עלינו אבנים ואף לא מהססים לירות אש חיה, כאילו חיות אנחנו והם ציידים.
כך חיים אנחנו תחת טרור מתמיד, וילדינו מפחדים כל אימת שהם רואים יהודי, שכן כל מפגש כזה הרה אסון הוא לנו. פלא שהילדים מתעוררים בצעקות בלילות, ובבקרים מזרוניהם רטובים? את ילדותם גזלו היהודים, ומה נעשה, מה נאמר, איך נגיב, הכיצד נרים ראש? עובדי אדמה אנחנו משכבר השנים. אנשים פשוטים וטובי לב.
מה אנחנו מבקשים? לגדל ילדים בביטחה, להתפרנס בכבוד, לחלום שיגור זאב עם כבש, שבזמן כלשהו יהיה פה שלום, ועצינו, סמל השלום, יוכלו להמשיך לצמוח מאות שנים בביטחה, ללא סכנת עקירה. סילחו לי, רגשותי גברו עלי, והלא כל רצוני היה לספר על אחותי ההרה. לפיכך, לענייננו:
מגיעה אחותי (ובשלב הזה גרוני ניחר ודמעות מאיימות לפרוץ מעיני, קשה לי מאד לעצור בעד הרגשות, כה זועם אני) לאותו מחסום – אחד מני רבים – שהם הקימו. החיילים חשבו שאישה הרה היא משחק, שק אגרוף. במשך שמונה שעות עיכבו אותה, ורק האל הרחמן יודע מה הם עוללו שם. … לא אלאה אתכם בפרטים; עד היום אחותי לא יכולה לדבר עליהם. אך בסוף אותן שמונה שעות, הבן שהיא ובעלה כה חיכו לו לא היה בחיים. תשעה חודשי הריון, שמונה שעות המתנה, ולד אחד מת – שישו ושימחו לכם חיילי הכיבוש – עוד יבוא יומכם!
בנקודה זאת אתם ודאי המומים. האכזריות. רוע הלב. הזלזול המכוון. אותם בני בליעל, שומרי הגהנום והשטן. מכונת הכיבוש! מה ניתן לעשות, אתם חושבים ומביעים זאת בקול רם ובשאט נפש. איך ניתן להלחם ולהביס את הכובש-הקולוניאליסטי הציוני?
תעמולה זולה
את הסיפור שסיפרתי זה עתה שמעתי בגירסה די דומה (אם כי הרבה יותר מרשימה מיכולתי אני לצייר במילים את שקרה) בסדנת הדרכה למורים בנושא העולם הערבי. באותה סדנה שנערכה כאן בלוס אנג'לס, הייתי משקיף רשמי מטעם הליגה נגד השמצה (ויכולים אתם לתאר שהייתי מוקצה מחמת מיאוס), אנחנו – הישראלים – נהיינו הנאצים החדשים והאישה ההרה שעוכבה משך שמונה שעות באחד מחסומי הכיבוש מעבר לקו הירוק היתה אחותו או גיסתו של הדובר – או אחותה של הדוברת, כבר איני זוכר.
אך אני, ששמעתי וקראתי סיפור זה באחת מגרסאותיו הרבות לפני כן, ידעתי את סופו עוד טרם גולגל בכל הדרו לפני המורים החפים מפשע. לדובר כלל לא היתה אחות, כך גם לדוברת שאיתו, אך הסיפור סופר והנזק נגרם. נזק בלתי הפיך, כי איך ניתן למחוק את תמונות הזוועה ממוחנו? כל מה שאגיד ישמע כתעמולה זולה, בעוד האחות כורעת בשלולית דם – כשהולד בידיה – ממש מעבר לדלת של אותו אולם בו ישבנו.
עד כמה קל להפריח שקרים, וכמה בלתי אפשרי להזים אותם. אך לעיתים, כל שאנו צריכים לעשות הוא לשאול את השאלות הפשוטות (מה שלום אחותך היום – ופתאום יתברר שזו בכלל לא אחותו כי אם מישהי עליה הוא קרא או שמע), ויתגלה בפנינו עולם ומלואו, כמו זריחת השמש במזרח.
אויבינו ממולחים מאד, מנוסים ומאומנים. אם נתקיל אותם בשאלות הפשוטות הם לא יהססו, שכן להוסיף שקר על שקר, מסכת על מסכת, ניתן לעשות בקלות. טבע שני הוא להם. במקרים הבודדים בהם לא יוכלו לענות כראוי, הם ילמדו ויישמו, והנה – פלא פלאים – בפעם הבאה הם ידעו מה לעשות, ואנחנו שוב נעמוד אובדי עצות. וכשכל דבר אחר יכשל, הרי שהם יתקפו אותנו אישית, מילולית ואולי אף פיזית, ואם זה לא יעזור, הם פשוט יתעלמו, נהפוך ללא קיימים.
כך המוסלמים, וכך גם כל אלו שאינם אמינים, הרודפים רק את ישראל על פשעי מלחמה אך תומכים בעזתים, הדורשים זכויות לנשים בארץ אך זונחים את הנשים בערב הסעודית והנלחמים נגד הכיבוש האכזר הציוני אך לא מצייצים כהוא זה על שקורה בסוריה שם נטבחים עשרות אלפי אנשים ועוד היד נטויה.
אנשים טובים שלא חיים את מלחמת השמד נגד היהודים צריכים לשאול את עצמם שאלות פשוטות, כדוגמא: היתכן שהצבא הישראלי אונס וטובח, קוצר איברים מאנשים בעודם בחיים? זה לא מסתדר עם כל מה שאנחנו שומעים ויודעים. האם יתכן שמדינת הכיבוש וההתפשטות הציונית משמידה את הפלסטינים כמו שהנאצים עשו ליהודים? אם כך, הכיצד גדל מספר הפלסטינים, תנאיהם משתפרים ללא הרף ושיעור הילודה שלהם בין הגבוהים בעולם? אם מדינת ישראל והמצור הלא חוקי שהיא הטילה (לבדה) על עזה הפלסטינית כה מכבידים על האוכלוסיה ומונעים מעבר סחורות בסיסיות, תרופות, דלק וקמח, איך יתכן שהחנויות מלאות כל טוב, הבנייה בעיצומה, המסעדות מלאות וכך גם החופים והכסף זורם ללא הפסק?
ניתן בקלות להמשיך את רשימת השאלות, שכן האמת לצידנו. אך האויב כה ממולח שדבריו נשמעים מהימנים. האויב כה מתוחכם, שאנחנו לא מפסיקים, עוצרים לשאול את עצמנו את השאלות הפשוטות. וכיון שקל להתבלבל, הנה שיטה בדוקה אותה אני מציג לאורחים בארץ ולמאזינים בחו"ל: כשאומרים לכם שעכשיו אמצע הלילה וחושך בחוץ, אך אתם מביטים למעלה ורואים את השמש, מסתכלים בשעון ורואים שהשעה שתיים אחר הצהרים, ואתם יודעים שקמתם משנת הלילה לפני שמונה שעות, הרי לא יתכן שלילה הוא זה כי אם יום.
אם בלב פנימה אתם יודעים שמשהו לא מסתדר, שלא יתכן שחיילי צה"ל – אחד הצבאות הטובים והמוסריים בעולם – יירו מול אב ובנו במשך ארבעים חמש דקות רצופות ולא יפגעו באב, רק בבן, הרי כל הענין היה מבוים. לא יתכן שלא תהיה שם טיפת דם אחת. וודאי שלא יתכן שהבן מת אם אחרי ארבעים וחמש דקות הוא נראה משנה תנוחתו שכן לא היה נוח לשכב זמן כה ממושך ולהעמיד פני מת. אך אנו לא עושים זאת, וישראלים ויהודים טובים קופצים להסביר, להצטדק או להאשים, והמערכת עצמה מעדיפה לא לענות כלל ועיקר, וכך במשך שנים נחרט בתודעת הכלל שאנחנו פשענו וממשיכים לפשוע.
כך בפרשת אחמד אל-דורה, וכך בכל מלחמת הדה-לגיטימציה נגדנו. אנחנו פשוט לא נלחמים. כל שצריכים אנו לעשות הוא לשאול את השאלות הפשוטות, וראו איך האמת תתגלה במלוא הדרה.
