מהומה בדובאי: יוסף חדאד, ערבי-ישראלי שהיה לוחם בגולני ומוכר כפעיל הסברה בולט למען המדינה, טוען כי הוא ובני משפחתו הותקפו בידי ערבים בעלייה למטוס מדובאי. בשיחה עם אתר N12 לאחר החווייה הקשה, אמר חדאד: "גועל נפש, המשפחה שלי בטראומה".
"אני ומשפחתי הותקפנו בעלייה לטיסה מדובאי לישראל בידי כמה אנשים מהחברה שלי", כתב בפוסט בפייסבוק. "הם זיהו אותי ותקפו אותנו רק בגלל מי שאני, בגלל הדעות שלי והעשייה שלי למען מדינת ישראל. בעקבות ההתקפה המילולית והפיזית אימא שלי נפצעה בכף ידה". בפוסט הוא גם צירף תמונה של היד החבושה של אימו.
"אני רוצה להודות לרשויות בדובאי על הטיפול בעניין ועל היחס החם שקיבלתי לארוך כל הדרך", כתב חדאד. "תודה אישית גם לשגריר ישראל באמירויות אמיר חייק, לקונסולים לירון זסלנסקי ודני גדות, לדובר משרד החוץ ליאור חייט ולחברי היקר עידו דניאל על כל הדאגה והליווי בשעות הלילה המאוחרות מרחוק".
חדאד: "אני ורוב בני משפחתי עלינו על האוטובוס הראשון ונכנסנו ראשונים למטוס. תוך כדי, אחותי שעלתה אחר-כך שלח לי הודעה וכתבה: 'יש פה מישהו גדול שזיהה אותך, לא מספיק ללכלכך עליך ואפילו אמר שהוא רוצה לתקוף אותך'. לא האמנתי שמישהו יתקוף מישהו במטוס ועוד בדובאי".
"הבן אדם שאמר את מה שאמר – התחיל לצלם איך שעלה למטוס וכשראה אותי אמר: 'הנה הבוגד והמ*ין הזה, בוגד מספר 1 – זה יוסף חדאד'. אני לא מכיר אותו ואין לי קשר איתו", המשיך חדאד. "תוך כדי, באתי לשלוף את הטלפון שלי ואז בן אדם אחר שהיה שם איתו – פשוט נתן לי מכה על היד, תקף אותי והעיף לי את הטלפון לכיוון החלון של המטוס. באותו רגע קמתי וביקשתי מהדיילת שיקראו למשטרה".
"אבא שלי ראה שהבן שלו מותקף, קם ואמר: 'אף אחד לא נוגע בבן שלי'. חיכינו שהמשטרה תגיע וביקשתי ששני האנשים שתקפו אותי ירדו איתי מהמטוס. אמרתי למשפחה: 'תישארו במטוס, אני אטפל בזה'. לקחתי את המזוודה ובינתיים, הראיתי להם תמונות של הבן אדם שתקף אותי והתחיל את כל הבלאגן, והביאו אותם. ברגע שהבן אדם הזה הבין שהוא יורד מהמטוס, הוא הביא את כל המשפחה שלו והיה בלאגן שלם במעבר במטוס", הוסיף חדאד. "באותו רגע המשפחה שלי החליטה לרדת מהמטוס כי הייתה סכנה. היינו באוטובוס והביאו לנו אבטחה".
"גועל נפש, המשפחה שלי בטראומה – הם החיים שלי והעוגן שלי בעשייה הזו", הדגיש חדאד, לאחר החווייה הקשה שעבר יחד עם משפחתו. "הקושי היה לראות את אמא שלי בוכה ולראות אותה בכאבים, להבין שהיא נפצעה. לראות את אבא שלי בן 70 שצריך לקום ולהגן עליי, את אחיינים שלי בוכים. היינו בסערת רגשות – ועל מה?".
