במשך כחמש שנים כיוון הצלם-רופא הקנדי ד"ר ברנט סלומוביץ' את עדשת המצלמה שלו על החיילים הבודדים בצה"ל – הצעירים שמגיעים מרחבי העולם כדי לשרת בצבא ההגנה ומשאירים מאחוריהם את משפחותיהם ואת מולדתם * תיעוד מרגש
בכל רגע נתון משרתים כ-3,500 חיילים זרים בצה"ל, רובם מצפון אמריקה או ממדינות חבר העמים לשעבר. אחרים מגיעים מאירופה או ממדינות כמו פנמה, ארגנטינה, ברזיל, אוסטרליה, הודו ואתיופיה. מספר דומה של חיילים בודדים גדלו בישראל, ולהם אין אפילו משפחה רחוקה שתדאג להם. "כששמעתי בפעם הראשונה על החיילים הבודדים והתחלתי לקרוא עליהם, פתאום הבנתי שזאת דרך יוצאת דופן לחפש את תחושת השייכות", אומר הצלם הוותיק ברנט סלומוביץ' בריאיון לאתר "זמן ישראל" מביתו בטורונטו. "באמצעות ההתבוננות בהם, יכולתי להבין טוב יותר את עצמי ואת הבחירות שעשיתי במהלך חיי", אומר סלומוביץ', שמשמש גם כרופא בחדר מיון, אחרי שעבר את הכשרתו הרפואית הראשונית בטכניון.
חלק מהחיילים הבודדים שהגיעו מחו"ל גדלו בבתים יהודיים עם נטייה ציונית, בעוד שאחרים לא ידעו דבר על ישראל לפני שהחליטו לבוא. חלק מהחיילים הבודדים אינם יהודיים לפי ההלכה, ואחרים לא יודעים אפילו אם יש למשפחה שלהם שורשים יהודיים. כך או כך, כולם החליטו לסכן את חייהם למען מדינת ישראל.
סלומוביץ', 50, פרסם לאחרונה את המונוגרפיה הראשון שלו, "סדקים בכל דבר". הספר מציג פורטרטים של חיילים בודדים מ-17 במדינות, לצד נופים שצילם סלומוביץ' בקרבת בסיסים צבאיים. כותרת הספר מתייחסת לשורה משירו של לאונרד כהן, "המנון": There is a crack, a crack in everything. That’s how the light gets in
המונוגרפיה כוללת 60 צילומים מתוך אלפים שצילם סלומוביץ' בשמונה הפעמים שהגיע לישראל מאז 2015 לטובת הפרויקט. "סדקים בכל דבר" כולל אחרית דבר מאת הסופר והעיתונאי הקנדי-ישראלי מתי פרידמן. אחרי שקרא את "דלעת: מוצב אחד בלבנון", ספרו של פרידמן שמבוסס על חוויותיו כחייל בלבנון, סלומוביץ' ביקש ממנו להסביר לקוראי המונוגרפיה שלו את משמעות השירות בצה"ל, במיוחד כחייל בודד.
פרידמן נענה להצעה וכתב, "מה שמאפשר לך לעבור את השירות הצבאי, שהוא נוראי רוב הזמן, זה אנשים אחרים – החברים שלך לנשק, כמובן, אבל גם ההורים שלך, שמבשלים לך ארוחה חמה כשאתה מגיע הביתה, עושים לך כביסה, מציעים לך חמלה ואת הזיכרונות שלהם מהמדים.
"בניגוד לחוויית החיילות במדינות כמו אמריקה, שנלחמת את המלחמות שלה רחוק מהבית, בצה"ל אין שירות מעבר לים, וזה שהתגייסת לא אומר שאתה עוזב את הבית.
"בניגוד לסרטים הוליוודיים על הצבא, שבהם הגיבור נלחם לבדו, החיים בצבא האמיתי, ובוודאי בצה"ל, הם חיים בלשון רבים. עבור הישראלים, השירות הצבאי, וביטחונם של החיילים מהגיוס ועד השחרור, הוא פרויקט משפחתי", כותב פרידמן.
בשיחות אחד-על-אחד עם יותר מ-50 חיילים בודדים שאותם פגש בביקורים בבסיסים צבאיים, שמע סלומוביץ' את סיפוריהם. במהרה התגלה לו שהיו גורמים שדחפו ומשכו אותם להגיע לישראל כדי לשרת בצה"ל.
עבור אלה שגדלו בבתים ציוניים ולמדו בבתי ספר ציוניים, הגיוס לצה"ל לא היה בחירה מפתיעה לגמרי. אחרים הרגישו בודדים ומנוכרים בחברה המערבית, וחיפשו תחושת שייכות בקרב חבריהם לנשק הצה"לי ובתוך חיבוקה החם של החברה הישראלית. "למרות הפוליטיקה הפלגנית, ישראל היא עדיין חברה מאוחדת, אפילו שבטית, אם משווים אותה למדינות בצפון אמריקה או באירופה. והצבא הישראלי הוא שבט בתוך שבט", כותב פרידמן.
יש גם כאלה שנאלצו לברוח מאנטישמיות או קשיים כלכליים במדינותיהם, או רצו להתרחק ממצבים משפחתיים קשים. "נדהמתי כמה מהם ציפו לתרום, לשרת למען משהו גדול יותר מהם. אני חושב שזה משהו שמאוד חזק בקרב דור ה-Z", אומר סלומוביץ'. "הבגרות של האנשים הצעירים האלה, הנכונות שלהם להקריב, תחושת המטרה שלהם – זה עניין מאוד מיושן, אולד סקול, בקטע טוב".
סלומוביץ' מראש לא התכוון לצלם לחימה או שגרה צבאית. באמצעות מצלמה דיגיטלית ואור טבעי, הוא רצה ליצור פורטרטים של חיילים בודדים. ברוב התמונות הוא ממקם את החיילים במרכז הפריים, במרחק ניכר מהעדשה. אין מפקדים או חברים לידם. כחיילים בודדים, הם עומדים לבד. כל החיילים מביטים ישר אל המצלמה, למעט חייל חי"ר בן 21 בשם רפאל מאנטוורפן, בלגיה, שמפנה את גבו אל הצלם.
אחרי ששוחח עם החיילים, החליט סלומוביץ', בשיתוף איתם, היכן לצלם את הפורטרטים. הנשים והגברים הצעירים הם הסובייקטים בתמונה, אבל כך גם הנוף שסביבם – בין אם זה הנגב, רמת הגולן או הגדה המערבית. סלומוביץ' מחבר את החיילים לסביבתם, ומבטא את החיבור שלהם לאדמה שעליה נשבעו להגן. "חיילים בודדים נלחמים על משהו שהם מאמינים בו, על משהו פיזי", הוא אומר. המונוגרפיה כוללת מספר קלוז-אפים של חיילים. באלו מביטים המצולמים הצידה, כמעט בכוח, מסיטים את מבטם מעדשת המצלמה. באופן אירוני, זה יוצר תחושה שהחיילים נפתחים פחות מאשר בצילומים המרוחקים.
סלומוביץ' אומר שבניגוד לעבודתו כרופא בחדר מיון, הצילום מאפשר לו לפרק את המרחק הרגשי עם אנשים אחרים. הוא הרגיש את זה במיוחד כשצילם את החיילים הבודדים, שעם חלקם הוא עדיין שומר על קשר.
מאז התפרצות מגפת הקורונה מצא סלומוביץ' פרויקט חדש שמאפשר לו לשלב את תפקידיו כרופא וכצלם, ולפרק את החסמים שהקים בעבר בין שני התפקידים האלה.
הוא צילם סצינות בבתי החולים בטורונטו שבהם הוא עובד. את הפרויקט הזה, שנקרא בינתיים "הכל חוץ מנורמלי", מצלם סלומוביץ' בסלולרי שלו – עם טוויסט.
"כדי למנוע זיהום, הטלפונים שלנו אמורים להיות מוגנים בתוך שקיות זיפלוק. אז החלטתי לצלם מבעד לפלסטיק", הוא מספר. התמונות בשחור לבן ומטושטשות. "יש תחושה של אובדן הראייה המרחבית בתמונות האלה. בדיוק כך אני מרגיש כשאני מבצע את עבודתי בבית החולים בימים אלה".
==
לפרטים נוספים ורכישת בספר:
