אדם שינה את עולמכם האסטרטגי ואתם שמחים במפלתו? כמה מנותקים מטובת העם שלכם אתם יכולים להיות?

הנה מלאו ימי השבעה על לכתו של הנשיא טראמפ. אני הייתי באבל, ועדיין אני עצוב ומודאג מאוד. את ההגנה שנתן לישראל האיש המוזר הזה, איש לא נתן בעבר. ארבע שנים שהאיראנים הרגישו איך שאנחנו מרגישים תמיד. רדופים. מה לא עשה בשבילנו זה, הפליא מכות מדויקות ומתוחכמות בכל אויבינו, ועל הדרך שכנע אויבים ותיקים שתמו ימי עוינותם, אפשר להתקדם. לארבע שנים הרגשתי החבר של הבריון הכי חזק בבית הספר, וזאת היתה תחושה נהדרת. "חכה חכה שאחי יבוא". כזה.
דונלד היה איש שקשה לאהוב. הוא דיבר הרבה שטויות, פגע באנשים שלא לצורך, זלזל באנשים שלא היה ראוי לזלזל בהם, כמו הסנאטור הגיבור ג'ון מקיין, שבוי המלחמה האציל, שנשאר בשבי עד שאחרון חייליו שוחרר, וטראמפ לעג לו ואמר שהוא מעדיף חיילים שלא נופלים בשבי. הוא, שחמק מהגיוס לווייטנאם. לא פשוט לסלוח לו על דברים כאלה, ועל היחס המטופש והפושע שלו לקורונה, שבגללו מתים עכשיו יותר אמריקנים ממה שהיו אמורים.
הכל נכון, אבל לי זה לא משנה. ממש לא אכפת לי מה דמותו של השליח שנשלח להגן על עם ישראל, ועלי בתוכו. משונות דרכי הבורא. אני גם לא יודע איך היה המלך הפרסי כורש לבני עמו ולסובביו. העיקר, וכך הוא ייזכר, שהוא האיש שאִפשר את שיבת ציון מבבל לפני כ־2,500 שנה. השאר מים מתחת לגשר.
כמה שמחה היתה באולפנים בערב שבו הוכרז, כחוק או שלא, שביידן לקח. אילו חיוכים, אילו מילים של שביעות רצון, של השפלה למפסיד, הקטנה, ביטול. צפיתי ונעצבתי מאוד. איפה הכרת הטוב, יא כפויי טובה. בן אדם שינה את עולמכם האסטרטגי ואתם שמחים במפלתו? כמה מנותקים מטובת העם שלכם אתם יכולים להיות? באמת בא לכם לקבל את סוזן רייס העוינת, במקום פומפאו רב החסד? זה מה שאתם רוצים, חידוש הלחץ האמריקני להתקדם במסלול שאין לו סוף טוב? להיות שוב מאוימים על ידי איראן עשירה וחסרת גבולות? החיוכים שלכם, עמיתיי, כאילו אמרו – איזה כיף, הולך להיות יותר קשה בישראל, וזה טוב.
לך לשלום, מיטיבנו. לשלום אבל לא לפרס נובל לשלום. אל תחשוב על זה אפילו. אתה לא מהחוגים הרלוונטיים. אבל תדע שאתה אח אמיתי. אח מופרע, אבל אח שטרח, ולא ברח, ואת אויבינו מעך. ואנחנו לא נשכח.
כשיגיע החיסון
ברגע שמגיע החיסון, אני מקבל את פניו. אני מחכה בנתב"ג, שודד את המשלוח הראשון באיומי מטוש ומזריק לעצמי על המסלול. בתנועת יד דרמטית אני מוריד מעל פניי את המסיכה באבחה אחת ומשחרר את האוזניים שלי מחודשים של שעבוד להחזקת גומיות. משם אני נוסע לחנות הקעקועים הקרובה ומקעקע על הכתף את המילה "מחוסן". אחר כך ניגש לחנות הקרובה להדפסה־על־חולצות ומדפיס לי חולצות בכל הצבעים – "מחוסן, מותר להתחבק".
ואז אני הולך לכל החברים שלא חיבקתי כבר כל כך הרבה זמן, ושהייתי איתם ביחסי חיבוק, ומשלים איתם חיבוקים ארוכים־ארוכים, ומרשה לילדות שלי לחבק סוף־סוף קרובי משפחה מבוגרים וכאלה שבקבוצות סיכון. ואני מפסיק עם לחיצת המרפקים הדלה, הלא מספקת, וחוזר ללחוץ ידיים כשנפגשים, ולטפוח על השכם כשצריך, ולדבר עם אנשים בלי לחשוב על מסלולים של טיפות זעירות מקני הנשימה שלהם אל שלי.
כשמגיע החיסון אני עושה ארוחה כזאת, שלא יהיה מקום לזוז בבית מרוב אנשים. בחלונות סגורים. ולא חוטף חום אם מישהו מתעטש. אני קונה דחקנית, ומדחיק. מדחיק את כל החודשים האלה, שבהם הריחוק הגופני נהיה ריחוק נפשי, והריחוק הנפשי הפך לבדידות, והבדידות לדיכאון. אולי אצלי פחות, אבל אצל רבים זה לא תמיד נגמר אפילו בזה.
וכשהוא יבוא, החיסון, אני מנתק את בקבוקון האלכוהול שתלוי לי על התיק ומשמש אותי בכל כמה דקות לחיטוי ידיים ומוצרים, ושם אותו בפח. במגיפה הבאה אקנה חדש. אני שומר לי מסיכה אחת לזמנים שאני מצונן ואת השאר מעיף לבוידם, שימתינו שם עם סלילי המסקינג טייפ והניילונים ממלחמת המפרץ. ואני אומר "כן" לזוג הראשון שמבקש ממני לערוך לו טקס נישואים עם 600 מוזמנים, ובא ואוכל מהבופה בלי שיהיה לי אכפת אם המלצר נשף לי על הסלט אחרי שרקד עם האמא של החתן ונישק את האבא של הכלה.
כשיבוא החיסון, אני נהיה בן אדם חדש, הבן אדם שלא הייתי קודם. אבל אתם יודעים מה? לרווח בין העומדים בתור, שהצלחנו לאמץ בתקופה הזו, אחרי 72 שנים של הידחפות, הידחקות והידחסות, אני עוד אתגעגע.
לכתבה המלאה: https://www.israelhayom.co.il/article/819361