הורים אומרים ששינינו לילדיהם את החיים" • להקת שלוה תופיע בלעדית בכנס השנתי של ארגון ה- IAC בפלורידה בפני 3500 משתתפי הכנס לפני שנה אף אחד לא הכיר אותם אבל היום הם ממלאים אולמות ומצטלמים לסלפי עם מעריצים בכל העולם • ראיון עם המנהל המוזיקלי שי בן שושן וסולנית הלהקה דינה סרטה

לפני כשנה עלו חברי להקת שלוה להופיע במועדון; שמונה מוזיקאים שכל אחד מהם בעל לקות שונה – לקות ראיה, סינדרום דאון וסינדרום וויליאמס. אנשים בקהל התבוננו בלהקה ולא ידעו איך לאכול אותה. "כן, זה לא היה נעים", נזכר המנהל המוזיקלי של הלהקה, שי בן שושן, "אנשים היו צוחקים, מתלחששים ואז קמים ויוצאים. מתוך 100 איש שהיו שם, נשארו אולי עשרה שפשוט לא היה נעים להם לצאת, אז נשארו במקום. זה לא היה נעים. יאיר, חבר הלהקה עם תסמונת דאון, היה כל הזמן בוכה ואומר לי: למה לא אוהבים אותי? למה בורחים ממני? היה מאוד קשה בהתחלה כשרק התחלנו להופיע, אבל תמיד אמרתי להם לא לוותר. אנחנו נמשיך להופיע, להילחם ולהוכיח שאנו כמו כולם".
והם כמובן עשו את זה. היום, שנה מאוחר יותר, אין מישהו בישראל שלא מכיר את להקת שלוה ואף אחד לא נוטש כשהם עולים לבמה. למעשה, הם כל כך מפורסמים שהם הספיקו כבר לצאת להופעות בחו"ל, בין השאר בלונדון, ארה"ב, קנדה ומכסיקו. בחודש הבא הם יופיעו בכנס השנתי של ה-IAC בהוליווד, פלורידה שיתקיים בין ה-5-8 בדצמבר.
הלהקה פרצה לתודעה כשהתמודדה בעונה השישית של תוכנית הריאליטי "הכוכב הבא לאירוויזיון", במהלכה העפילה לגמר. אז הלהקה הכריזה שלא תוכל להשתתף בתחרות האירוויזיון בגלל שהם לא רוצים לחלל את השבת וכך למעשה, ויתרה על האפשרות לנצח ולייצג את ישראל באירוויזיון, שנערך כזכור בתל אביב. עם זאת, הלהקה השתתפה בחלק האמנותי בחצי הגמר השני של האירוע הנוצץ עם השיר "מיליון חלומות", שנכתב על ידי בנג' פאסק וג'סטין פול. ביום העצמאות היא הופיעה הלהקה באחד הארועים הנחשבים והמרגשים ביותר בישראל, טקס הדלקת המשואות.
"רגע הניצחון הגדול שלנו היה אחרי אחת ההופעות הגדולות בישראל", מספר בן שושן בראיון טלפוני. "יותר ממאה מעריצים עמדו מחוץ לאולם וחיכו ליאיר, ביקשו לעשות איתו סלפי ולקבל חתימה ועטפו אותו באהבה וחיבוקים. המעריצים כל כך אוהבים אותו שלפעמים הוא אומר: די, מספיק, נמאס לי, אני רוצה קצת שקט".
סיפורה המדהים של להקת שלוה מתחיל אולי עם פציעתו של בן שושן שנפצע ב-2002, במהלך שירותו הצבאי ביחידת דובדבן, כשהיה בן 22 בלבד. במהלך פעולה בשטחים הגיע בן שושן עם היחידה שלו ללכוד מבוקשים בכפר ליד טול כרם. התפתח קרב יריות שבמהלכו התפוצץ לו הנשק בפנים. למרות הכל, הוא המשיך להילחם בלית ברירה כשהוא חוטף עוד ועוד רסיסים. הוא הוגדר כפצוע בינוני עד קשה. כשהגיע לבית החולים הוא לא ראה בעין שמאל, היו לו רסיסים בעין ובלסת ובכל הגוף ושיניים רבות נשברו לו. הפה שלו היה סגור כמה חודשים והוא נאלץ לקבל אוכל טחון. גם הדיבור נפגע לו כתוצאה מהפגיעה והוא היה צריך לעבור תראפיה בדיבור.
שי: "ביום בו נפצעתי לא חשבתי יותר מדי על הפציעה שלי כי התאבלתי על מותו של המפקד שלי שנהרג באותה פעילות. רציתי להשתקם ולחזור להיות לוחם ביחידה ובאמת, אחרי שמונה חודשי שיקום שבתי ליחידה אבל אז שוב נפצעתי בפעילות מבצעית והפעם קשה יותר. לאחר מכן כבר לא יכולתי לחזור. תהליך השיקום היה קשה מאוד. פתאום מלוחם גדול כזה שכולם מסתכלים עליו בהערצה, אתה הופך לנצרך ונזקק לעזרת אחרים, שצריך ללמוד איך לאכול ולשתות. במהלך השיקום התחברתי לאנשים בעלי תסמונת דאון ופתאום הרגשתי שוב כאחד שיכול לעזור למישהו אחר. הם היו מעודדים אותי ואילו חברים ובני משפחה הסתכלו עלי כמסכן. פתאום הבנתי איך בעלי מוגבלות מרגישים ואיך החברה מתייחסת אליהם כאל מסכנים וידעתי שברגע שאתאושש מהפציעה, אני עושה משהו בנידון. כך גם הגעתי למקום המדהים הזה, מרכז שלוה, מקום שמשרת מאות אם לא אלפי ילדים ביום. נותן להם בית חם ומגשים להם חלומות. באתי אליהם וביקשתי לעשות משהו. אחר וכך נולד הרעיון ללהקה ביחד עם קלמן סמואלס, שייסד את שלוה לפני30 שנה".
המפגש עם שלוה שינה את חייך.
"לחלוטין. הייתי במקום הכי גבוה בחיי ואז ירדתי למקום הכי נמוך עם הפציעה שלי ושוב עליתי למעלה וחזרתי להיות מי שהייתי, אולי לא לוחם, אבל לוחם בדרך אחרת, לוחם למען שוויון חברתי ולמען קבלת האחר. אם לא הייתי פוגש את הלהקה הזאת הייתי כמו חלק מחברים שלי, סובל מפוסט־טראומה. חברים שלי לא יכולים לישון ולנהל חיי משפחה בצורה תקינה. אני באמת מודה לחבורה הזו שפגשתי".
בן שושן התחיל לעבוד עם בעלי לקויות משלוה, ערך אודישנים וליהק את הלהקה המפורסמת. בין השאר הוא צירף ללהקה את דינה סמטה, צעירה בת 21 שהתעוורה בילדותה. הראיון עם השניים נערך בשיחת ועידה בין לוס אנג'לס ותל אביב, רגע לפני יציאת הלהקה מסע ההופעות שלה בארה"ב.
דינה, ספרי לי על ההופעה הראשונה שלך עם הלהקה.
״הגעתי לשלוה במטרה לעזור לילדים לשיר כי שמעתי על המקום ועל הלהקה ואז שי בא ושאל אותי: 'דינה, את רוצה להופיע אתנו עוד יומיים?' אמרת לו: כן, אבל קצת חששתי. פתאום מצאתי את עצמי בבנייני האומה בהופעה הראשונה שלי. מאוד התרגשתי,. שאלתי את שי: כמה אנשים יהיו בערך בקהל והוא ענה לי: אל תדאגי, לא יהיו הרבה, אולי מאה'. סיימתי לשיר ופתאום שמעתי מחיאות כפיים סוערות והבנתי שהוא עבד אלי והופעתי מול 3000 איש. זאת אחת המתיחות הכי טובות שהיו לי והיא הוכיחה לי שאני יכולה להופיע בפני קהל גדול שכזה".
היום את יכולה לחוש באיזה סדר גודל קהל מדובר?
״היום כבר אי אפשר לעבוד עלי… גם כשאני לא רואה, אני יכולה להרגיש אם זה קצת או הרבה. גם ענאל כליפה, אחת הסולניות בלהקה) וגם אני יכולות להרגיש אם יש קהל גדול או קטן".
ספרי לי על היום בו הבנת שאת לא רואה יותר
״קודם כל, גדלתי בהודו עם לקות ראיה במקום שלא היה בו שום מענה למישהו כמוני עם בעיית ראיה. למרות כל הניתוחים, לא הצלחתי לראות טוב. בגיל חמש עוד ראיתי צבעים ואור אבל שבועיים לפני שהתעוורתי התחלתי לראות צלליות וזה מאוד הפחיד אותי. ביום בו התעוורתי לחלוטין הייתי בבית הספר והרגשתי סחרחורת והבנתי שהולך לקרות אתי משהו. לקחתי את התיק שלי והתחלתי לרוץ הביתה. בקושי הצלחתי להגיע וכשהגעתי הביתה הכל היה כבר חשוך, לא יכולתי לראות כלום. ההורים לא היו בדיוק בבית, וכשאמא חזרה מהקניות, ניגשתי ואמרתי לה: 'אמא אני לא רואה יותר' והיא פשוט התחילה לבכות. כשראיתי אותה בוכה, הבנתי שאני חייבת להיות חזקה בשבילה. אמרתי לה: 'אל תדאגי, הכל יסתדר'. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ להגיד את זה. אבל הנה, הכל באמת הסתדר והגשמתי את החלום הכי גדול שלי – להיות זמרת".
איך אמא שלך מרגישה היום כשהיא רואה אותך עולה על הבמה, שרה ומצליחה?
״היא מאושרת. הזמנתי את ההורים שלי לכוכב הבא, לקראת האורוויזיון עשינו את השיר 'חלומות של אחרים' של עידן רייכל ואמא ניגשה אלי אחרי התוכנית ואמרה לי: 'אם הייתי יודעת שאלו יהיו החיים שלך לא הייתי בוכה כל כך הרבה'. זה מרגש מאוד".
משפחתה של סמטה, משבט המנשה ממאניפור שבהודו, עלתה לישראל לפני כ-11 שנים. קודם לעלייתה של המשפחה ארצה, סמטה למדה בבית כי חבריה לכיתה חששו שעיוורון הוא דבר מדבק. "הייתי מאוד בודדה. הרגשתי שאף אחד לא רוצה אותי. חברים לא רצו לשחק אתי. היה לי עצוב מאוד אבל המוזיקה הצילה אותי".
הסיפור שלך בטח מעורר השראה בקרב הרבה ילדים עם לקויות והוריהם
״הסיפור שלי מראה שאסור לאבד תקווה. הרבה אנשים ניגשים אלי ואומרים לי תודה על העבודה שאני עושה, אנשים פונים אלינו ומספרים שאנו מחזקים אותם וכמה שאנו מדהימים. בתקופה האחרונה יש לי קשר עם הורים שיש להם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. לפעמים הם קמים בבוקר ושולחים לי הודעות, לפעמים הילדים בעצמם שולחים אלי הודעות וזה מאוד מרגש, הפכתי להיות חברה שלהם. אנשים מבקשים סרטונים ואני עושה את זה בשמחה. בשנה האחרונה, הראנו שגם אנשים כמונו יכולים לחלום ולהגיע למקומות רחוקים וגם אם יש לך מגבלה זה לא אומר שאתה לא יכול ללכת רחוק, זה נותן כח להרבה אנשים".
הפכתם ממש להיות סלבס בישראל.
״משהו כזה" צוחקת דינה, "כל הזמן עוצרים אותי לסלפי ואני עושה את זה בכיף. אני עושה כל מה שאני רוצה, הולכת לקניון, יוצאת לבלות עם חברים, עושה קרחנה".
בן שושן: "דינה כבר לא יכולה לאכול בחוץ, כולם פצים עליה. גם על ענאל וכל חברי הלהקה".
שי, אתה רואה את השינוי שחל בחברי הלהקה?
בן שושן: "מה שאני אוהב אצלהם הוא שלמרות כל התהילה וההופעות והמעריצים, הם נשארו אותו דבר, הכי מחבקים ואוהבים והם ממשיכים להתרגש בכל הופעה כאילו זו ההופעה הראשונה ולא מאמינים שזה קורה להם. עברה כבר שנה מאז התחלנו להופיע ואני מאחל להם שתמיד ישארו כך".
בזכות הלהקה היחס השתנה לאלו עם ליקויים שונים?
בן שושן: "כשדינה הולכת ברחוב, או כל אחד מהלהקה, אומרים להם שהם מקור להשראה. הורים לילדים עם מוגבלות מספרים שנתנו להם את התקווה ושהם יותר יוצאים עם ילדיהם החוצה וגאים בהם. קיבלנו מכתב לאמא לילד עם תסמונת דאון שכתבה: 'תקשיבו, עד היום לא שיחקו אתו בחוץ ועכשיו הילד שלי הפך לכוכב בשכונה, כולם מדברים איתו. החשיפה של הלהקה גרמה לאנשים להכיר ילדים עם תסמונת דאון כי עד אז, אנשים התרחקו מהם כי לא ידעו איך יגיבו. הלהקה גרמה לאנשים להבין שהם כמו כל בן אדם, שלא צריך לפחד מהם ויש לקבל אותם כשווים בין שווים. אני חושב שזה השינוי הכי הגדול שעשינו שנתנו תקווה להרבה אנשים. ולא רק לאנשים עם מוגבלויות כי הרי לכל אחד מאתנו יש איזושהי מוגבלות, איזה קושי שהוא צריך להתמודד אתו. אם הם יכולים, אז גם אתם יכולים".