שר ההגנה פיט הגסת' חשף כי המלחמה כבר עלתה למשלם המיסים האמריקאי 37.5 מיליארד דולר, וביקש עוד 67 מיליארד דולר, בין השאר להצטיידות מחדש; המשמעות: גם אם הקרבות יסתיימו מחר, הוצאות הביטחון לא יחזרו לרמתן הקודמת; זה יקשה על יו"ר הפדרל ריזרב להפחית את הריבית במהירות ויסמן צרות גדולות לטראמפ ולמפלגה הרפובליקנית בבחירות האמצע בנובמבר
מאז תחילת המערכה מכר ממשל טראמפ את המלחמה מול איראן נפתח בכרטיסייה חדשה כ"מבצע" צבאי: אירוע חריג אך מוגבל, שניתן לנהל במסגרת התקציב הקיים, מבלי לשנות את סדרי העדיפויות של הכלכלה האמריקאית. אלא שֿבשבוע שעבר נפל דבר. שר ההגנה האמריקאי, פיט הגסת', הודה בפני הקונגרס כי המלחמה כבר עלתה למשלם המסים האמריקאי כ־37.5 מיליארד דולר, ובמקביל ביקש תוספת של 67 מיליארד דולר להמשך הלחימה ולחידוש מלאי החימוש. אלה אינם רק מספרים. הם מסמנים שינוי עמוק הרבה יותר: ארצות הברית כבר אינה מממנת רק מלחמה – היא מתחילה לממן מחדש את יכולתה להילחם.
כאשר הפנטגון מודיע שמלאי טילי הפטריוט, מערכות THAAD, המיירטים והחימוש המדויק נשחקו, ושיש להגדיל את ייצורם באופן קבוע, הוא למעשה אומר דבר פשוט: גם אם הקרבות יסתיימו מחר, הוצאות הביטחון לא יחזרו לרמתן הקודמת. ארצות הברית עוברת בהדרגה ממודל של מלחמה קצרה למודל של כלכלת ביטחון. זהו כבר שינוי דוקטרינה, לא שינוי תקציבי בלבד. השאלה כבר אינה כמה עולה המלחמה, אלא כמה יעלה המעבר למבנה החדש שהיא יוצרת.
זו גם הסיבה שהשווקים כמעט אינם מתרגשים. מבחינת המשקיעים, הכלכלה לא קורסת והכסף אינו נעלם – הוא מחליף יעד. חברות הביטחון נהנות מגל הזמנות ארוך שנים, וגם חברות האנרגיה נהנות מסביבת מחירים גבוהה יותר. אבל מאחורי התמונה האופטימית של שוק המניות מסתתרת מציאות אחרת: המלחמה כבר אינה מייצרת הוצאה חד־פעמית, אלא מסלול חדש של הוצאה ציבורית.
ההיסטוריה האמריקאית מלמדת שזה אינו תהליך חריג. מלחמת העולם השנייה יצרה את מדינת הביטחון המודרנית. המלחמה הקרה הפכה את תקציב הביטחון לרכיב קבוע ומשמעותי בכלכלה האמריקאית. מתקפות 11 בספטמבר הולידו את משרד ביטחון המולדת ואת "המלחמה בטרור". כעת, ייתכן שמלחמת איראן מסמנת את ראשיתו של השלב הבא: כלכלת ביטחון חדשה, שתלווה את ארצות הברית שנים רבות לאחר שהירי ייפסק, כפי שמלחמות עיראק ואפגניסטן המשיכו להשפיע הרבה אחרי שהסתיימו רשמית.
בעיה אינפלציונית
וכאן מתחיל המחיר הכלכלי האמיתי. לא משום שהמלחמה מפילה את המשק, אלא משום שהיא משנה את האופן שבו ארצות הברית מקצה את משאביה. כל דולר שמושקע בייצור מיירטים הוא דולר שאינו מושקע בתשתיות, במפעל אזרחי או בחדשנות. כל מהנדס שעובר לחברה ביטחונית הוא מהנדס שפחות זמין לחברת שבבים, ליצרן ציוד רפואי או לסטארט־אפ. במונחים כלכליים, זו אינה רק הוצאה – זו עלות אלטרנטיבית. המחיר אינו מופיע מיד במדדי המניות; הוא מחלחל בהדרגה דרך התקציב, דרך האינפלציה ולבסוף דרך יוקר המחיה של האזרח האמריקאי.
הבעיה היא שהמעבר הזה מתרחש בדיוק כאשר מצבה הפיסקלי של ארצות הברית כבר מורכב במיוחד. לפי קרן המטבע הבינלאומית, הגירעון צפוי לעמוד השנה על כ־7.5% מהתוצר, והחוב הציבורי ממשיך במסלול שעשוי להביא אותו לכ־140% מהתוצר בתחילת העשור הבא. המשמעות פשוטה: כמעט כל תוספת להוצאות הביטחון תמומן באמצעות חוב חדש.
ומכאן מתחילה שרשרת ההשפעות. עוד חוב פירושו עוד הנפקות אג"ח. עוד הנפקות מפעילות לחץ על התשואות הארוכות. תשואות גבוהות יותר מייקרות את המשכנתאות, את האשראי לעסקים, את ההשקעות הפרטיות ואת עלות המימון של הממשלה עצמה. זהו מחיר שאינו מופיע בכותרות, אך האזרח האמריקאי משלם אותו לאורך זמן.
במקביל נוצרת גם בעיה אינפלציונית. כאשר הממשלה מגדילה את הביקוש באמצעות הוצאות ביטחון, ובאותו זמן חלק מכושר הייצור של המשק מוסב לתעשייה הצבאית, ההיצע האזרחי גדל לאט יותר. פחות משאבים זמינים לייצור מוצרים ושירותים אזרחיים, והלחץ על המחירים גובר. זו כבר אינה רק אינפלציה שמקורה במחירי הנפט, אלא אינפלציה שנובעת גם מהיצע אזרחי מצומצם יותר – אינפלציה שקשה בהרבה לבנק מרכזי לרסן, משום שהעלאת ריבית אינה מייצרת שבבים, אינה מוסיפה עובדים מיומנים ואינה בונה מפעלים חדשים.
מרחב הפעולה הצטמצם
כאן בדיוק נלכד יו"ר הפדרל ריזרב החדש פרנק וורש. טראמפ מינה אותו מתוך ציפייה שיוביל להפחתות ריבית מהירות, אך המציאות שנוצרה מקשה עליו לעשות זאת. מצד אחד, המשק זקוק לריבית נמוכה יותר כדי לתמוך בתעסוקה, בהשקעות ובפעילות הריאלית. מצד שני, הרחבה פיסקלית בהיקפים כאלה, לצד הסבת משאבים לייצור ביטחוני, מצמצמות את מרחב הפעולה שלו ועלולות להשאיר את הריבית גבוהה לאורך זמן. וורש מאמין שהבינה המלאכותית תפעל בטווח הארוך ככוח דפלציוני. יכול להיות שהוא צודק. אלא שטראמפ אינו יכול להמתין להשפעות ארוכות הטווח של ה־AI כאשר בחירות האמצע כבר מתקרבות – והתמונה איננה מרנינה עבור הנשיא המכהן.
לכן, השאלה החשובה אינה אם מלחמת איראן הפילה את הכלכלה האמריקאית. בשלב הזה, התשובה שלילית. השאלה האמיתית היא איזה משק יישאר אחרי שהמלחמה תסתיים. אם היא תותיר אחריה גירעונות גדולים יותר, חוב גבוה יותר, ריביות גבוהות יותר והסטה מתמשכת של הון, כוח אדם ומשאבי ייצור מהכלכלה האזרחית אל הביטחון – ייתכן שהמחיר האמיתי של המלחמה לא ישולם בשדה הקרב, אלא בחיי היומיום של האזרח האמריקאי. והוא יגלגל אותו למחיר פוליטי עבור טראמפ.
