השחקן והאמן אושרי כהן מוציא אלבום חדש של מוזיקה אלקטרונית שנקרא "שני זאבים" * בין עבודה על סרט אנימציה חדש והתמודדות עם משבר היצירה אחרי השבעה באוקטובר הוא מגיע ללוס אנג'לס להופעה אקסלוסיבית במועדון "הסאונד" * ראיון חשוף
אושרי כהן גדל בעיר לוד ותמיד קרא לה "לוד אנג'לס". לדבריו, הוריו "היללו ושיבחו אותו" ותמיד נתנו לו להרגיש שהוא הטוב ביותר. אהבתם האינסופית והלא תלויה בדבר עדיין והוא מוקיר להם תודה עד היום.
למרבה המזל, החיים שלו באופן טבעי הובילו אותו לעולם התיאטרון. בגיל צעיר כבר התחיל להתעסק בתחום, והצליח בו במיוחד. אם היה מסתכל אחורה, יכול היה להבין שהקלות שהוא לוקח את החיים וגישתו החיובית עזרה לו להתמודד עם דחיות ורגעים קשים. כבר כשהיה בן 14, חווה דחייה משמעותית באודישן גדול, אך במקום להתייאש קיבל את זה בחיוך וניסה לראות את הצד החיובי. התמיכה של המשפחה והחברים שיחקה תפקיד מרכזי בהצלחתו בתחום. על אף שהוא לא תמיד רצה את הדרך שבחרו לו הוריו, הוא השקיע את מיטב כוחו והתקדם על ידי תשומת לב והתמדה. בעקבות ההצלחה, התחיל אושרי לפתח גם את התעניינותו בתחום הקולנוע.
כהן עומד להגיע לאל.איי ולהופיע במועדון לילה במה שנראה כקריירה החדשה והאהובה עליו – להיות די.ג'יי המופקד על מערכת סאונד משוכללת ולהקפיץ את באי המועדון במוזיקת טכנו מהדהדת.
אושרי, מה אתה זוכר מילדותך הקשור בעולם המשחק?
"אחרי האודישן הראשון שלי אמא שלי נכנסה לחדר עם פנים קודרות, לא ידעה איך לספר לי את זה. היא ניסתה למצוא את המילים ובסוף סיפרה לי. אני זוכר שהיא התבוננה בי וחיכתה שאבכה משום שלא התקבלתי. קפצתי ואמרתי "יש! איזה כיף! יש טורניר כדורגל מקומי ואני רוצה להיות שם. פחדתי שההופעה הזו תפריע לי!" (צוחק).
"אני חושב שיש משהו בדרך החשיבה הקלילה הזו שעוזרת ושומרת עלי מלהתאכזב בתור ילד. עד היום, אני שומר על קו המחשבה הזה – מה ששלי, שלי, ומה שמגיע, מגיע. ואם לא קיבלתי את התפקיד הזה יגיע תפקיד אחר, או בזמן הזה, אני ואז מבחינת המשחק, לגמרי הייתי אדיש אם הבמה לא תרצה אותי ידעתי על בטוח שהבמה בחרה בי ולא אני בחרתי בה. לכל פרויקט יש את הקסם שלו, את התקופה שלו ושלך כשאתה מגיע אל הפרויקט ואת היחסים עם הבמאי, שהוא המלווה את הפרויקט. בקולנוע, אני חושב ש'הכוכבים של שלומי' של הבמאי שמי זרחין, הייתה נקודת מפנה בחיי. הבנתי שזה התחום שאני רוצה להיות בו. הייתי אז בן 17 והתאהבתי בתעשיית הקולנוע. אחרי כמעט 20 שנה מאותו הסרט, חזרנו לשתף פעולה ועשינו סרט נוסף בשם 'השתיקה'. זה היה מדהים לחזור לעבוד עם מישהו שלא עבדתי איתו המון שנים, ואהבתי לעבוד איתו בשתי התקופות השונות. אני מעריץ ומעריך את הדברים שהוא עושה. עבדתי עם יוסף סידר ב'בופור', ואהבתי לעבוד איתו. בנוסף, עבדתי עם התסריטאי והבמאי שי כנות, איש ממש נחמד. בתיאטרון, לפני המון שנים שיחקתי בהצגה בשם 'החולה ההודי', ושם נפל לי האסימון שאני בעצם רוצה לעסוק בזה. בשנים האחרונות, כשחקן, אהבתי קולנוע מאוד. בסט של קולנוע יש ממש קדושה. מי שמגיע לעשות קולנוע בישראל, מגיע מתוך אהבה גדולה לתחום".
מה לגבי משחק בטלוויזיה או בתיאטרון?
"פעמים רבות הטלוויזיה קצת מהירה מדי, יש הרבה סצנות ביום וזה קצת יותר מהיר. לעומת זאת, בקולנוע יש זמן לעבוד וכולם באים רגועים ובשמחה ולכן הקולנוע היה תמיד מעל הכל עבורי. אבל, אני מודה שבשנים האחרונות מתגבר אצלי הגעגוע לתיאטרון. אני חושב שבסופו של דבר, התיאטרון הוא הבית של השחקן".
יש פוליטיקה בסרטים שלך?
"ניתן ללמוד על ההסתכלות הפוליטית שלי מהסרטים שיצרתי בסדרת הרשת 'OUT project'. בגדול, אני מאמין שכל השיטה היא בעייתית ואני מרגיש שיש שולט ונשלט. בעצם קבוצה קטנה של אנשים שולטת יותר ויותר וזה דבר עולמי שקורה, לא רק ישראלי. ראינו את זה במיוחד בתקופת הקורונה; איך ניתקו לנו את החיים בצורה כל כך אגרסיבית והצליחו לכלוא אנשים בביתם. השילוב של זה ביחד עם הטכנולוגיה והחיים הטכנולוגיים שאנחנו חיים, שהסמארטפון שולט לנו על החיים, אז אפשר גם לשלוט עלינו בצורה עקיפה וחכמה… לכן, כל פעם כשמישהו שואל אותי על דעתי הפוליטית, אני שולח אותו לצפות בסרטים שלי ולדבר איתי לאחר מכן. ממליץ לקוראים לעשות את זה".
איפה תפסה אותך השבת השחורה?
" ב,7.10- גם אני, כמו כולם, התעוררתי לבוקר מפתיע, קשה, חשוך ונוראי ובאיזשהו מקום גם שינה לי את החיים, במובן הזה שזה שינה לי את התפיסה. התפיסה לגבי אויבנו, הפחד הקיומי שלנו. מעולם בכל החלומות הכי גרועים שלי, לא חשבתי שהאויב יכול להתנהג בצורה כזו ופתאום, כשראיתי את זה, זה שינה לי את התפיסה של המציאות שאנו חיים בה. עברתי לחודשיים של קיפאון מוחלט. לא עשיתי דבר, לא היה לי מצב רוח לשום דבר, בטח לא לעבודה ולא הצלחתי בכלל לחשוב על להרים פרויקטים, לכתוב או לעשות מוזיקה. רק לאחר כחודשיים, היה לי מפגש מרתק עם נפגעי ה"נובה" בקפריסין, נסעתי לשם ויש שם מלון בו נפגעי הפסטיבל מתארחים, עוברים שם סוג של חוויה שיקומית, טיפולית. המלון של בחור יהודי שפתח את שעריו עבורם לתקופה בלתי מוגבלת והם נוסעים חינם לשבוע ועוברים סדנאות. אני העברתי להם סדנת די-ג'יי וסדנת מוזיקה באופן כללי, מוזיקה אלקטרונית. פתאום נזכרתי מחדש בכוח הזה והבנתי כמה המוזיקה הזו, ספציפית בז'אנר של הטראנס, הטכנו והמוזיקה האלקטרונית, משמעותית עבור הקהל, כמה הם חלק מזה וכמה הם אוהבים את זה.
"זה לא היה סתם בשבילם איזו 'סתם מוזיקה ברדיו'. ברגע שהגעתי, הם כבר רצו להרים מסיבה, הפעילו את הרמקולים במרפסות. המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם, מהם ושם עלתה לי ההארה – אני מוציא את האלבום שלי".
"שם האלבום הוא 'שני זאבים'. האלבום הוא בסגנון אלקטרוני, טכנו, האוס ועוד. אני מפיק את האלבום, המוזיקה שלי ושל עצמי ואני עושה זאת כבר קרוב לעשור. אני מנגן את המוזיקה שלי בהמון מסיבות ופסטיבלים. המוזיקה נעשית בצורה דיגיטלית אמנם, אבל אני משלב גם המון כלים אנלוגיים כמו פסנתר, תופים שאני מקליט בלייב ואני בעיקרון, עובד עם שני העולמות ביחד".
איך מסתדרים לך כל העולמות גם יחד?
"לצד המוזיקה אני גם עוסק במשחק, בימוי וכתיבה. לפני ארבע שנים למדתי קולנוע בניו יורק ואחר-כך עברתי לאל.איי ומאז עשיתי שני פרויקטים שזכו בפרסים ברחבי העולם. עשיתי סרטים קצרים, סדרות רשת והבולטת ביותר היא סדרת הרשת "OUT project", שזכתה ל16- פרסים בין לאומיים ועכשיו, אני עובד על להפוך את הסדרה לסרט באורך מלא. בשנים האחרונות התרכזתי מאוד ביצירה, בתחום האמנות והמוזיקה. אני מרגיש שכל העולמות מפרים האחד את השני וכן שזה גם עניין של תקופות. יש תקופות שמאוד מחזקות אותי דווקא לכתוב וליצור בעולם הקולנועי; יש סגנון אחר לדברים מבחינת זמן, העשייה הקולנועית ארוכה יותר, לעתים לוקח מספר שנים על מנת להוציא סרט או סדרה ובזמן הזה אני לא יכול לשבת ולחכות. הפתרון הכי טוב זה מוזיקה, אתה תמיד יכול להפיק וליצור באופן יום-יומי, במיוחד בז'אנר שלי, של המוזיקה האלקטרונית, אפשר בשבוע אחד לכתוב טראק או שיר וכבר בסוף השבוע, לנגן אותו לקהל ולנסות אותו, ולקבל תגובות ואז אתה יודע אם אתה בכיוון הנכון. יש משהו מאוד מהיר וזמין במוזיקה האלקטרונית של עשייה כאן ועכשיו, להיכנס לאולפן וליצור, אתה לא צריך אף אחד, לא צריך מפיק ולא שחקנים, אתה יוצר בעצמך".
איך אתה מציג את האלבום החדש באמריקה?
"אני מגיע לארה"ב למסע הופעות של האלבום. אני מנגן במועדונים גדולים ונחשבים ובאירועים. אסיים את המסע ב-9 במרץ באל.איי, במועדון ה'סאונד', אחד המועדונים הנחשבים ביותר בלוס אנג'לס. זה מוסד אלקטרוני גדול שאני מאד גאה לנגן בו. את האירועים מארגנים לי הסוכנים שלי.
"ההגעה שלי לארה"ב עשויה להוביל אותי להישאר כאן; אני מודה, יש לי בעיה: בארץ, אני גר בת"א (צוחק) ואני בסיפור אהבה עם העיר הזו, אני מאוהב בה. עם כל הבלאגן שיש בה ועם כל המלחמות בישראל, וכל הקושי, אני מאוד אוהב לחיות בת"א. אבל אני מאוד אוהב לעשות אמנות וליצור ואם יהיו הזדמנויות בארה"ב, אשמח. כלומר, אם האהבה השנייה שלי שהיא היצירה והמוזיקה, תרחיק אותי מהאהבה הראשונה שלי לתקופה מסוימת, זה בסדר".
מה התוכניות שלך לעתיד הקרוב?
"אחרי מה שקרה באוקטובר, החלום הכי גדול שלי כרגע הוא להמשיך להתעסק באמנות כי פתאום, ראיתי שזה דבר שצריך לחבק מאוד חזק. בכלל, האפשרות להתעסק ולעשות אמנות מוטלת בספק בהרבה תקופות ובכל פעם, מגיעה תקופה שממש אי אפשר לעשות אמנות; הייתה לנו את תקופת הקורונה ועכשיו המלחמה אז, החלום שלי הוא להצליח לעשות אמנות בכל מיני דרכים.
"מבחינת עבודה בתחום המוזיקה, אין לי מתחרים, יש לי פרטנרים. אני חושב שמה שקרה בשנות ה90- עם הטראנס הישראלי, אז הייתה שליטה אבסולוטית של אמני טראנס, גם בזירה העולמית, קורה גם בשנים האחרונות ובמיוחד עכשיו. כיום יש אמנים ישראלים מאוד טובים שמצליחים בכל העולם וקצת עוזרים לפתוח את הדלתות ולסלול את הדרך לכל האומנים. כיף להיות חלק, אני מרגיש שנוצרה בארץ סצנה מאוד ברורה של אמנים ישראלים בז'אנר הזה, שמצליחים בכל העולם ואני גאה בכך מאד.
"בתחום הקולנוע, יש לי ניסיון משחק גם בארץ וגם בחו"ל. ההפקה הכי 'אמריקאית' שלי הייתה "McMafia". זו הפקה-BBC ו-AMC אבל הפרקים עצמם, צולמו באירופה על ידי רשתות והוויה יותר אירופית".
מה ההבדל בין הארץ והפקות בחו"ל?
"ההפקות בחו"ל שונות מאלו שבארץ, ואוכל להגיד דבר כזה: בארץ, כל היוצרים והאמנים הם 'משה רבנו'. מה זאת אומרת? "אנחנו מוציאים מים מהסלע" כלומר, אין כסף, אין תקציב, אין הרבה קהל שמגיע לראות סרטים, הכל מאד קטן ולכן, זה הופך את היוצרים הישראלים להצלחה גדולה ב'הוצאת יש מאין' (צוחק).
"כשאדם מתעסק בזה על בסיס יומי, כל כך הרבה שנים, הוא הופך להיות "זאב אמנות" שמצליח לעשות אמנות למרות הקשיים וזה, מה שהופך את האמנים הישראלים למיוחדים. ממש עכשיו יצא סרט שנקרא 'מלך החגיגת', סרט אנימציה של הבמאי אורי מרנץ. זהו סרט מיוחד במינו עם שיטות אנימציה שלא נעשו עדיין בארץ ואם הייתם יודעים באילו תנאים עשינו את הסרט, לא הייתם מאמינים. את הסרט הזה באמריקה היו מפיקים תוך חודשיים-שלושה כי הוא מאוד מאוד מורכב מבחינת עשייה; אנחנו עשינו את הסרט ב-5 ימים של יום ולילה, ללא שינה. הסרט הוא סרט אנימציה בהשתתפות שחקנים, כל הסרט מצולם על 'מסך ירוק', השחקנים אמיתיים, והעולם באנימציה".
ספר לנו קצת דברים אישיים על עצמך.
"מבחינת מצבי המשפחתי, יש לי בת זוג מהממת (סשה שוטורוב היפה), יש לי כלבה מדהימה והשנה נכנסנו להיריון אבל הייתה לנו הפלה, מה שנקרא 'לידה שקטה' ולמדנו על בשרנו את הדבר הקשה הזה; אבל למדנו גם שזה מאד שכיח. אני ובת זוגי משתדלים להעלות את השיח לגבי נושא הלידות השקטות ולחזק נשים שעברו את זה. מלבד זאת, אנחנו עם הפנים קדימה. בתקופת הצבא היה לי סיפור אישי מסוים שבגללו לא הצלחתי להשלים את השירות הצבאי והיום כשאני רואה את מה שקורה, קשה לי והלוואי שיכולתי לקחת חלק בזה.
"מבחינת דת, אני חילוני ומעולם לא היה לי צד דתי במשפחה אבל תמיד האמנתי שהדת היא חוכמה עתיקת יומין ושאפשר לקחת ממנה דברים יפים. יש לי איזשהו קושי עם ה'חייב לעשות את זה', יש הרי הבדל בין הדת עצמה לעומת החוכמה שלה. בסופו של דבר, אני חושב שדת נוצרה גם באיזשהו מקום, כדי לשלוט על אנשים או על קהילה. זו יכולה להיות שליטה קשה וכואבת או, שליטה חיובית ומשמרת משמרת חוט מקשר שיש בין כולם ולשמור על זה לאורך זמן. אני מודה, זה גם קצת השתנה לי באוקטובר 7. קצת התקרבתי לזהות היהודית שלי, אפשר להגיד ואני קצת יותר גאה בזהות שלי ואפילו קנו לי תפילין ליומולדת ואני מניח מדי פעם.
"לאור המלחמה, השאלה שנשאלת על בסיס יומי היא 'מה שלומך?', התשובה היא תמיד לגבי מה חושבים, מה רוצים, כל אחד נותן את הנבואה שלו. אני עשיתי עם עצמי איזשהו הסכם שאני אומר רק טוב, שם את הכל בצד ומסתכל על הדברים בצורה חיובית, בקטע של "מחשבה יוצרת מציאות"- ברגע ששואלים אותי 'מה שלומך?', במענה אוטומטי אני עונה 'יהיה בסדר, אנחנו חזקים, עם ישראל חזק, אנחנו נעבור את המשוכה הזו, כל כמה שנים באים להורגנו ולהכותנו ואנחנו מצליחים להתגבר על זה. צריך פשוט לאהוב האחד את השני, לחבק, להיות זה לצד זה ולמען, להתאחד ויהיה בסדר!',
"כשאתה אומר את זה לעצמך הרבה פעמים, אתה שוכח מהפחד האמיתי, מהאנטישמיות, הפחד על הקיום שלנו ולאבד קרובים. צריך לכוון, כמו לייזר, למקום החיובי. זה מה שאני עושה ואני מקווה שזה ידבק".
סייעה בהכנת הכתבה: ניצן כגן