לאחר ששהה בשביעי באוקטובר בארץ בביקור משפחתי והתנדב לזק"א בשבוע הראשון לאחר הטבח, האמן תומר פרץ חזר לסטודיו שלו בדאון טאון לוס אנג'לס כבן אדם אחר * מאז הוא הקים את "פרויקט 8", עמותה שהפכה להיות בית אומנותי לשורדים שמתמודדים עם פוסט טראומה * ובשנה הבאה הוא מתכוון לעבור למקום מרכזי ובטוח יותר כדי לארח במשך חודשיים אמנים ישראלים שעדיין מתאוששים מהתופת * חשיפה
"כמעט כל יום יש פה בלגן אחר״, אומר לי תומר פרץ בזמן שהוא מזיז את הקנבסים ההפוכים הענקים שמכסים את חלונות הסטודיו שלו בדאון טאון לוס אנג'לס. ״כבר פרצו לי לפה כמה פעמים, ניפצו את החלונות, שברו את הדלת, לקחו בלי בושה אפילו את התפילין שקיבלתי במתנה מסבא שלי זכרו לברכה״. אבל זה לא עוצר אותו מלהמשיך לבוא כל יום ולארח קבוצות ושורדי טבח ה-7 באוקטובר שעם הזמן הפכו ל'רזידנטס' אצלו בסטודיו כחלק מ"פרויקט 8", העמותה שהקים לפני שנה. ״לי אישית זה לא מזיז, אבל זה כן הופך לבעייה כשיושב לך פה שורד שהטראומה שלו עדיין טרייה ועובר לו מול העיניים איזה אידיוט עם דגל פלסטיני״.
תומר נזכר: ״בשביעי באוקטובר הייתי בתל אביב עם שני הבנים שלי, באנו לחתונה של בת דודה שלי. לא הייתי סגור בכלל אם לנסוע או לא ואז אשתי הציעה שאסע עם שני הקטנים שלנו ונעשה טיול בנים״. תומר לא ידע שטיול הבנים יהפוך למסע משנה חיים. ״כשהתחילו האזעקות בסביבות שש וחצי בבוקר מצאתי את עצמי מנסה להסביר לילדים שטרוריסטים יורים טילים על ישראל ואנחנו חייבים להיכנס לממ״ד. השאלה הראשונה שיצאה להם מהפה היתה מה זה טרוריסטים?. לך תסביר עכשיו לילד בן חמש שחי בבועה של לוס אנג׳לס מה זה טרוריסטים ולמה הם יורים טילים ומה זה ממ״ד״. הרגע הזה עד היום מהדהד לפרץ בראש. ״הם גדלים כאן עטופים בצמר גפן שעטוף בצמר גפן בעצמו. אנחנו בית מאוד ישראלי ותמיד בעד ישראל, אבל תמיד הגנו על הילדים וחסכנו מהם את האינפורמציה על הדברים הרעים שקרו וקורים, לפחות עד שיגדלו ויבינו יותר".
מהר מאוד תומר כבר ארז את הילדים ויצא לכיוון בית משפחתו בירושלים ״הבנתי שקורה פה משהו גדול, זה לא עוד סבב שאנחנו רגילים אליו שרק יורים טילים ויש בלאגן והיסטריה לכמה שעות״. כשהגיע לירושלים לבית חמו וחמתו הוא התחיל להתקשר לכל מי שהוא מכיר. אף אחד לא ענה חוץ מנתן סבג, חבר ילדות שמתנדב בזק״א. ״בשמיני באוקטובר הוא בא ואסף אותי עם הצוות שלו וירדנו לדרום. בהתחלה שלחו אותנו למתחם של הנובה לאסוף אלונקות. זו היתה הסטירה הראשונה. כשהגענו לבארי התחילה להתגלות תמונת המצב האמיתית כשמסביב עדיין יש מחבלים והצבא מנהל קרבות איתם מטר מאיתנו״. פרץ מתחיל לתאר בצורה גרפית את מה שהוא ראה שם, תיאור שנחסוך מהקוראים. ״אחרי שיצאתי מההלם הראשוני הסתכלתי מסביב ולא ראיתי מצלמה אחת. איך יכול להיות שאף אחד לא מתעד את זה? בעולם כבר התחילו להאשים אותנו במה שקרה ואני פה באמצע הזירה הכי מזעזעת ואף אחד לא מוציא תמונה אחת ממה שקורה פה?? ישר הוצאתי את הנייד והתחלתי לצלם״. מסביב התעצבנו עליו ואף צעקו אבל זה עצר אותו. לימים התמונות והוידאו שצילם הפכו לחלק בלתי נפרד ממסע ההסברה בעולם.
שבוע שלם בבארי הוא ליווה את צוות נש״ר של זק״א במשימת הקודש של איסוף גופות וחלקי גופות והבאתן לזיהוי וקבורה הגונה. ״היו מצבים שלא ידענו אם מדובר בגופה של מחבל או לא. במצב כזה אתה חייב לומר קדיש גם אם בסופו של דבר יתברר שזה בכלל מחבל. זה היה דיסוננס מאוד קשה״.
כשחזר ללוס אנג׳לס הוא לא היה מסוגל לחזור לחיים שלפני השביעי באוקטובר. ״החיים פה נמשכו כרגיל, הילדים חזרו לבית הספר, ארוחות ערב, משפחה, חברים. הגוף היה נוכח, הראש ממש לא. להרים מכחול ולחזור לצייר? על מה לצייר? על מה שראיתי ואני לא רוצה לזכור?״. הדיכאון השתלט והטראומות הישנות מהשירות הצבאי הציפו אותו מחדש. ״הפרויקט הראשון שעשיתי אחרי השביעי היה When the music stopped. לא הייתה לי דרך אחרת להעביר את המסר, לגרום לאנשים להבין. הבאנו 1400 מתנדבים לפארק בדאון טאון, הפקה מטורפת". המסר עבר ותומר המשיך עם אותו מיצג ל'ארט באזל' במיאמי. הפעם הוא לא ביקש אישורים ומארגני התערוכה שלחו שוטרים שביקשו ממנו לא להתנגד להחזקה. ״אני banned מארט באזל״ הוא אומר.
הפעם הראשונה שהוא כן הצליח להחזיק מכחול שוב היתה כשהגיעה קבוצה של שורדים לסטודיו שלו. ״פתחנו בקבוק של ערק והתחלנו לדבר. פתאום הייתי מוקף באנשים שהבינו אותי ואני הבנתי אותם. סוג של אחים לקרב ולטראומה. מפה לשם התחלנו לצייר ביחד ולדבר ולהיפתח עוד יותר וזה הפך את האומנות שיצרנו ביחד להליך תרפיסטי ומאוד משחרר״. מהר מאוד פרץ הבין שהאמנות היא לא רק קישוט או כלי להעביר מסר, היא פסיכולוג.
בשבועות שאחרי הוא הוזמן לעבוד עם קבוצות של שורדים מהנובה שהגיעו לאל-איי ושם יצרו ביחד את עבודת הענק Before During Future. ״פרסתי שלושה קנבסים ענקיים, אחד לפני השביעי, אחד תוך כדי השביעי ואחד אחרי השביעי. הם היו כמו ילדים שרק רוצים לשחרר. אני זוכר את לי סאסי מציירת את המיגונית שבה היא התחבאה עם משפחתה ובה גם איבדה את דוד שלה שקפץ על רימון כדי להגן עליהם. היה בזה משהו נורא שובר אבל גם מאוד מחזק באותו הזמן. החיים שלהם השתנו ברגע ואף אחד מהם לא ביקש את זה. הם איבדו חברים וכמעט איבדו את החיים שלהם בעצמם ועכשיו הם צריכים ללמוד לחיות מחדש עם טראומה שמאוד לא קל להשתחרר ממנה. זה ממש מסע ובקלות אתה יכול לאבד את זה אם אין לך סביבה תומכת ומבינה".
לפני שנה פרץ הקים את פרויקט 8. ״בריאת העולם נמשכה שבעה ימים. ביום השמיני התחלנו לחיות״. העמותה ללא מטרות רווח הפכה להיות בית אומנותי לשורדים שמתמודדים עם פוסט טראומה. ״הסיפורים שלהם נורא קשים, הרבה מהם עדיין מרגישים כמו שאני הרגשתי כשחזרתי לפה. אבודים, לא יודעים מה משמעות החיים בכלל. זה מאוד לא פשוט לשמוע ולהכיל את כל מה שעבר ועובר עליהם, אבל הם כן רוצים לצאת מזה ובגלל זה הם באים לפה. הם רוצים להחלים. הם רוצים לחזור לחיות". פרץ עבד עד היום עם קרוב לאלף שורדים. ״יש את אלו שבאים לפה במסגרת קבוצות שונות ואנחנו מבלים כמה ימים ביחד על עבודה ואז הם חוזרים לישראל ויש את אלו, שהם אמנים, שפונים אליי באופן אישי ומבקשים להיפגש ולהיות חלק מתכנית הרזידנטס של 8". הוא לא אומר לא לאף אחד והדלת שלו תמיד פתוחה. ״זה נותן לי סיבה לקום בבוקר. גיליתי את המשמעות החדשה של החיים".
בחודש מרץ האחרון, המוזיאון לסובלנות (מכון ויזנטל) בלוס אנג'לס בחר בתומר להיות אמן הבית הראשון של המוזיאון והשיק את התערוכה ART WILL S8T YOU FREE. ״לתערוכה הזו יש המון חשיבות. זה מוזיאון חינוכי בכלל וזה שהם בוחרים להציג את העבודות שלי עם השורדים זה דבר ענק".
חמש עשרה עבודות ענק תלויות בקומה הראשונה של המוזיאון. בקומה למטה מיצג מרגש של האמנית הישראלית קליה ליטמן, שהחזירה את תומר ואת צוות נש״ר של זק״א לקיבוץ בארי קרוב לשנה מתחילת המלחמה. ״המיצג זה הוא סגירת מעגל אישית שלי עם הצוות של זק״א. אני עזבתי אחרי שבוע, אבל הם המשיכו לחיות את האירוע במשך חודשים וחלקם חיים אותו עד היום. גייסתי תרומות והבאתי אותם לשבועיים וחצי של ריטריט, בלוס אנג'לס ובהוואי. הם אנשים שבוחרים לעשות את מה שהם עושים והם משלמים מחיר נפשי מאוד כבד אבל זה עדיין לא עוצר אותם".
לצד המיצג המרגש ניצב קיר צהוב ענק עם מסגרות ורודות, שבורות, שרופות וחבושות. המבקרים יכולים לקחת מרקר צבעוני ולכתוב על הקיר. ״הכי מדהים לראות זה תלמידים לא יהודים שחייבים לבוא למוזיאון במסגרת תכנית הלימודים שואלים שאלות על הציורים, מנסים לפרש בעצמם ואפילו פותחים אפליקציות שיתרגמו להם מעברית לאנגלית. פעם היתה קבוצה של ילדים שחיפשו בגוגל איך לצייר מגן דוד והם ציירו אחד עם סימן של peace בפנים. זו הדרך שלנו להילחם בשנאה ובאנטישמיות".
פרץ כבר מתכונן ל-2026. ״חידדנו את המודל של שמונה והתחלנו כבר לגייס תרומות. ב-2026 אנחנו מתכננים לעבור לסטודיו יותר גדול במקום יותר מרכזי ובטוח. עם כמה שאני מחובר לסטודיו פה, לארבע הקירות המדהימים האלו ששירתו אותי וגם שינו משמעות עם השנים, השלמתי עם העובדה שבשביל להמשיך לספק סביבה בטוחה אני צריך להתרחק ממוקד הבלגן ולצערי מה שקורה פה בשבועות האחרונים רק מדרבן אותי עוד יותר לצאת מפה.
"יש לי כבר רשימה של אמנים שרוצים להצטרף לתכנית הרזידנטס. במסגרת התוכנית הם באים לפה לחודשיים ואנחנו דואגים להם להכל, ממגורים ועד קנבס וצבעים וליווי צמוד של תרפיסטים״, הוא אומר בצניעות ולא מדגיש את העובדה שבמשך החודשיים האלו הוא גם המנטור הצמוד שלהם, זה שעוזר להם לחזור להחזיק מכחול ביד ולצייר. ״אנחנו בונים פה קהילה שרק הולכת ומתרחבת וכולנו פה רק למטרה אחת, לצמוח מהטראומה ולמצוא משמעות מחדש״.
==
התערוכה של תומר פרץ מציגה במוזיאון לסובלנות עד ה-13 בספטמבר:
/www.museumoftolerance.com/tomer-peretz.html
לפרטים ותרומות לפרויקט 8:
www.the8project.org
