הקולנוענית סיגל ארז אף פעם לא הייתה דמות קונבנציונלית; היא תערובת של ישן עם חדש, בעלת ידע עשיר בסיפורי התורה וההיסטוריה של העם היהודי ורצון להבין את דרך המחשבה האמריקאית * מבסיס הפעולה שלה במרינה דל-ריי היא מספרת על הקריירה ההוליוודית המצליחה שלה ועל הרצון לרתום את העשייה הקולנועית למלחמת ההברה של ישראל * ראיון חשוף
לאחרונה יצא להפצה באמזון פריים סרטה של התסריטאית/במאית סיגל ארז, Serial Beauty או בתרגום לעברית: 'יפה סדרתית'. הסרט עוסק בהתמכרות האובססיבית של נשים למראה החיצוני שלהן עד לדרגה של סגידה. הסיפור עוקב אחר שני חוקרים המנסים לגלות את זהותו של רוצח סדרתי הבוחר לרצוח נשים יפהפיות בלבד ואז מניח אותן בזירות רצח לא קונבציונליות באופן אמנותי כמעט. מדי יום שני, נמצאת גופה של אישה אחרת ובאזורים שונים בעיר, במוזיאון, בחנות וכדו'. בלש משטרת לוס אנג'לס מנסה לפענח את התעלומה, מה שמביא אותו לרב קבלי (בגילומו של מייק בורשטיין) במטרה להבין מה פשר השם שהתגלה על גוף אחת הקורבנות: לילית. הבלש אינו מצליח למצוא רמזים לרצח ומבקש מארוסתו לשעבר שאף היא חוקרת, לבוא מדרום קרוליינה לפענח את הרצח. כאן גם נכנס סיפור אהבה לתסריט.
"לילית היתה אשתו הראשונה של אדם", אומרת סיגל, שכתבה את התסריט לפני כ-20 שנים. "בזמנו הייתי מארחת שיעורי קבלה עם הרב הקבליסט מייקל אבן עזרא. מדי יום רביעי בביתי במרינה היינו מתכנסים קבוצה של 30 איש ולומדים קבלה. באחד השיעורים מייקל החל לדבר על לילית, מי שעל פי המיתולוגיה היהודית המאוחרת היתה אשתו הראשונה של אדם. מעולם לא שמעתי עליה והייתי סקרנית לדעת עוד. מייקל הסביר שמדובר בדמות שקיימת בכל הדתות. לא היה כל חיבור בין לילית ואדם, היא היתה מעין העתק שלו. היא נשלחה מגן עדן ואז נוצרה חווה מצלעו של אדם. למעשה, היתה זאת לילית שפיתתה את חווה לאכול מעץ הדעת. נכתב שאלוהים קילל את הנחש ואמר שבגלל מה שעשה הוא יזחל על גחונו, אבל הנחש ממילא כבר זוחל, לכן האמונה היא שהוא למעשה קילל את לילית, היא היתה הנחש".
סיגל היתה מוקסמת מהסיפור וככל שהרב דיבר על אותה אישה מסתורית, כך הלך ונרקם בראשה סיפור. "אמרתי להם, תארו לעצמכם שלילית חוזרת לעולם המודרני בתור אישה ודורשת את כוחה מחדש. כולם השתגעו מהרעיון וגם בעלי דאז. ישבתי לכתוב את התסריט, הייתי אז בהריון עם בני ג'ייקוב ולפתע הרגשתי חולה מאוד. דיברתי עם הרב דני במרינה והוא אמר לי: מה את עושה? תפסיקי לכתוב את התסריט הזה מייד. לא יודעת אם הבאתי על עצמי את הפחד הזה אבל לא רציתי לקחת סיכון והנחתי את התסריט בצד".
סיגל הקדישה עצמה לאמהות ולמשפחה. היא היתה עורכת ארוחות שישי מדי שבת, מזמינה אליה תמיד אורחים לחגים. "תמיד היו אצלי 30 איש מסביב לשולחן, מכל הלאומים, הדתות והעמים" היא מספרת. רק ב-2019 דגדג לה לשוב לעלילת הסרט אותו כתבה לפני שנים רבות. סיגל שכרה לצורך ההפקה צוות שהורכב מישראלים רבים כמו השחקנים מייק בורשטיין, סיגל דיאמנט ורן יתים, הצלם הראשי דרון קניט, עוזר הצלם ניר גולדברג ודני קנוץ עורך הסרט ועוזר ההפקה (שהוא גם אחיינה של סיגל). מלבדם היו בצוות ההפקה גם מוסלמים מתורכיה, נוצרים, בודהיסט אחד וארבעה מהשחקנים היו מהקהילה הלהטב"ית. בקיצור – קיבוץ גלויות של עמים, תרבויות ודתות שונות. "זו היתה הפקה כשרה; עבדנו במשך ימי השבוע ולא בשישי-שבת וכל הארוחות שהיגשנו היו כשרות", אומרת סיגל. למרות שסיגל בעצמה שחקנית, היא לא לקחה לעצמה אף תפקיד בסרט והסתפקה בשלושת התפקידים הראשיים האחרים: תסריטאית, בימאית ומפיקה.
היא הגיעה לארה"ב בשנת 1995 לאחר שלמדה בבית הספר למשחק של לי שטרסברג בניו יורק. "שלושה סטודנטים מבית הספר לקולנוע שלי בניו יורק הזמינו אותי למסיבת 4 ביולי ושם פגשתי את מרטין שסיים את USC. הוא הזמין אותי לצפות בסרט קצר שלו שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. למחרת הלכתי לאקדמיה וצפיתי בסרט והייתי בהלם. בחור לבן שעשה סרט על נגן הבלוז השחור רוברט ג'ונסון. הוא נסע למיסיסיפי לצלם את הסרט. חשבתי לעצמי – זה בחור מבריק".
סיגל, הדוברת ספרדית – וגם מעט יפנית – סיפרה למרטין על התסריט עליו כתבה על מהגרת לא חוקית מגווטאמלה שעדה לרצח בשם: Across the Line. "היססתי אם להראות לו כי לא הראתי לאף אחד קודם לכן את התסריט אבל הוא מייד אמר: זה מדהים. הוא הראה את התסריט לבמאי בריאן דנקין שגם התלהב. "הלכנו ל'ליונס גייט', לפוקס ועוד חברות הפקה אבל היה להם חשש שהנושא מציג את המהגרים באור חיובי מדי. תראי מה זה, היום היו מחבקים את הסרט הזה ומעניקים לו אוסקר. ביקשו שנשנה את המדינה ממנה הגיעה גיבורת הסרט, גווטאמלה. זה מראה איך הוליווד הולכת לאן שהרוח נושבת. אמרו לי, תהפכי אותה למישהי מצרפת, בחורה סקסית כזאת. אני ראיתי אותה כבחורה עם שתי צמות, ממש לא טיפוס סקסי. לא הסכמתי, זה לחלוטין החטיא את הכיוון של הסיפור".
ההתעקשות השתלמה. הגיבורה נשארה מגוואטמלה והסרט יצא בשנת 2000 בכיכובה של סיגל, בראד ג'ונסון ובריאן בלום (שכתב את משחק הוידיאו המצליח Call of Duty ועשה את ה- Voiceover למספר דמויות), אדריאן בארבו (כוכבת טלוויזיה מפורסמת בשנות ה-70-80) ובבימויו של מרטין ספוטל. "היו דיבורים לקחת את סלמה הייק לתפקיד הראשי וזה היה לחלוטין בסדר מבחינתי אבל מרטין התעקש שאני אעשה את התפקיד הראשי וכך היה. עד היום מיליוני אנשים צופים בסרט אותו ניתן למצוא בכל הפלטפורמות, מפני שהנושא מאוד רלוונטי".
זמן קצר לאחר צאת הסרט, הכירה סיגל את בעלה רון, בחור אמריקאי עם מכנסיים קצרות, נעלי אצבע ויאכטה ובקיצור – גוד בוי קליפורניה. סיגל, שאביה היה ימאי וכל עולם הספנות לא היה זר לה, התאהבה מהר מאוד. יום אחד כשיצאו לשיט בים, הפרופלר נפל אל המים והיא מבלי לחשוב יותר מדי קפצה להוציא אותו. היא צללה, הרימה את הכלי הכבד למעלה והושיטה אותו לרון שעמד על הסיפון מתבונן בה במבט מלא הערצה. "הוא הסתכל עלי ואמר מייד: "וויל יו מרי מי? אמרתי לו: קודם כל, תיקח את זה ממני'", היא צוחקת, "זה היה נורא כבד. יום אחד עוד אשתמש בסצינה הזאת בסרט".
סיגל מספרת שהייתה בחמישה אודישנים בלוס אנג'לס, הצליחה לקבל תפקיד בכל אחד מהם ותמיד קרה משהו שעצר את ההפקה לפני שהצילומים בכלל התחילו. באחד מהסרטים האלו הייתה אמורה לככב לצד וויליאם דפו. עוגמת נפש לא נורמלית לכל שחקן המבקש לפלס את דרכו בתעשיית הסרטים. אבל כל מי שמכיר את הוליווד יודע שעד שסרט מגיע לאקרנים, צריך לקרות נס ורובם נגנזים בשלבים המוקדמים של ההפקה.
ארבעה חודשים לאחר שהכירו, סיגל ורון נישאו. לאחר לידת בנה, היא התמסרה לאמהות ושמה את קריירת המשחק שלה בצד, אבל לא הפסיקה לכתוב. "לקחתי הפסקה אבל כשהילד גדל, חזרתי להתמקד בפיתוח הפרוייקטים שלי כתסריטאית ובמאית. עשיתי דיבוב לתפקידה של מרים ב"מלכת היופי של ירושלים", עבדתי ככותבת צללים, כתבתי וביימתי ארבעה סרטי וידיאו מוסיקה, שני סרטים קצרים וגם זכיתי בפרס הבמאית הטובה ביותר על אחד מהם".
לפני שש שנים היא הוציאה את סרטה הקצר: "מה המספר שלך?" (What’s Your Number). הסרט מספר על ניצול שואה הפוגש ילד שחור בפארק משחקים. הילד ממתין לאמו ושואל בתמימות את האיש לפשר המספר שעל ידו ותוהה אם מדובר בתאריך יום ההולדת שלו. כך הקשיש מתחיל לספר לילד סיפור מופלא על כיצד חייל אמריקאי שחור הציל אותו ואת אחותו מבור של גופות שרופות במהלך השואה. הסרט הצליח בפסטיבלים ואף זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל סרטי נשים. "הסרט הוא למעשה תקציר של סרט באורך מלא The Pointer", מגלה סיגל. "בשבילי הוא לא סרט על השואה ברמה האיזוטרית. לכל אחד יש מספר. בבסיס יומיומי אנו מחוברים למספרים, מדברים במספרים ועבורי זו מטפורה שאנחנו כולנו על הרשימה של אלוהים".
סיגל מקווה להגיע לקהל רחב שאינו רק יהודי בזכות סרטים מעין אלו, זו הדרך שלה לערוך הסברה בצורה עקיפה. "הסרט הזה למשל, דיבר מאוד לקהל נוצרי. הקשיש אומר לילד בסוף הסרט: המסקנה של החיים היא: ואהבת לרעך כמוך. הקהל יכול ללמוד הרבה על ערכי היהדות, על אהבה ונתינה ועל מהות העם היהודי דרך סרטים".
הכתיבה הוא משהו שליווה אותה מילדות. סיגל זוכרת כיצד כילדה בקריית טבעון היתה כותבת סיפורים ומספרת למורה את הסיפורים שהמציאה. "המורה היתה שואלת אותי: איפה קרא את זה או מי סיפר לך? והיתה מופתעת כשאמרתי לה שאני המצאתי את הסיפור". לפני מספר שנים היא החליטה להתקבל ללימודי תסריטאות ב- UCLA. היא הגישה תסריט לתוכנית מאסטר ללא שמה. "הם עושים זאת כדי שהמרצה לא יבדוק מה הניסיון של הכותב, אם כתב כבר תסריטים בעבר או לא וכו'. כך שיקבל אותך רק על בסיס התסריט עצמו. כתבתי קומדיה שחורה עם הרבה פילוסופיה מאחוריה והתקבלתי. בשיעור הראשון, הגעתי לכיתה, דפקתי על הדלת ונכנסתי. ישבו שם 13 גברים. המרצה הסתכל עלי ואמר: 'אני חושב שאת במקום הלא נכון'. אמרתי לו: לא, אני צריכה להיות כאן. הוא הסתכל שוב על הרשימה ואז עלי ואמר: כתוב לי: ארז סיגל. אמרתי, כן זאת אני. הוא לא האמין. יש לתסריט טון מאוד גברי והיה קשה לו לקלוט שבחורה כתבה את התסריט". סיגל היתה האישה היחידה בכיתה מלאת גברים. בזמן שכולם כתבו סיפורי אהבה, היא כתבה סרטי אקשן ופעולה כמו על סוכן CIA שביחד עם סוכנת מוסד וסוכן ירדני נלחמים בטרור.
הראיון עם סיגל מתקיים בדירתה במרינה דל ריי המשקיפה אל נוף עותק נשימה ממש של עשרות סירות לבנות על רקע הים הכחול. אל הדירה הזאת היא עברה לפני תשעה חודשים כשהתחילה לערוך שיפוצים בביתה הנמצא מרחק הליכה משם, וילה בסגנון ספרדי בת 5,000 סקוור פיט ששיפצה בד בבד בתקופת הצילומים והעריכה של הסרט "יפה סדרתית".
גם בתחום השיפוצים היא מגלה כישרון לא מבוטל. היא דאגה לבחור את רצפת העץ, ארונות המטבח, האמבטיה, צבע הקירות, בחרה את אנשי המקצוע הנכונים ("ולאו דווקא הזולים יותר") ותפקדה כקבלן לכל דבר כשהיא דואגת שהכל יתקתק כמו שעון שוויצרי. אבל לסיגל אין כל כוונות להחליף מקצוע; עכשיו כשבנה עוזב את הבית לקראת לימודיו באוניברסיטה, היא מתכוונת להתחיל לעבוד על הפרוייקטים הרבים שכתבה במשך השנים וישבו להם בשקט, מחכים בסבלנות שתוציא אותם מהמגירה.
"יש סדרת טלוויזיה שכתבתי, 'אנסאר', שעלילתה מתרחשת בים המלח. בחברת ההפקה של יואב גרוס בארץ קראו את התסריט ואהבו אותו. זה לא סיפור פוליטי או דתי. זה ה'פאשן' שלי עכשיו, לעשות סרטים כאלו שיוכלו לעזור לישראל. אנחנו צריכים להנגיש את האוצר שיש לנו ואז גם המצב הפוליטי יחשף ולאנשים תהיה הבנה טובה יותר לגבי מה קורה בישראל ועם מה היא מתמודדת. אין כמו סרטים על מנת להגיע לקהל הרחב ולעשות הסברה".
סיגל אף פעם לא הייתה דמות קונבנציונלית; היא תערובת של ישן עם חדש, בעלת ידע עשיר ועמוק בסיפורי התורה וההיסטוריה של העם היהודי וגם רצון להבין את דרך המחשבה האמריקאית. "היה לי חשוב להבין את כל התרבות האמריקאית ושיטת הממשל המקומית. מידי פעם לקחתי שיעורים כאלו ואחרים רק על זה. באתי מבית ששם דגש עצום על עזרה, נתינה, וענווה. על יד הענווה מונעים עין רעה. תמיד ביקשו בבית שאשמור על פרופיל נמוך. היום קצת התגברתי על הפחד הזה, והבנתי שאין מה לעשות, לעלות על הבמה זה אומר להיות חשוף ואי אפשר לחשוב על מה יגידו ומה יחשבו וכדומה".
מתוקף מקצועה, סיגל נתנה ראיונות רבים לתקשורת האמריקאית והספרדית, אבל לא תמצאו אותה ברשתות החברתיות כמו רבים אחרים. היא מעדיפה לשמור על פרטיותה. "היום אין כל כך איזון" היא מסבירה "נראה לי שכל אחד מרגיש צורך לפרסם כל צעד וכל ארוחה ברשות החברתיות ולתעד כל רגע בחיים. אני לא מרגישה את הצורך הזה. אני מעדיפה לעשות משהו, להגיד משהו שישאר איתך, משהו משמעותי. אני בעצמי רוצה לקרוא או להכיר אנשים שיכולים ללמד אותי משהו שלא ידעתי עד הכרותי איתם".
כששואלים אותה מה הסוד להצלחה בהוליווד, ללא קשרים וללא אבא או אמא בתעשיה, היא עונה: "עבודה קשה והתמדה. מגיע שלב מאוד חשוב, שעושה אותך חופשי, שלב שאתה יודע טוב מי אתה, כמה קשה עבדת על כל מה שיש לך. לא קיבלתי שום דבר על מגש של כסף. הכל בא עם עבודה קשה – עד היום. אחרי אוקטובר 7 חשוב עוד יותר לדעת מה העיקר ומה הבל הבלים, והדבר החשוב ביותר הוא איך אדם מתנהג כאשר לא מצלמים אותו, לא כותבים עליו, ולא מתעדים אותו".
דבר נוסף חשוב לדעת לעבוד עם האנשים הנכונים. "קשה לי מאוד לעבוד עם אנשים שאין בהם צניעות וחמלה. לעולם לא יהיה לי שום דבר יותר חשוב מאשר kindness. נכון, יש קנאה, אבל הדרך הכי טובה להתמודד עם זה לפעמים היא שמחה ולפעמים צריך להציב גבולות ולבדוק מי מסביבך. אם מישהו רוצה לראות אותך מצליח הוא גם יעזור לך להצליח – וככה גם אני פועלת".
מהו החלום הגדול שלך?
"סטודיו לסרטים יהודים – The Jewish Stories Studios, שיהיה מחולק לכל מיני מחלקות. תהיה לסטודיו כזה השפעה אדירה. מפני שיש לנו את כל ה'פלוטים', כל הדמויות, כל הגיבורים, ארכיאולוגיה וכו'. יש קהילה יהודית עם סיפור כמעט בכל העולם – אפילו באפגניסטן. היתה שם קהילה של 2500 איש. למשפחה שלי יש קרובים שמכירים את הסיפור המדהים של הבריחה מאפגניסטן לבומביי והקמת הקהילה היהודית שם. זהו עוד סיפור שארצה יום אחד לכתוב".
סיגל תשמח לשיתוף פעולה. אפשר למצוא אותה ב-
אינסטגרם: sigaldelrey@
ובאתר שלה: High Water Films Websiteֿֿ