ליאת משה הקימה מייד אחרי ה-7 באוקטובר את עמותת VIP Recovery Retreat , המביאה ללוס אנג'לס בני נוער מישובי עוטף עזה שחוו טראומה נפשית שקשה לתארה "כולם לנים אצלנו בבית. הם ממש חלק מאיתנו, וזה נותן להם הרגשת ביטחון ושקט נפשי, כי הרי שם, כבר אין להם את הבית שפעם היה" היא מספרת לקראת בואה של המשלחת הקרובה ב-24 ביולי
משפחת משה – נתי, ליאת והילדים- הם פעילים בקהילה הישראלית בלוס אנג'לס, נתי הוא בעל חברת קונסטנטין, מנהל והחזן של בית כנסת תימני "מאור חיים" בוואלי. ליאת, בנוסף לעיסוקה בתחום העיצוב, עוזרת לקהילה בתחומים שונים, מנהלת ומארגנת הרצאות של רבנים שבאים מהארץ, ובעבר הייתה בעלת בית תמחוי. עכשיו היא מייסדת פרויקט vip recovery retreat שהוקם ישר עם תחילת המלחמה לעזרה וריפוי נערים שהיה ממש בקו האש מישובי רצועת עזה שחוו את הטבח באזור.
המשלחת הקרובה של VIP Recovery Retreat לשיקום וחיזוק הנוער מישובי עוטף עזה, בת עשרה ילדים, אמורה להגיע ביולי 24. ליאת: "קיבלתי השבוע טלפון דחוף מראש איגוד יישובי העוטף שביקש אם אפשר לצרף למשלחת עוד שמונה בני נוער שגם היו בקו האש, עקב הזמן הקצוב והגיוס שהוקדם ולפני שיכנסו לעזה, רפיח ולבנון כדי להגן על מולדתינו בשבילנו ובמקומנו.
"אחרי התייעצות עם חברי הארגון ומפאת התקציב המועט, לא היה מנוס אלא לפרסם שוב את העשייה המבורכת הזאת של כולם ולבקש עוד עזרה מהקהילה בשביל הפרויקט. אלו הילדים של כולנו ואלו הילדים שראו יותר מידי! האתגר הכי גדול הוא גיוס הכספים וכיסוי ההוצאות הבסיסיות להביאם ושהותם כאן. אני לא אירגון גדול עם הרבה כח וגיבוי, אך עם המון מוטיבציה ונכונות להרים, לעודד ולחזק את הנוער לפני שיתגייסו".
ליאת, איך נולד הרעיון להביא מתבגרים מיישובי וקיבוצי עוטף עזה?
"עם תחילת המלחמה, כשהבנתי שהמצב גרוע בכל יישובי עוטף עזה, שם גדלתי, וכששמעתי על גודל הזוועות והאסון הבלתי נתפס, הבאתי את הוריי לכאן. לאחר כמה ימים החלטתי להביא עוד קבוצת בני נוער, בעקבות שיחת טלפון עם האחיינית שלי והחברים שלה, שכבר פונו תחת אש בעזרת הצבא לבתי מלון באילת והסביבה.
"הבנתי שהמצב עגום. כל הנוער הסתובב ברחובות עד שעות הבוקר, מפחדים לעצום עין, ועם כל רעש הכי קטן, עולה שוב החשש שיכנס מחבל לחדר. הכאב על השואה שעברו היה קשה מנשוא. ההתעללות, זעקות העזרה, רצח חבריהם ובני משפחתם, הנעדרים, החטופים, הלוויות הבלתי פוסקות, הביאו להחלטה הטובה להביאם לכאן ולתת קצת שפיות בכל המצב. אגב, לצערנו עד היום יש גם הרבה שלא יכולים להכיל את שקרה ומתהלכים עם מחשבות אובדניות.
"בהתחלה ייחסו פחות חשיבות לנוער העוטף. לא היה לי קל לארגן הכל לבד, החל מלוח זמנים, הסברה, מסמכים, ועזרה במימון. נלחמתי בשיניים בשביל לא לאכזב את הנוער ולעשות הכל כדי להביא אותם לכאן. היו ארגונים גדולים שהבטיחו לעזור, התחלנו תהליך. העברתי את כל המידע והתובנות שלי מהקבוצה הראשונה שהרכבתי, אך בסופו של דבר נשארו רק הבטחות. נשארתי לבדי עם התקווה של בני הנוער להגיע לכאן, להתאוורר קצת, להתחזק, ולהחלים מהמראות. היה קשה לספר להם שהתוכנית כנראה לא תצא לפועל. איך אפשר לאכזב ולצער ילדים אחרי שעברו וחוו את הגיהנום של השבת השחורה ושמחכים ארבעה חודשים להצטרף לתוכנית?
"אזרתי כוחות, ובנוסף לתמיכה האין סופית מבעלי, נתי, והילדים למשלחת הקרובה, צירפתי גם את אתי בנאמו המדהימה שהפכה לשותפה למשימה, מאיר שוורצשטיין, וג'ק קורסאנדי אשר נתנו רוח גבית להמשיך בעשייה.
"בהזדמנות זו אני חייבת גם להגיד תודה מלאת הערכה לכל האנשים הטובים שפגשתי לאורך הדרך עם לב ענק ונתינה, שעזרו להרים את הפרויקט הזה הן כספונסרים, בקישורים לאנשים, בעידוד ובמילה טובה".
מאז התוכנית שלך יצאו ארגונים גדולים והקימו מחנות קיץ. מה מייחד את תוכנית ה-VIP Recovery Retreat מהתוכניות האחרות?
"פרוייקט ה VIP נולד קודם כל מאהבה ואכפתיות, וכל סנט הולך רק להוצאות. בחרתי בשם VIP מפני שהפרוייקט מאוד אישי ומשפחתי. כולם לנים אצלנו בבית. הם ממש חלק מאיתנו, וזה נותן להם הרגשת ביטחון ושקט נפשי, כי הרי שם, כבר אין להם את הבית שפעם היה. אני לא מפרידה את המשלחת כי הביחד, זה החוזקה, ההחלמה והתמיכה שלהם. בפרויקט הבא אנחנו הולכים להיות משפחה ענקית של 24 נפשות לשבועיים וחצי. כשהם מתארחים אצלי בבית, אני יכולה לראות אם הם עצובים או צריכים משהו אישי, וזה חשוב לי.
"אנחנו נותנים להם יחס והענות הכי גבוהה שיש, וקשר תמידי עם ההורים בכל שעה ביממה. מעבר לטיולים המגוונים, הפארקים ולכיף שמציע הפרויקט, אנחנו גם נפגשים הרבה עם בני נוער מהקהילות שונות, החל מווגאס, ונטורה, לוס אנג'לס וסן דייגו. אנחנו מארגנים מפגשים מעניינים עם מפורסמים כמו סקאזי שהתארח לארוחת שישי, ברונו מארס, שחברת קהילה מדהימה סידרה להם כרטיסים בשורות הראשונות להופעתו, ושחקני כדורסל. כמו כן יש מפגשים טיפוליים ייחודיים שנותנים uplift לנשמה ומותאמים לכל משלחת, סדנאות העצמה, ביטחון וחוזק אישי, סדנאות על כוחו של התת מודע, חשיבה חיובית, טיפול בצחוק ועוד.
"בעקבות הניסיון שלי איתם והמלצת הוריהם, אין צורך לשים דגש על טיפולים פסיכולוגים, לחפור בעבר או להעלות את האימה שחוו. טיפולים פסיכולוגים הם עוברים יום יום בארץ, אך למקרה הצורך, יש ליווי של פסיכולוגית ישראלית מלוס אנג'לס. עוד לפני שהם מגיעים אני בונה איתם ועם ההורים את התוכנית ומתחשבת בדעותיהם, כי בסופו של יום, מדובר באושר ובהחלמה שלהם! עד היום כל הילדים וההורים בקשר איתי. הפכנו למשפחה גדולה.
"לא תיארתי לעצמי שהפרוייקט יהיה פופולרי כל כך. לאחר שהמשלחת הראשונה חזרה לארץ, היה מרגש לשמוע את תגובות ההורים ובני הנוער משאר יישובי העוטף. הריפוי הנפשי והחזרת שמחת החיים לנוער, עורר השראה, ורבים מבקשים להצטרף לפרוייקט הבא. בעקבות הצלחת הפרויקט, צוות טלוויזיה אמריקאי ביקש להתלוות לקבוצה הבאה ולהכין סרט תיעודי עליהם".
איך את בוחרת את בני הנוער למשלחות?
"קודם חשוב לי שהנוער שאני מביאה לומדים באותו בית הספר של ישובי העוטף, שיש להם היכרות טובה ושהם מסתדרים ביחד, כי זו התמיכה הכי טובה שלהם, במיוחד כי באים ללא הורים. חשוב שהם יהיו מספיק חזקים מבחינה נפשית וללא תלות בפסיכולוג צמוד למרות המראות והטראומה שעברו בצורה כזו או אחרת. חשוב לי גם להביא את הנוער ממגוון הישובים תוך כדאי התמקדות בשכבות י"א – י"ב שהכי נפגעו.
למה החלטת להתמקד על בני נוער ללא ההורים ? זו אחריות מאוד גדולה. למה לא שורדי נובה, הצפון או חיילים?
"אנחנו קהילה מדהימה שעוזרת לכולם, אך הנוער מיישובי וקיבוצי העוטף נפגעו מכל הבחינות! יישובי הצפון פונו מהבתים, ורוב משתתפיי מסיבת נובה והחיילים שחוו טראומה, חוזרים תודה לאל לסביבה המוכרת שלהם,לבית ולחדר שלהם. הנוער מהעוטף, בנוסף לשואה שעברו בנוסף לפינוי והניתוק מהבית והסביבה, נעים בין מלונות ליישובים ונאלצים להתמודד יום יום עם מראות הטבח שעברו ועם פלאשבקים שלא נותנים מנוח. אין להם לאן לברוח מפני שהראיות והסימנים מהיום הנורא עדיין בסביבת מגוריהם.
"בינינו, אף אחד לא מוכן לקחת על עצמו קבוצה גדולה כזו של נוער בני 17-18 ולהכניס אותם לביתו לזמן ממושך, כדי שיחוו שוב טעם של בית ולא חדרון קטנטן בבית מלון. כאן הם מוקפים בחום של משפחה וחברים של ילדי שפחות או יותר באותם גילאים.
מה בכללי תחושות הנוער התיכוניסטים מהדרום?
"לא קל בכלל. עד שחזרו לשגרה ממגפת הקורונה פקד עליהם אסון אוקטובר 7. הם נאלצו להתמודד עם שנה שלא הייתה כדוגמתה. בני הנוער עברו ונחשפו בעל כורחם לאירועים מטלטלים ומשני חיים. הם התבגרו ברגע ופתאום נהיו פליטים בארצם, אבל למרות הכל הם חדורי מוטיבציה להמשיך ולהילחם. השהייה כאן נותנת להם קצת אוויר לנשימה מהמציאות היומיומית, תקווה, וחיזוק נפשי לפני הגיוס לצה"ל.
יש תוכניות לעתיד?
"במצב של היום אי אפשר לתכנן הרבה. הכל פתוח. כרגע אנחנו מתמקדים על הקבוצה הבאה בסוף יולי. בנוסף ללוח הזמנים הצפוף שלהם אנו עובדים על סגירת פינות של מסיבת נוער, ימי הבראה, טיולים ומפגשים עם הקהילות, ואירוע מרכזי ב-28 ביולי עם ראש העיר של בוורלי הילס, הקונסול הכללי ואנשים נהדרים נוספים".
לפרטים נוספים ותרומות:
