כך הדלקנו מחדש אור ברגע של אפלה וקבענו ששווה להילחם עבור בית הספר שלנו * עכשיו אנחנו לא רק מפקחים על בית הספר "קדימה"; אנחנו מפשילים שרוולים ובונים את עתידו
לפעמים צריך כמעט לאבד משהו כדי להבין כמה זה חשוב. רק לפני שבועות, ישבתי בישיבת "טאון הול" קודרת במיוחד של קהילת בית הספר קדימה. התורם העיקרי שלנו הפסיק את תמיכתו, והרישום לשנת הלימודים הבאה צנח. אלמלא נצליח לגייס מעל מיליון דולר תוך ימים ספורים, נעמוד בפני האפשרות הממשית מאוד לסגור את דלתות בית הספר האהוב שלנו.
זו לא הייתה משימה קטנה עבורנו. היו הרבה שאלות ולא הרבה תשובות. כשיצאתי מהישיבה, מחשבותיי נדדו בין חברי הנהלה להורים. כחברת הנהלה, חשבתי על המורים, הצוות, ההורים והילדים שלנו. מה הם יעשו אם נסגור? הרגשתי את המשקל הכבד של האחריות לעתידם. כהורה, תהיתי איך אגיד לילדיי שהם עלולים לא לחזור לביתם השני. המשימה שלפנינו הרגישה כמעט בלתי ניתנת לגישור.
מה שהגיע בהמשך היה לא פחות ממדהים. נס לא שונה מהמכבים.
בימים שלאחר מכן, הייתי עד למשהו שלעולם לא אשכח: התעוררות קהילתית. הורים התגייסו. הם ביצעו שיחות טלפון, הקימו ועדות, שיתפו פוסטים, בנו גיליונות אלקטרוניים. הם לא שאלו מה צריך לעשות – הם פשוט עשו את זה. למעשה, הדלקנו מחדש אור ברגע של חושך והצהרנו ששווה להילחם עבור בית הספר שלנו.
התחלתי לקבל הודעות מחברים: "ראיתם שנועה תשבי בדיוק פרסמה על קדימה באינסטגרם?" "תראו מה הופיע עכשיו בתיבת הדואר הנכנס שלי!" השמועה התפשטה. אנשים שלא היו מעורבים שנים הגיעו. משפחות התאחדו. אנשי מקצוע הציעו את שירותיהם. זרים פנו אליהם כדי לשאול איך הם יכולים לעזור. חברי הקהילה, קרובים ורחוקים, החלו לעודד זה את זה, לשקם את האמונה, שלי ושל אחרים ולהפיץ מספיק כדי להצית אחרים.
שבוע בלבד לאחר אותה פגישה קודרת, הגעתי לאירוע גיוס כספים שריגש אותי עד דמעות. הורים קמו ושיתפו מה קדימה אומרת עבורם. הם דיברו מהלב – על בית, על זהות, על איך בית הספר הזה מעצב את ילדיהם להיות המנהיגים היהודים של המחר. על איך בית הספר הזה הוא לא רק "עוד בית ספר יהודי יומי" אלא מקום שבו ישראל נחגגת והתלמידים לומדים להיות גאים במי שהם.
גייסנו כמעט מיליון דולר ב-10 ימים. אבל מה שבנינו שווה הרבה יותר מזה.
זה לא היה רק עניין של הצלת בית ספר. זה היה עניין של לעורר את נשמתו – על למה קדימה חשובה לכל הקהילה היהודית והישראלית-אמריקאית במערב סן פרננדו ואלי. הזכירו לנו שבעולם הזה, שאינו בטוח ולעתים קרובות מפחיד, ילדינו זקוקים – ומגיע להם – מקלט בטוח. מקום שבו הם יכולים ללמוד בסטנדרטים אקדמיים גבוהים ביותר, לדבר בגאווה עברית, להעמיק את שורשיהם היהודיים ולגדול כמנהיגים חזקים ורבי עוצמה.
ובכל זאת – בשבילי, השינוי החזק ביותר לא היה חיצוני. הוא היה פנימי. ניגשתי לבעיה הזו בפחד ובספק. ראיתי בעיות שהרגישו גדולות מדי לפתרון. אבל החוויה הזו השקיטה את זה. צפיתי בקהילה שלנו מזיזה הרים. ראיתי את הבלתי אפשרי הופך לאפשרי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרגשתי כל כך השראה ומוטיבציה. התמלאתי בתקוו.
היום, אני מרגישה משהו שלא ציפיתי לו: הכרת תודה. אני אסירת תודה שדחפנו אותנו לקצה. כי בצד השני של הפחד הזה, מצאנו משהו מיוחד. מחויבות מחודשת. קהילה מאוחדת. מועצה פעילה ומחוייבת. אנחנו לא רק מפקחים על בית הספר; אנחנו מפשילים שרוולים ובונים את עתידו. יחד עם צוות ההנהגה שלנו, אנחנו בונים מחדש באופן פעיל את הגישה הפילנתרופית ואת המודל הפיננסי של קדימה כדי שלא רק נשרוד – אלא נשגשג.
הקדימה שכמעט איבדנו היא לא אותה קדימה שאנחנו נלחמים עליה עכשיו. היא נחושה יותר, מאוחדת יותר. והכי חשוב, זה בית חזק יותר לילדים שלי.
ועכשיו, כשאני חושבת על פגישת ה"טאון הול" הקודרת ההיא, שהתחילה בחוסר ודאות ופחד – אני רואה את הדברים אחרת. זו הייתה תחילתו של פרק חדש. פרק שבו אנחנו כבר לא שואלים האם אנחנו יכולים לעשות את זה? אלא מצהירים, אנחנו כבר עושים את זה!
קארן חובב היא אם לשלושה תלמידים בבית הספר קדימה וחברת הוועד המנהל של המוסד. המאמר פורסם במקור בג'ואיש ג'ורנל. להמשך התמיכה בבית הספר: kadimadayschool.org/give
