חשיפה בלעדית: יגאל רביד מביא את העדות המצמררת של דניאל סאסי ובעלה מאור מהטבח במסיבת נובה ברעים

במשך כ-45 דקות ישבו בלוס אנג׳לס דניאל סאסי ובעלה מאור פרץ לשיחה עם יגאל רביד ומצלמות ״שבוע ישראלי״, ובפעם הראשונה חשפו את סיפורם המלא, סיפור מסיבת הנובה ברעים, שבמהלך ההתקפה עליה נקלעו עם חברים ובני משפחה למיגונית המוות. הם נחלצו רק אחרי חצי יום, אבל אבא של דניאל, אבי סאסי נהרג שם עם כמה מקרוביהם.

דניאל ומאור שרדו, אבל החיים שלהם השתנו לנצח; עדות בלעדית, יחידה מסוגה ומצמררת; במלאת חודשיים לטבח ה-7 באוקטובר הגיע הזמן שלהם לדבר

 דניאל ומאור הורים לתינוק, רפאל, בן חצי שנה, שהו בביקור בישראל עם אביה סאסי שרדו , החיים שלהם השתנו לנצח . עכשיו הם חזרה בביתם בלוס אנג'לס מתמודדים עם האבל והטראומה שעברו . בכבוד גדול ובזכות אנו מביאים את העדות בלעדית, יחידה מסוגה ומצמררת, חודשיים לטבח ב 7 באוקטובר שבה  נחשפו  בני הזוג בביתם לראיון בלעדי, שחזרו את רגעי התופת, האימה והפגיעה, דרכי הפעולה האומץ והתושייה שהובילו להצלתם מאותו היום, באומץ לב שיתפו את הקשיים וההתמודדות שנאלצים להתמודד  לחזרה לחיים .

רביד: ״ הייתם במסיבה אבא אבי סאסי נהרג , דניאל נפצעה מכדור שפצע את הרגל. מה שלומך?״

דניאל: ״אני חיה ונושמת לאט לאט, מנסה ללמוד את החיים מחדש״

מאור: ״אני בסדר אבל הנפש פגועה עם כל מה שעברנו שם , עצב גדול מנסים לחיות כרגיל, צריך לדעת לחיות עם זה. יש לי רסיסים ברגל ובבטן שהוציאו ״

יגאל: ״כדור פגע בך (בדניאל)  במיגונית ונעצר לפני העצם , איך זה קרה?

דניאל: בזמן שהייתם במיגונית כניסיון הסתתרות והבריחה מהמסיבה זרקו שני רימונים למיגונית והתחילו לירות, היינו בהלם , מאור בעלי היה מעליי כדי שלא אפגע, הרגשתי חום ברגל, צעקתי לאבא שיירו בי , הוא לא הגיב , בהבנתי שהוא לא איתנו יותר! – אז לא הרגשתי כלום, נכנסתי לאיזה שקט, היינו צריכים לשחק אותה מתים.״

״כל הרגשות , הפחד החל רק אחרי שיצאנו משם , מרגע שאבא לא היה לא הרגשתי כלום״

רביד: מתי גיליתם שאיבדתם את אבא אבי?

דניאל: ״אבא שלי וחבר שלו , אלכס ממקסיקו, היו הראשונים שמתו , לקחו את הרימון הראשון שזרקו למיגונית, ההדף הרג אתם, אח״כ המחבלים זרקו עוד רימון, הכל קרה בעשר דקות הראשונות.

תודה לאל שהם לא סבלו , אבל הם ועוד הרבה אנשים כבר לא איתנו. ביקשתי ממאור לרדת ממני , הסתכלתי סביב , ראיתי שהרבה לא זזים , ביקשתי ממנו לשים עליי עוד גופות מבלי לעשות רעש.״

מאור: שמתי עליה שתי גופות, ניסיתי לכסות אותה כך שישאר קצת אוויר, לא הייתה לנו ברירה כך נשארנו 7 שעות כשהמחבלים חוזרים כל חצי שעה, כל מי שעבר שם זרק עוד רימון, ירי ובקבוקי תבערה, ווידוי הריגה. כל הזמן הזה היינו מתחת לגופות וזה מה שהציל אותנו. לדעתי היינו בערך 10-11 אנשים שהיו בחיים.״

דניאל: ״במיגונית היינו בתחילה כ 40 איש, זו מיגונית מתאימה ל 11 אנשים. למעשה כל מי שהי בצידה השמאלי ניצל , אלו שהיו באמצע או בצד ימין נרצחו.״

רביד: ״מאיפה בא לך הרעיון לפעול כך בצורה אינסטינקטיבית?״

מאור: ״דניאל עזרה לי לחשוב , אני הייתי מבולבל ובהלם מהמצב, ראיתי שכולם מתים, היא העירה אותי. ביקשה לבדוק את אבא שלה, אם חי או לא.  ברגע שבדקתי, ראיתי שכולם מתים האמנתי שאלוהים הציל אותי, הסתכלתי ובדקתי למי אפשר לעזור ואיך אפשר לטפל. הבנתי שאני לא מת , איך אני מציל את עצמי ואת מי שנשאר פה. 

אמרתי וביקשתי מהבנים להזיז גופות לקדמת המיגונית כדי שיחשבו שכולם מתים פה , החלטתי לעשות ערימה למקרה שיזרקו עוד רימון זה יצליח לחסום אותו.

לצערי אף אחד לא ענה לי , ביקשתי שיגידו שמע ישראל ושיר למעלות.״

דניאל: ״ מאור הוריד את החולצה שלו לעשות חוסם עורקים לבחורה ששתי רגליה נראו מרוסקות מהרימונים והוא קשר לה את הרגל.״

מאור:״ קשרתי לה את הרגל, נתתי לה כמה כאפות, ראיתי שהיא מתחילה לצלול ולאבד את זה , איבדה המון זמן.״

״בדיעבד היא הגיעה לבית החולים , בחורה בת 20 , קטעו לה את שתי הרגליים.  המראות היו ומצב לא נעים בכלל, המון גופות לא שלמות, ראשים קטועים, ידיים ורגליים. החבר אלכס, ראיתי רק את היד שלו , כל הגוף שלו עף על כולם. בבית החולים, במשך שלושה ימים, ניקיתי לדניאל את השיער, להוריד ממנה חלקי גופות.״

רביד: ״לאחר 7 שעות הגעתם לבית החולים, מי מגיע?

מאור: ״ אבא של אחת הבנות, מוטי, מלאך, הגיע משום שהיה בקשר עם הבת שלו במשך כל השעות, הגיע במכונית טנדר רגילה כשהצבא כבר היה בחוץ , הצבא ביקש ממנו לא להכנס כי כולם כבר מתים.״

דניאל: ״ שאלו אם יש ישראלים חיים, לא דיברנו, פחדנו, ואז, רק כששמענו , ״ניצן אבא פה״ פתאום ראיתי שיותר אנשים קמים. עד אז חשבתי שיש רק בערך 4 ניצולים וראיתי שיש יותר. לקחו אותנו לבאר שבע דרך המסיבה , ראיתי את המראות , המכוניות השרופות , גופות מסביב והכל אש.״

מאור :״סוף העולם״. לקחו אותנו לתחנת דור באופקים , שם חיכו אמבולנסים ומשם פינו לסורוקה.״

רביד: ״ כמה זמן הייתם בסורוקה?,

דניאל: ״יומיים, שמו אותנו במחלקה של עיניים , כל שבת וראשון נשארתי עם קליע ברגל שביום ראשון הודיעו לנו שאוכל לחיות עם הקליע . שם הבנתי שיש בלגן עצום .הבנתי שזה בעצם ברגל״

מאור: ״ יומיים בסורוקה , הבנו שלא הולכים לטפל בנו כי יש אנשים במצב יותר קשה , החלטתנו לנסוע לנתניה ליד ההורים של דניאל, שם ניתחו אותה והוציאו את הקליע .״

דניאל: ״ נשארתי בלניאדו כשבועיים אחרי הניתוח.״

רביד: ״ מה קורה אחרי זה , איך נראים החיים?״

דניאל:״ זה חלום רע שלא מתעוררים ממנו , בבקרים הכי קשה .״

מאור: ״ יישנים כמה שאפשר, הכל נראה שונה, החיים בגישה אחרת, רואים את העולם אחרת, מקבלים משמעות שונה לחיים.״ 

דניאל: ״ יש לנו תינוק בן 6 חודשים שנשאר עם סבתא בזמן המסיבה למרות שהיה אמור לבוא איתנו למסיבה, לפסטיבל , עם אבא וניצן בת דודתי שגם היא הייתה בהריון ונרצחה יחד עם בעלה.״

רביד: ״ אתם ישראלים , מגיעים למסיבה בגלל בן הדוד שלכם , עומרי, מארגן המסיבה , גם אבא , אבי, רצה להגיע בגלל עומרי.״

דניאל: ״ כן, באנו לכבד את עומרי, הם עשו משהו מדהים , אנשים יפים ואנרגיה מיוחדת. אבא שלי אהב את החיים , אהב לשמח את כולם בלי קשר לגיל , גם עם ילדים. הייתה לו נפש צעירה

מאור: ״הוא אבידה גדולה.״

רביד : ״אתם הפכתם לסוג של סמל, יש בלוס אנג'לס קהילה ענקית , כל מי ששמע את הידיעה בפעם הראשונה היו בהלם , המון מכירים אותו ואתכם.  איך החיבור של אבי לקהילה? איך נולדה משפחת סאסי שהיא מנתניה במקור?״

דניאל: אבא עבר לפה בגיל 28, הגיע לחלום האמריקאי , עבד בשיש ואז פתח מסעדות כשרות מסעדת סאסי בוואלי אח״כ עבר לבנייה ובנה בתים. תמיד גרנו באנסינו . אבא אהב את כולם , מדבר עם כולם, נתן עצות, עזר פה להמון אנשים, לכל ישראלי, היה מורה דרך להמון אנשים ובשבילי הוא האבא היחיד שלי.

״עכשיו שהוא איננו אנחנו מרגישים את העוצמה . בכל פעם שחזר מהארץ היה מביא הביתה את כל הדיילים וגם את הטייסים, על האש, הבית שלנו היה כמו בית מלון. היה לו לב הכי טוב.״

רביד: ״ אחרי שבועיים חזרתם?״

דניאל: ״ חזרנו אחרי שאבא נקבר בנתניה , רציתי לחזור חששתי מהמלחמה, היה מפחיד .

אחרי שבוע חזרתי בחזרה לישראל לגילוי מצבה ל 30. לקח להם כ 9 ימים למצוא את הגופה של אבא , היה בלאגן אחד שלם.״

רביד: ״ איך המשפחה שלך בארץ?״

מאור: ״ הם שמחים כי לא חשבו שנצא מזה, בסורוקה חיכו לנו בני משפחה, אחים שלי ובת הדודה . לא עזבו אותנו למשך שבועיים , אפילו ישנו איתנו , חיזקו ועשו הכל . אבל, בסופו של יום אנחנו נשארים עם זה לבד״

רביד: ״ היו במסיבה עוד אלפי בני אדם אתם מכירים עוד אנשים שיצאו משם ?״

דניאל: ״ הייתי  באירוע בקיסריה, פחדתי לצאת מהבית , עדיין מפחדת , גם פה מרגיש לי שרק בבית זה בטוח.״

מאור: ״ אני לא רוצה שהפחד הזה ישתלט עליי , מנסה לצאת מזה ולהיפגש עם אנשים״

רביד: ״ איך החיים שלכם כרגע?״

מאור: ״ החיים שלנו מאוד עצובים . אני יוצא למסעדה או למשפחה שדניאל אוהבת ולצאת מהשגרה, אנשים באים כל הזמן, מנסים לעזור ומחממים את הלב. אנחנו אוהבים אנשים.״

דניאל: ״ אני מאוד מודה לכולם, תמיד ידעתי שיש לנו קהילה גדולה ואוהבת אבל, לא צפיתי לכזו עוצמה. אקח את הרגע הזה להגיד תודה לכולם . בשבילי עדיין מאוד קשה לצאת במיוחד כשכולם מכירים את הסיפור, במיוחד כשאני מבינה שחושבים שזה שיצאתי מזה אז אני צריכה להיות שמחה ״

מאור: ״ צריך להבין שזו שמחה מהולה בעצב רב, אנחנו בחיים אבל אבי מת. מחזקים אותנו העובדה שאנחנו בחיים ובעזרת השם נביא עוד ילדים ונמשיך את הציונות.״

רביד: בואו נדבר על הקהילה, כולם מכירים אתכם ורואים אתכם באירועים שונים כמו ה IAC , איך אתם מרגישים?״

דניאל: ״אני מרגישה שאנחנו בסיפור חיים האלה בשביל סיבה , עדיין לא הסתיימה אבל, המשמעות היא לשתף את העולם, שידעו שאנחנו לא ממצאים את זה . אני אזרחית אמריקאית, מרגיש לי טוב לצאת ולספר למרות הקושי. תמיד דואגת שיש אבטחה.״

רביד: ״יש פה אנטישמיות , אתם מרגישים את זה?״

דניאל : ״אני לא ממש ראיתי בעיניים אבל גם ב 7-10 לא ראו את זה לכן, אי אפשר באמת לדעת. כשראיתי את הרקטות אמרתי לאבא שלי, תראה יש זיקוקים. הייתי בפאניקה 45 דקות כשכולם מסביב מרגיעים אותי ואומרים לי שאין לי מה לדאוג ואז, לשמוע ערבית , בומים ויריות אז אי אפשר לדעת. אתה יכול היום לשבת בסטארבקס ולא לדעת אם יהיה פיגוע. אין לי כרגע תחושת בטחון בשום מקום חוץ מהבית שלי.״

רביד: ״ איך הכרתם?״

דניאל: ״ אני מצאתי אותו באינסטגרם  ב2018, חי כמו שאני אוהבת , נוסע לאגם ואוהב טבע.עשיתי לו מלא לייקים ואפילו הזמנתי אותו ל על האש אצל אבא. התחתנו במאליבו ב 2022. תודה לאל שאבא היה שם, זכה להכיר את רפאל .״

מאור: ״הבאנו לו מתנה גדולה. מפחיד להיות יהודי בזמנים אלה ואנחנו צריכים להתרבות.״

רביד: ״ אתם חושבים על המצב בארץ, לאן הולך ואיך זה ייגמר?״

מאור: ״אני חושב שיש לנו צבא טוב , מורל גבוה כולם מורעלים ועושים את העבודה .״

רביד: ״תמשיכו לנסוע לארץ?״

דניאל: ״השארנו את אבא שם, חייבים. פעם חשבתי לעשות עלייה עכשיו פחות. לפני האירוע היו הפגנות , עכשיו צריך להישאר ביחד. אני לא חושבת שסתם נהרגו אני חושבת שיש כאן מסר של עתיד טוב יותר, שנלמד מזה ,שנתייחס לנשים ( התצפתניות) נתייחס למה שקורה . ביחד ננצח.

עצוב שהשואה הזו שוב קרתה ב 2023 אני באמת רואה את ההשוואה . הריחות של הגופות , דם, עשן, קולות השמחה של המחבלים כשהם המשיכו לזרוק עוד ועוד רימונים, היה מאוד עצוב. לשמוע אותם, מלים שאני לא יכולה לחזור עליהם.״

מאור: ״אני ראיתי את הסרטונים , אני מתעניין לעומת דניאל שלא יכולה לראות. 100-150 גופות בצידי הדרך , מכוניות שרופות אירוע של מלחמה לא רגילה, 7 שעות שהם מתאכזרים ושוחטים, הפקר מצד המדינה. מזל שיש לנו אזרחים שבאו והצילו, זו הישראליות והציונות , אנשים שבאו מעצמם.״

רביד: ״היום כשאתם רואים שמשחררים מחבלות ונערים וכרגע מדברים שאולי יצטרכו לשחרר עוד מחבלים, אחרי מה שעברתם, מה דעתכם על החטופים מה צריך לעשות?״

דניאל: ״אנחנו אמנם הורים חדשים, אני לא יכולה לחשוב על מה המשפחות עוברות , מצד שני אנחנו מדינה קטנה ויש כל כך הרבה מחבלים. ..״

מאור: ״ צריך להחזיר את כל החטופים ללא קשר למחיר, אח״כ לחזור למלחמה ולסיים עם כולם להחזיר עכשיו. חיילים חיילות, נערים ונערות.״

רביד: ״איפה תהיו לדעתכם בעוד 5 שנים מהיום?״

מאור: ״בדרום אמריקה עם ים ועוד 5 ילדים. הדמעות לא ייעצרו אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם זה.״

לצ