משהו ברחובות ספוג היסטוריה. באמת נראה כי אם מישהו יכול להשפיע בתחום הפוליטי, הוא יהיה פה. כמו התחושה שכל מי שהוא מי – יהיה בהוליווד
כתבה וצילמה: חן רוזנברג
אל וושינגטון די.סי, בירת ארצות הברית, אני מגיעה מטעם עבודתי; כנס ה-IAC קורא לשורותיו ישראלים וישראלים- אמריקאיים מכל רחבי ארה"ב. זו הפעם השלישית שלי בכנס. והפעם, במלאת שנה לשביעי באוקטובר הארור, בצל מספר זירות מלחמה ועל אדמת הבירה האמריקאית משהו בזהות הסדוקה, הלא תפורה היטב, העוד נאבקת, דווקא שלם. לראשונה מזה זמן רב.
בין וירג'יניה למרילנד, טיסה של חמש שעות מאל-איי, בחוף המזרחי, ממוקמת עיר הבירה. עיר שמצד אחד לא ממוקמת בתוך גבולותיה של אף אחת מ-50 ההמדינות, ומצד שני היא מרכזן של כל שלוש רשויות הממשל הפדרלי: הרשות המחוקקת, המבצעת, והשופטת. במימד הזה, וושינגטון היא קצת כמו זהות של נפש יהודי בגולה. שייך לא שייך. כלום או הכל. לפעמים קצת מהכל. ולפעמים גם הרבה משום דבר.
משהו ברחובות באמת ספוג היסטוריה, מעבר לקלישאה שבאימרה. באמת נראה כי אם מישהו יכול להשפיע בתחום הפוליטי, הוא יהיה פה. כמו התחושה שכל מי שהוא מי, יהיה בהוליווד. ההליכה הזו, בנוכחות של עכשיו, על גבי סימני מתיחה של לידת אירועים היסטוריים אחרים, לגמרי מעוררת את המחשבה מהמטריקס. המודעות מגורה, ולרגעים מתעוררת השראה. כמה יפים הרעיונות, כמה מרגשות האידאות הכמעט נאיביות. וכמה מעודד זה ולו לרגע ברגע של חוסר אונים, להתקרב לליבת ההשפעה והכוח.
גם באל-איי הם קיימים. כוח והשפעה. בעולמות אחרים, שנראה כי פורטים על תרבויות שונות כל כך. רדוד מול משמעותי. סלנג, בלינג בלינג, מכוניות יקרות והחצנה של כסף אל מול וושינגטון, בה הרבה מחוייטים, יוצאים משברולטים שחורים עם 'בריפקייס' אל מבנים ממשלתיים שונים. החיוט מול המתרברב. האינטלקטואל אל מול פני הבוטוקס והאוזמפיק. ניים דרופינג אל מול פוליסי מייקינג.
במעט זמן שנותר לי, מיהרתי לבקר במעוז ההוליוודי של הפוליטיקה האמריקאית. הבית הזה, הלבן עם החדר הסגלגל והנשיא שהכחיש קשר לשמלה הכחולה. יש משהו בבית הלבן, בשלמות שלו, בטיפוח המוקפד. בלבן המושלם. בגאווה שהוא נושא בשקט כמעט עתיק. משהו שיכול להתנגש כל כך מדוייק עם נושאי שלטים אנטי ישראלים, שירי רגיי שחורזים את המשפט שקורא למחיקתה, ופרצופים מפגיני צדקנות נבובה עם מבטים חלולים. תחושה של אם רק, ואולי, ויום אחד. ובינתיים, נותר פשוט להיות. לנכוח. לעמוד בגו זקוף בזהות שהיא אנחנו. עכשיו, מחר, תמיד.
במרחק חמש דקות מאותו בית לבן (שנראה פתאום קטן), הגעתי אל המונומנט המשמעותי הבא. בריכת ההשתקפות שמצליחה לארח במים שלה את אנדרטת וושינגטון ואת פסל לינקולן מצידה השני. כמו אומה שמביטה ובוחנת את עצמה בלי הנחות. לצידה, המדרגות שלמרגלותיהן הציב מרטין לות׳ר קינג חלום. ולעוד 300 אלף ישראלים גם נשבר אחד, בהפגנת הפוסט- שביעי בשנה שעברה.
אפשר אולי להסיט מבט. אבל ההשתקפות תמיד תהיה שם. מקווה שעוד שנה מהיום, יהיה אפשר להיות יותר גאים במה שניבט חזרה. ומה שניבט חזרה תמיד משתנה אבל גם תמיד זהה באופן יחסי.
שנייה לפני החזרה הביתה, אני מבקרת בגבעת הקפיטול, מעוז הקונגרס האמריקאי. שם מתרחשים דיונים קריטיים וחלקם מורחי זמן, כאלו שנועדו למנוע הכרעה לכיוון מסוים. הליך שנקרא פילובסטר. קצת כמו מה שקורה בארץ, רק בעברית והרבה צעקות. באחד מסרטוני ההדרכה, אני מגלה כי הפשרה הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית קרתה בהקשר של הקונגרס, לידת ההיבריד שהוא בית הנבחרים והסנאט. צורת ייצוג מדינות גדולות אל מול ייצוג מדינות קטנות. ושם הפשרה הוא "הפשרה הגדולה". אני לא יודעת מה הפשרה הגדולה ביותר של ישראל ואם היא הולכת לקרות או שהיא כבר קרתה. אני רק מקווה שנדע להיות מה שיהודי נולד להיות בעולם הזה, במיוחד עכשיו. אור.
ישראלים ואמריקאים ואלו שעם התפר ביניהם. כיחידים וכאומה. כי ככה זה עם אור, הוא עובר גם דרך התפר.
