הלם, תדהמה וצער חובק עולמות פשטו בקהילה הישראלית בלוס אנג'לס עם היוודע דבר מותו הטרגי של אלון אבוטבול ז"ל * קווים לדמותו כשחקן ובעיקר כאדם
אם ב"שתי אצבעות מצידון" הוא גילם את ג'ורג'י, החייל הפשוט וה"עממי", שמגיע משולי החברה הישראלית ואידיאלוגיה היא לא הצד החזק שלו, בסרטו של אורי ברבש, "אחד משלנו". גילם אלון אבטובול את יותם, היפה, החזק והמנהיג, מי שהצליח לגמור את מסלול ההכשרה הקרבי הקשה שעוברים הטירונים בקלי קלות, עזר לחברים שקרסו סביבו וגם הקפיד לשמור על ערכי החברות המקודשת בזיעה ובעפר, ואחר כך גם בדם. הוא דפק כניסה מפוארת למרכז הבמה וגילם את דמותו של הגיבור הראשי, ה"אול יזראלי בוי" שמתהדר בשם אשכנזי־צברי כמו יותם, בסרט שהיה אז, יחסית, בפריים טיים של הקולנוע הישראלי. היתה זו כניסה שנעשתה, כדרכו של אבוטבול, בנון שאלנטיות וחוסר מאמץ. גם בפריימים בסרט שבהם הזיעה נוטפת ממנו, אחרי מסעות טרטורים של המ"מ האכזר, הוא נראה קוּל, כמעט משועשע. מאז, דמויות שגילם אבוטובול הלכו והתרחבו לכדי ייצוגים של חלקים אחרים בחברה הישראלית, שמשקפים לא פחות את הזמן והמקום.
אלון אבוטבול כבש את מסך הקולנוע בשנייה, בשילוב של מראה מצודד במיוחד, כריזמה, כישרון משחק בלתי מתאמץ וערימות של אופי. היה לו את הדבר הזה שאין לו שם, התכונה המולדת שממגנטת אליה את המבט ואת הלב, שנפתח ומוכן להשהות כל חוסר אמון ולהתמסר לאשליה. פניו היפים של אבוטבול נחרצו עם השנים בקווים ייחודיים של ביטחון עצמי שקט והומור. הוא נראה כמי שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, וגם לא ממהר. הקוּליות שלו הפכה לסימן ההיכר ולתו תקן.
לא כל הפרויקטים שבהם בחר להשתתף היו בהכרח פאר היצירה, אבל נוכחותו תמיד הוסיפה להם עניין. אבוטבול גם הצליח באופן די מסחרר במקום שעליו שחקנים ישראלים רבים חולמים — הוליווד. הוא עבר ללוס אנג'לס בגיל מבוגר יחסית, והשתלב בתפקידים משמעותיים בסרטים כמו "גוף השקרים" ו"עלייתו של האביר האפל". עיקר תהילתו בא מתפקיד של סוחר סמים ישראלי בשנות ה–80 בלוס אנג'לס בשם אבי דרקסלר, בחמש עונותיה של הסדרה Snowfall שעלתה בשנת 2017 ומשודרת עדיין בדיסני פלוס. בסצינה הראשונה שבה מופיע דרקסלר הוא עומד בחצר ביתו המפואר בוואלי עם בגד ים זעיר בכחול מטאלי, חולצה כחולה פתוחה וכרס משתפלת, יורה להנאתו בעובדיו ומסניף קוקאין בכמויות נאות. בעקבות הסדרה, כך מספרים חבריו, הפך לכוכב בקהילה השחורה בארצות הברית ובבריטניה. כך הפך החייל הציוני המיוסר מ"אחד משלנו" להיות גם אחד משלהם. בלי שום בעיות או ייסורים, הכי קול שיש.
לצד הצלחותיו הרבות בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאים, שלפי ראיונות שנתן גם הצליחו לפרנס אותו יפה בשנים האחרונות, שמר אבוטבול על רעננות בעזרת שיתופי פעולה עם יוצרים צעירים. הוא לא היסס להשתתף בסרטי סטודנטים ובסרטי ביכורים, וגם שיתף פעולה עם להקת הרוק "המסך הלבן", שהפיקה לו סינגל ראשון והופעה בבארבי. ממרומי מעמדו המקצועי, ובלי לחשוש שיעשה מעצמו צחוק, הוא שר ורקד, כתב והיגג, פנה לחיפושים רוחניים ולא בחל גם בתוכניות ריאליטי.
נדמה שאבוטבול ידע למצות את החיים עד תומם, והיה מוכן לתת למי שאהבו את נוכחותו כמה שיותר ממנה. דווקא משום שעשה הרבה כל כך והיה מורגש מאוד בקולנוע ובטלוויזיה הישראלים, מצער אובדנו בטרם עת של השחקן שבוודאי היה יכול למלא עוד שלל תפקידים איקוניים בעולמות חדשים שהיו נפתחים אליו בשנותיו המבוגרות יותר.
הלכת בלי להזדקן ובלי להזדקק / טלי ספיר-קסטלמן
לפני כ- 30 שנה נרשמתי לסדנת ויפסנה במדבר, זה היה קצת אחרי תאונת האופנוע שעברתי וחיפשתי משמעות חדשה לחיים אחרי שחשבתי שמצאתי כזאת בצניחות חופשיות. אחרי התאונה הבנתי שכניראה הייעוד שלי לא בשמיים אלא שעליי להסתכל פנימה ושם אני אמצא את מה שאני מחפשת. בנקודת המפגש ראיתי את אלון אבוטבול. הלב התפוצץ מאושר והתרגשות לראות את האיש והאגדה, אבל כיצור ורבאלי היה לי קשה לסתום ופרשתי אחרי איזה יום או יומיים… כשחזרתי וסיפרתי לחברה שראיתי את אלון אבוטבול היא אמרה לי, ״דייי דיברתם ?״ אמרתי לה שלא כי זאת היתה סדנת שתיקה… והרגשתי את הפיספוס העמוק, ידעתי שעם האיש הזה נפתח לי מעגל ואני צריכה לסגור אותו.
שנים אחר כך עברתי לגור באל.איי והגעתי לסקר את ערב הגאלה של פסטיבל הסרטים הישראלי. בחדר קטן, מלא כיבוד שווה ושולחנות בר גבוהים התכנסו דסטין הופמן, סאשה ברון כהן (בוראט) ועוד שחקנים הוליוודיים מפורסמים וגם אלון אבוטבול המלך היה שם. הלב שלי החסיר פעימה, ניגשתי אליו וביקשתי להצטלם איתו. מבחינתי הוא היה ה-סלב הכי שווה בחדר, הוא היה מובך ולא הבין איך עיתונאית צעירה מבקשת דווקא להצטלם איתו ולא עם כל המפורסמים האמיתיים שהיו שם. יצאנו יחד למרפסת של המקום והזכרתי לו את הסדנא במדבר, הוא צחק את הצחוק הצרוד שלו, הניח לי יד על הכתף וזו היתה תחילתה של ידידות מופלאה.
מפעם לפעם שלחנו אות חיים, היי וביי, אחד לשני ופה ושם נפגשנו באירועים קהילתיים עוד לפני שעבר לגור באל.איי. ב-2015, לאחר שנפתח בית הספר ״לשון אקדמי״, במאי הסרטים דני מנקין, חבר נפש שלי, נידב סרט שלו "האם זה אתה?" בכיכובו של אלון לערב התרמה לפרוייקט שיזמתי עבור בית הספר. על מנת להגדיל את ההכנסות רצינו שאלון יבוא לסשן שאלות תשובות. אלון בביישנות שלא הכרתי הגיע ונישאר אחרי להצטלם עם ההורים. אחר כך הלכנו כולם יחד לאכול ארוחת ערב בארומה וזו כבר היתה תחילתה של חברות אמיתית. דיברנו בטלפון, והבטחתי לו שאני מתייגת אותו בפוסטים שלי שאני לא רוצה שיפספס.
הוא היה מגיע להצגות של התיאטרון הישראלי באל.איי שבעלי היה ממקימיו והשתתף בהצגות, נישאר לתת לשחקנים טיפים אחרי. תמיד החמיא, היה מוקסם מהעשייה של התיאטרון המקומי. בהצגה האחרונה הוא ראה את מיקה שלי וביקש (כן הוא ביקש) להצטלם איתה. היה גאה בעלייה שלה לארץ. ביום ההולדת של אמא שלי ביקשתי שיצלם לה וידאו מזל טוב. כמובן שהוא עשה את זה באהבה כמו תמיד.
אלון היה אמן בלב בנשמה, לא רק במשחק, הוא כתב, ניגן, שר וצייר, כמה יפה הוא צייר. תמיד התקשר באופן אישי להזמין אותי לתערוכות ציורים שלו, להקרנות מיוחדות וגם אני מהצד שלי אף פעם לא שכחתי להודיע לו מה קורה בעיר. לא היו לו גינונים של כוכב של סלב, תמיד בגובה העיניים ותמיד עם חוכמה ואהבה.
בשיחה האחרונה שלנו הוא ביקש שאני לא אתקשר רק כשאני צריכה משהו, שאני אתקשר גם ככה סתם לראות מה שלומו ומה קורה. דיברנו סתם על הא ועל דא. בלב, רציתי שיגיע למוסנזון הפנימיה של מיקה בתחילת שנה, לדבר עם התלמידים ולפזר קצת אבקת קסמים, שידבר קצת על החיים על הקו, על רילוקיישן, אבל לא ביקשתי כלום. ועכשיו בא לי להתקשר לבקש… בא לי לבקש שישאר עוד קצת כי אני לא בטוחה שהספקתי להגיד לו כמה אני אוהבת אותו.
אלוני אני אוהבת אותך, מעריצה אותך ואתה כבר חסר בלב שלי. חבר יקר ואהוב, הלכת בדיוק כמו שמתאים לאנשים כמוך בלי להזדקן ובלי להזדקק, בלי לאבד מהקסם שלך ואולי ככה באמת רצית פשוט למות ולהשאיר לכולנו טעם של עוד.
==
החברים של אבוטבול (שם מעולה לסרט) / לאטי גרובמן
נראה לי שכל אחד הרגיש שאלון היה רק שלו, ופתאום מתברר שאנחנו בעצם משפחה אחת גדולה- החברים של אבוטבול (שם מעולה לסרט). אלון היה מעופף -אבל ברמה הכי מהממת של המילה. כמו ששיר, זוגתו, אמרה בהלוויה: "אלון היה חמוד". ובאמת, לא היה חמוד ממנו.
אלון ואני נפגשנו לפני שנים דרך ידידי היקר אדם הורוביץ. נסענו יחד לפסטיבל הקולנוע בירושלים, ונתקענו עם האוטו. יש לנו תמונה מאותו היום, וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. כשהוא הגיע ללוס אנג'לס, חיברתי אותו עם אבי לרנר ובועז דוידזון. בדרך כלל צריך להזיז הרים כדי לשכנע במאים לקחת את השחקנים הישראלים שלנו — עם המבטא הכבד, שבאים לנסות את מזלם. אבל עם אלון זה היה אחרת. הבמאים פשוט נשבו בקסם שלו ולא התאכזבו.
אני זוכרת שפעם, כשהילדים שלו היו בגיל ההתבגרות, הזמנתי אותו אליי למשחק פוקר. אמרתי לו: "תשאיר את הילדים בבית, אין לי כוח למתבגרים מעצבנים". אבל הוא הביא אותם בכל זאת וואו. איזה לא-מעצבנים הם היו. ילדים טובים, סקרנים, עמוקים, בדיוק כמוהו. וכמו שיר.
לפעמים יש תחושת בדידות גדולה בלוס אנג'לס. עבודה, ילדים, מרחקים- הכול משתק. אבל כשהוא היה בעיר, לאלון היה את הקסם הזה — להביא את כולם ביחד. בירות, סיגריות, מוזיקה, קטעים. מי יעשה את זה עכשיו?
עשית אותי לאמן טוב יותר / תומר פרץ
אחי… מה? זה אמיתי? רק לפני כמה ימים שאלת אם אני מגיע לארץ, לפני רגע רקדנו ביומולדת שלי ושל גיא, צחקנו כמו ילדים. והיום הטלפון שלך זמין, ההודעות עוברות, הסטורי של הזריחה עדיין שם, ואני מתפלל שעות שזו טעות. שזה לא אתה. זה לא הגיוני, אחי. למה? למה נתת לזה לקרות?
סרטים רצים לי בראש, על כל השטויות שעשינו, כל השיחות, הרגעים. אני זוכר שהבאתי לך את הסקייטבורד, איך התמכרת אליו עד שהתרסקת, קיללת אותי שהדבקתי אותך בזה. אתה המוזה הכי חזקה שהייתה לי. ציירתי אותך כל כך הרבה פעמים, נהנתי כל כך לצייר את הפרצוף שלך, את האף והשיער המושלם שלך, צילמתי אותך עשרות פעמים, וכל פעם זה הרגיש כמו הראשונה. היית מהבודדים שאמרו לי את האמת על האמנות שלי, בלי מסכות, בלי מניירות, בלי זיוני מוח.
לא ניסית לרצות. לא אמרת שזה יפה, אמרת שזה מעניין. שזה גורם לך להרגיש. וזה היה הכי אמיתי. לא אהבת כשדיברתי על הצבא, ביקשת שאשחרר, אמרת שאני לא שם יותר. אמרת שאני שולט בזה, שאפשר לשחרר הכל. התעצבנתי עליך, ולא שינית את דעתך. קרעת אותי באמת שלך. התווכחנו בלי סוף על טראומה, אמרת לי, אם תמשיך לדבר עליה, היא רק תגדל. ותמיד, איכשהו, צדקת.
יומיים לפני המלחמה ישבנו בפלורנטין, הפכת את כל השולחן לבדיחה, וקראת לליטל “מיטל” בכוונה, רק כדי לעצבן אותה. היית הפילוסוף שלי. לקחת אותי לעומקים שלא הכרתי. עשית אותי לאמן טוב יותר, לאדם אחר. פתחת לי את העיניים, דיברנו נונסנס כמו שני מטורפים, סיפרנו סיפורים שרק שנינו הבנו,
לא הייתה תערוכה שלא באת אליה, לא היה שבוע שלא בדקת מה קורה איתי. יוון, המדבר, ישראל, לוס אנג'לס, שלחת לי תמונות מכל מקום, כאילו אני שם איתך.
היית הכתף שלי, לא מרחמת, לא מתמסכנת, כתף שאומרת לי: קום. תתחזק. תחייך. תתפרפר. תעוף. תאהב. תחייה.
מה עכשיו כפרה? איך אני אמור לראות את הטוב בלי החיוך שלך שיאיר לי את הדרך?
אחי, איפה שאתה עכשיו, תשלח לי משהו. קרן אור. סימן. אני צריך אותך, בוא תעצור לי את הדמעות ותראה לי הטוב. שלח לי סימן שטוב לך שם. אני אוהב אותך.
האהבה שלו לאמנות הייתה טוטאלית / דני מנקין
כתבתי לחברים בקבוצת הוואטסאפ שלנו, שהוקמה כדי לארגן ערב לזכרו של אלון אבוטבול: “יש אנשים שהמוות שלהם צריך להיות מחוץ לחוק”. אין דרך אחרת לתאר את התחושה מאז שאלון הלך. המילה “בלתי נתפס” נאמרת הרבה כשמאבדים מישהו אהוב – אבל במקרה של אלון, זה באמת לא נתפס. כי אלון לא היה רק שחקן ענק.
הוא היה כוח של יצירה, של חיים, של עומק – ושל לב נדיר.
תמיד ידעתי שהוא נוגע באנשים, אבל עכשיו אני באמת מבין כמה רחוק הלב שלו הגיע. כמה נשמות הוא פגש, שינה, ריפא – בלי דרמה. עם חיוך. עם עיניים טובות.
אני עדיין שומע את הצחוק שלו – הצחוק ההוא, המתגלגל, המדבק. ופתאום, הוא מתחלף בקולו העמוק, המלטף – כזה שעטף אותך כמו שמיכה בלילה קר. המילים חיים, עומק, כישרון, אמת, אהבה – נכתבו עליו.
אני מרגיש אותו עכשיו לידי, ברכב. אנחנו מדברים שעות, שוקעים לעומקים, יוצאים מהם עם חיוך ורעב לעוד. רואה את הבוקר ההוא בסט, עם הקפה ביד, כשהוא מביט בי כמו ילד. את השיחות שפורמות את הלב, ואז את הצחוקים – כמו שני ילדים משוגעים. אני שואל אותו אם הבין את ההסבר שלי לסצנה, והוא עונה: “לא. אבל אתה הסברת לעצמך, אז זה בסדר.” ושנינו נקרעים מצחוק.
זוכר איך ניגן פתאום עם רני בלייר באמצע הצילומים – בלי סיבה. ואז הבנתי – המנגינה היא הסיבה. איך טסנו לפסטיבלים והוא כולו ילד מאושר. אבל כשפתח את הפה – הקהל השתתק. ואני מביט בו – מעריץ. מאוהב. ואז היו הבקרים הקרים בסירקיוז, ניו יורק. אלון רץ בבגדים של הדמות, בין השלוליות, עם האנרגיה של ילד בן 12 שמחכה להיכנס לסצנה. לא משנה כמה קר היה – הוא חימם את כולם. זכר את השמות של כל אנשי הצוות, נתן מילה טובה לכל אחד, כאילו כולנו משחקים תפקיד ראשי.
האהבה שלו לאמנות הייתה טוטאלית. הוא צייר אנשים. גם אותי. ככה סתם, בין טייקים. והוא היה גם זמר אדיר – כזה ששר את הלב שלו החוצה, בלי מסננים. וכמה אהבה הייתה לו לשיר, לילדים, למשפחה. אני, ועוד כמה קרובים, יודעים עד כמה זה היה עמוק, אמיתי.
והמוזיקה… אלון היה פסטיבל גיטרה מהלך. כמה אדם מספיק בגלגול אחד? וכמה גם לא? אלון הוכיח שאפשר גם וגם – באותו יום. הוא תמיד היה מנהיג של להקה – לא רק בתקליט האחרון. גם על הסט. גם בבית. גם בחיים. הוא ידע לייצר כאוס והרמוניה באותה נשימה.כן, זה אפשרי. תשאלו את אלון. יש משפט שאומר: “Don’t die with the music in you.” ואלון? הוא לא השאיר שום תו בפנים. הוא פיזר את המוזיקה שלו על העולם – באהבה, בעוצמה, בלי גבולות.
תודה על הזכות להיות חלק מהחיים שלך. על החברות. על העומק. על הצחוקים.
אבל אתה לא באמת הלכת. אתה איתנו. אני אשכרה שומע את הצחוק המתגלגל שלך עכשיו, כשאני כותב את זה. ואתה צוחק איתי. בדיוק כמו אז.
יש אנשים שהמוות שלהם צריך להיות מחוץ לחוק.
איש של חברויות ללא גיל / איילת זורר
אלון. איך יתכן? היה לך עוד כל כך הרבה מה לתת. וככה בלי הודעה, קידה ויציאה דרמטית מהבימה, כמו השחקן הבלתי נשכח שהיית.
הבית שלך ושל שיר היה בית של אורחים של ארוחות ושל חגיגות, של לימודי משחק, של גלריה בלתי נגמרת של אומנות ציורים, דיבורים, המון דיבורים. אתה ושיר הבאתם ארבעה ילדים מרהיבים לעולם. עכשיו אני חושבת עליהם. על העושר הרוחני שהשארת להם. לכולנו. הפעם האחרונה שדיברנו לעומק, ישבנו אצלך בגראג׳ ודיברנו על הפורטרטים שציירת, על אחיך שקורא לך מהצד השני, האנשים שראית לתוכם וציירת אותם. מחקר שלם של מהות.
הקהל הרחב מכיר אותך בתוך אלון אבוטבול השחקן אבל אני זכיתי להכיר אותך גם כאבא ואיש משפחה, איש רחב לב, של חברויות ללא גיל, איש של אנשים. איש שאוהב להיות במרכז, שיוצר ללא הרף. אחרי שדיברנו על הפורטרטים, קניתי ציור שמן אחד, איך לא, ובגלל שהתקשתי להחליט כי רציתי את כולם, נתת לי אחד מתנה. הם מספרים סיפור של נשמות של חיים ומוות, של אנושיות ושל שקיפות, כיאה למסע שלנו. שיחקנו בשני סרטים יחד. "האסונות של נינה" היה הראשון, ואיזה תענוג, היית חשוף, מצחיק, ונוגע ללב. ואז שיחקנו יחד ב"רק כלבים רצים חופשי", ושם היית מפחיד, ומאיים.
על הכורסא הישנה בגראג׳ עישנת רחוק, ומתחשב. דיברנו על רעיונות לסרטים שנכתוב ונעשה. היו חלומות ודמיונות, אבל צל ישב מעליך ואולי רק אתה ידעת אותו. סע לשלום אלון דגש על הא׳. תודה על כל רגעי החסד, כשנתגעגע נראה את הסדרות הסרטים, נאזין למוזיקה, ולכתבים, ונבהה בציורים. נוח בשלום תשמור עלינו מלמעלה, אנחנו צריכים את זה.
דמות מוערכת בקולנוע הישראלי והבינלאומי / מאיר פניגשטיין
חבר יקר ואהוב – לפני חודש וחצי רקדנו ונהנינו במסיבת יום הולדת בלוס אנג'לס ועכשיו נשאר רק הזיכרון העצוב שזה כבר לא יקרה שוב לעולם. אלון אבוטבול… כל כך הרבה סרטים שלך הוקרנו ב Israel Film Festival in LA במהלך השנים… נוכחותך וכישרונך יחסרו לכולנו מאד בפסטיבלים הבאים.
מאיר פניגשטיין ופסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג'לס שבורי לב על פטירתו של אלון אבוטבול, שחקן יוצא דופן, ידיד אמיתי של הפסטיבל ודמות מוערכת בטלוויזיה ובקולנוע הישראלי והבינלאומי. כישרונו העצום, עומקו ומסירותו הותירו חותם בלתי נשכח על המסך ובלבבות הקהל ברחבי העולם.
אנו שולחים את תנחומינו העמוקים לשיר, לילדים, למשפחתו ולחבריו. מורשתו תמשיך לחיות דרך עבודתו העוצמתית והזיכרונות שהוא משאיר אחריו. יהי זכרו ברוך.
שילוב של עומק עם טירוף מוחלט / עידו מור
זה היה בחמש בבוקר כשאני על קרוז באמצע לב ים והבן שלי במיטה ישן. לא מצליח להתרכז, להתמסר חזרה לזמן חופשה ופינוקים, למזלי איתי שלי החליט שהיום הוא דווקא רוצה ללכת ל kids club על הספינה ובזה הקל עליי כל כך מבלי לדעת אפילו.. אלון אלון אלון.. מה לעזאזל מה?! מאיפה? איך? מה לעזאזל יא אלוןןן?! זה תפס אותי במקום שאני לא יכול אפילו לעזוב הכל ולעלות על טיסה לחבק עם חברים, לחלוק כבוד אחרון, אולי עדיף ככה. אני לא אוהב פרידות ולא אוהב את המקום הזה בו נפרדים עם אבן, אולי עדיף.
כל כך הרבה רגעים, קטעים רצים לי בראש, זכרונות שכבר תפסו מקום מכובד על המדף עם קורי העכביש ועכשיו פתאום חוזרים כחבל הצלה, לזכור אותך ואותנו מ-15 השנים האחרונות, אז בעצם הכרתי אותך שחקן-על מהארץ שהגיע לבדוק אופציית חיים בעיר, היית לפני מעבר משפחתי גדול וזה היה מפחיד, הקליק ביננו היה מיידי, נדלקתי ונדלקת, היה שם קסם אמיתי. עזרתי לכם למצוא בית שתהיה נחיתה משפחתית קלה, ישבנו מלא בשעות הקטנות של הלילה ליד ה-fire place של ארומה על סנסט. נפגשנו לסשנים ליליים של מוזיקה עם חברים, אני על התופים אתה שולט על המיקרופון ומידי פעם מתנסה בגיטרה. בסוף אשכרה לימדת את עצמך לנגן, קנית תופים הביתה, הייתי מגיע ומנגן שם עם הילדים. כבר אז הבנתי שהחומר המשפחתי הזה שיצרתם אתה ושיר האהובה הוא משהו מיוחד, משהו אחר. הייתי מלמד אותם לנגן, היינו עושים ״טקסים ותפילות״ מפגרות שהמצאתי, ״חייבים לכבד את המעמד״, אמרתי והם זרמו לגמרי עם הדוד המוזר הזה שנכנס לחייהם.
אלון, היית האבא הזה שאמרתי לעצמי שיום יבוא שיהיו לי ילדים משלי, אקח הרבה מהאבא שאתה, זה שמקבל, מכיל, משתטה מלא, ראיתי מהצד ואמרתי וואלה, כזה! אלון אהוב היית כה מיוחד, באמת גדול מהחיים, כמו השחקן הענק שהיית ככה באישיות מגנטת סביבך אנשים, שילוב של עומק עם טירוף מוחלט, לא כולם יכלו להבין ולהכיל, אך מי שכן פשוט נהנה מקסם עוצמתי אמיתי ונחשף לבאר שלמה שאפשר רק ללמוד ולגדול ממנה, אותו הטירוף שהפך אותך לשחקן המדהים הזה עם יכולות נדירות, עיצב גם אותך כחבר עם האוזן הקשבת שיודע להיכנס לדמות הפסיכולוג לרגע ולתת את העצה המדויקת, הגדולה היתה שגם ידעת להקשיב ויצר הסקרנות והרצון ללמוד משהו חדש תמיד היה שם.
אחד החלומות שכבר לא אזכה להגשים הוא לשחק לצידך, דיברנו על זה לא מעט ועדיין לא יצא, פעם אחת ניפגשנו על סט במקסיקו סיטי, לא ידענו בכלל ששנינו מלוהקים לאותה הסדרה, הגעתי ליום צילום אחד כדמות משנה בפרק האחרון בסדרה. בלילה שהגעתי למלון ירדתי לג׳קוזי, ככה לבדי מזמזם לי איזה שיר ופתאום אני שומע זמזום אחר מגיע מרחוק עם קול בס מוכר, היינו בשוק. לא הבנו מה ואיך, וזה היה מושלם. פשוט מושלם, הפתעה שכזו בג׳קוזי בקיבינימט של ניו מקסיקו. אבל לשחק לצידך לא זכיתי. אמרת שאנחנו צריכים לעשות קומדיה יחד, לא שום ז׳אנר אחר, עמדת על זה, אמרת לי ״תכתוב משהו״, ״תכתוב ותפיק, ״הכי חשוב שיהיה לנו כייף כמו בצחוקים שלנו״ אמרת, רצינו אבל לצערי זה כבר לא יקרה..
לפחות נשארו לנו לא מעט סרטונים מפגרים וספונטניים, בבית קפה או אירוע כזה או אחר, אני שולף אייפון ומתחיל לדבר למצלמה, אתה קולט ומצטרף, בלי שום הכנה מוקדמת, שום כיוון, פשוט זורמים וכמה כייף שהיה. צחקנו. צחקנו הרבה. אני אתגעגע לזה.
כבר תקופה שלא יצא לנו להיפגש כמו בעבר, החיים, הילדים, מדינות שונות, מלא תירוצי חיים שכאלו אבל דאגת לשמור על קשר. דיברנו, התכתבנו הרבה, דאגת להיות שם ברגעים שצריך. בתאונה שהיתה לי כשהייתי בארץ לצילומים, נתקעתי לתקופה באיכילוב עם ניתוח בכף הרגל. איך ששמעת התקשרת בוידאו, שיחות ארוכות של שעות, צחקנו, היית שם אלון, היית שם. אני רוצה להודות לך מעומק ליבי על כך שהיית שם.
יקח לי עוד הרבה זמן לעכל את המציאות החדשה הזו בלעדיך, יש עוד מלא דברים לומר, מלא, לפרוק, לשתף. גם מהשוק נצא בסוף ונקבל את הגזרה ונמשיך את חיינו, ״כי ככה החיים״, זה מה שהיית אומר לי עכשיו בקול בס עמוק מחוייך, נכון ככה זה החיים. באים והולכים ועדיין אני לא מעכל, לא תופס. אלון, אני כבר מתגעגע, חזק מתמיד עכשיו, אוהב ומתגעגע. ולמשפחה האהובה, שיר, מייקי, אליה, אורי ומילי, אוהב אותכם עמוק ומחבק חזק חזק.
היית צריך להיות הכהן הוותיק של הקולנוע לדורותיו / דליה שימקו
אלון אהוב, מוכשר כמו שד, סוחף כמו רוח, כריזמה מהלכת, שחקן מרהיב מאין כמוך, מה נסגר? זה לא יכול להיות? אתה הבריא כל כך עם כל היוגה והפילאטיס והרוחניות היית צריך להיות הכהן הוותיק של הקולנוע לדורותיו. היום היה לי יום פסיכי לגמרי ובמהלכו המחשבה הבלתי נתפסת שאתה איננו לא הצליחה לחדור. אלון איננו, זה לא נתפס, אלון האמיץ החכם, הפורץ את גבולות עצמו.
הכרנו בסרט "אחד משלנו" למרות שהיית צעיר ממני ומשרון אלכסנדר הרגשתי שאתה יודע את המקצוע, כאילו נולדת כוכב קולנוע. הסתכלתי עליך בהשתאות. האמת כל השנים האלה שעקבתי אחריך מרחוק דרך הפייסבוק הסתכלתי עליך בהשתאות, צמחת לשחקן-אומן חובק עולם, לאבא ובעל בהחלט יוצא דופן, חייך היו הרפתקאה מלאה ועשירה בכל התחומים, אהבה, אבהות, חברות, הוליווד, תהילה, איכפתיות חברתית, שחקן מהשורה הראשונה, צייר, מוזיקאי, זמר, יזם. לא היו לך גבולות. חסר פחד חסר מורא. יחיד בדורך אתה! ליבי שבור על לכתך והדעת לא תופסת….
צילום: ניקול דה קסטרו
