התרבות האותנטית של האינדיאנים, על ריקודיה וטקסיה המיוחדים, כמעט שנכחדה מהעולם * כל מה שנותר אינו אלא הופעות ממוסחרות לתיירים * זכינו לפגוש קומץ מהם ב- Native American Festival שהתקיים בחודש שעבר בלונג' ביץ' * מאת דרור עינב
מבין השמורות האינדיאניות הבודדות ששרדו בארצות הברית של אמריקה שוררת כיום עזובה, אי סדר ועוני. בחלק מן השמורות קיבלו מנהיגים מקומיים טובות הנאה מהממשל המרכזי שראה בעמים האינדיאנים נוודים בלתי תרבותיים המפריעים לשליטה בירוקרטית מסודרת בכל היבשת וזאת כדי לקדם אינטרסים זרים שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של בני השבט.
השמורה היא עדיין המקום בו השבטים, או האומות האינדיאניות יכולים לחגוג את התרבויות האינדיאניות העתיקות והמתחדשות ולחוש את זהותן הנפרדת, השונה מזאת האמריקאית…
רבות עסקו חוקרים בנסיון לפענח את מוצאם החל מאגדות וכלה בהשערות שונות ומגוונות.
האינדיאנים נחלקו לעשרה אזורי תרבות כאשר 6 מהם באמריקה הצפונית.
בצפון ישבו האסקומואים. הם ניזונו מציד ודיג. בקיץ גרו באוהלים עשויים עורות ובחורף במבני אבן וטיט. למחסות זמניים בשעת "חנייה" הם השתמשו במבנים עגולים עשויים לבני שלג (איגלו).
בצפון מערב אמריקה ישבו שבטים אחרים, שניזונו מדגי הסלמון שדגו בנהר קולומביה, מבשר דב, ביזון ואייל. בתיהם בצורת חרוט עשויים היו מעורות.
יושבי החוף הפסיפי ניזונו גם הם מדיג ואת בתיהם הקימו מקרשים ואת הסירות מקליפות עצים.
רמת תרבותם של השבטים באורגון וקליפורניה הייתה נמוכה יותר. הלבוש היה מועט. גרו באוהלים ניזונו מרכיכות, מעשבי פרא, משורשים, מקמח מבלוטים והיו צדים איילים.
בדרום מערב ארה"ב נחלקו לשבטי פואבלו ולנוודים. היו צדים את הביזון והאנטילופה ועסקו במעט גם בחקלאות. הם היו טווים אריגים ולבשו אזור בד, שכמייה וחותלות עור. את הבתים בנו מטיט וחלקם הפליאו בקליעת סלים. שבטי הנוודים עסקו בקדרות, אך בני הפואבלו עלו עליהם בכך. הם עבדו לאלי השמש, האדמה, הגשם והתירס.
במישורים שממערב למיסיסיפי ניזונו השבטים האינדיאנים על בשר ביזונים, שעדריהם מלאו את הארץ. העורות שמשו להם לאוהלים וללבוש. עסקו באמנות גיאומטרית והיו חונים במעגל. הם גילו יותר את ההתנגדות לכובש הלבן.
מזרחה להם היו שבטים שבנו בתים קבועים מכוסי עשב וגידלו תירס. עסקו בקדרות קלעו סלים והיו בעלי פולחנים מרשימים.
בצפון מזרח ארה"ב היו שבטים, שבתיהם המלבניים היו בעלי כיפות. עטו על גופם מעילים מעור השפן, גלימות של נוצות לרגליהם, חותלות עור ונעלי עור מיוחדות (מוקסינים). הגברים צדו והנשים עסקו בחקלאות. בחורף השתמשו במזחלות ובקיץ בדוגית מקליפת העץ.
שבטי האלגונקין התיכוניים ישבו לחופן הדרומי של הימות הגדולות והצטיינו בארגון פולחנים.
בדרום מזרח ארה"ב ניזונו האינדיאנים מתירס, מלון ועוד. החקלאות הייתה מפותחת מאוד. בתיהם שהוקמו במקומות קבועים היו עשויים מעץ והגג עשוי היה מסכך.
בני השבטים הללו לבשו כותנות עור, מכנסיים ושיכמיות. הם נעו בדוגיות ועסקו בכדרות, בקליעת סלים ובאריגה. הם היו בעלי תרבות מפותחת מאוד ובייחוד הצטיינו בכך "בני הצ'רוקי". היו ביניהם מעמדות חברתיים שכללו עבדים ואף היו חברים באירגון פוליטי.
כלי הנשק שלהם (של כל בני השבטים למיניהם) היו: אלה, סכין, רומח, קשת וחץ.
ראשי השבטים נתמנו אך ורק לפי כשרונם והכהונה לא עברה בירושה.
האישה אומנם לא השתתפה בטקסים, אך היתה בעלת כל הרכוש, מלבד הסוסים וכלי הנשק. היא פיקחה על הבנים עד להתבגרותם. בשבטים המזרחים אף השתתפה האישה במועצת השבט והחליטה על גורל השבויים.
ריבוי נשים היה מקובל, אך אישה יכלה לגרש בעל שלא היה לרוחה. בין חובות האישה היו העבודות הקשות, אך הגבר עסק בתפקידים המסוכנים והמייגעים, כמלחמה וצייד.
בזמנם הפנוי עסקו בתחרויות , משחקים, סעודות, סיפורים וכמובן בריקודים המפורסמים.
התרבות האותנטית של האינדיאנים, על ריקודיה וטקסיה המיוחדים, כמעט שנכחדה מהעולם. כל מה שנותר אינו אלא הופעות ממוסחרות לתיירים.
אנחנו מימשנו סוג של פנטזיה. זכינו לפגוש קומץ מהם ב- Native American Festival שהתקיים בלונג' ביץ' במרץ 23.
ביניהם פגשנו את Saginaw Grant, שחקן מפורסם המגלם בסרטים דמויות של אינדיאנים. הוא יליד אוקלהומה ומתגורר כיום בדרום קליפורניה.
Saginaw היווה דמות בולטת במראהו בנוף האנושי של הטיילת בלונג ביץ'. שערו ארוך, אפור ומאוגד ב- 2 צמות עטורות בקישוט/תכשיט עשוי כסף. גוון עורו ותווי פניו אינם משאירים ספק גם הם, שהוא אכן ממוצא אינדיאני. היה לנו הכבוד לפגוש גם את נינתו של ג'ירונימו ה"צ'יף" (מנהיג) של שבט האפאצ'ים.
מוסיקה חיה של נגינת חליל אינדיאני נשמעה ברקע. בכמה מוקדים הופיעו קבוצות של נגנים ורקדנים אינדיאנים בהרכבים שונים. תלבושותיהם הססגוניות, הנוצות ושאר האקססוריז הנילווים העלו את רמת האדרנלין.
עוד הוסיפו קולות התופים המנוגנים, איך לא, על-ידי מתופפים אינדיאנים. במרכזו של אחד המעגלים היו מסודרים חישוקים הצמודים האחד לשני ואף חופפים. הדמות שהתקדמה למרכז המעגל העלתה את קרנם של זיקני השבט בכמה מונים.
אדם לא צעיר במיוחד שכוחו ברגליו (ועל כך לפחות אין עוררין…). בעזרת הרגליים בלבד, צירף לריקוד חישוק אחר חישוק ושזר אותם כמו חוליות בשרשרת ענקית.
אפשר היה להבחין בדמויות ובסמלים מן התרבות האינדיאנית כמו דמות של נשר, פרפר, שמש, ינשוף ועוד ועוד.
הקצב הלך וגבר ואיתו כמות החישוקים שהיו מעורבים בריקוד. כך לפחות כ-10 דקות(!). הכושר הגופני שנדרש לעבור את הריקוד בשלום דורש את הכבוד המגיע לו….
המשכנו בהליכה איטית לאורך הטיילת. עינינו קלטו אישה מבוגרת למדי, עטורה בשרשרת מיוחדת על צווארה.
אי אפשר היה שלא לעצור ולשאול אותה אודות השרשרת שענדה. מכאן החלה להתגלגל שיחה על השרשראות: שלה ושלי.
האישה המקסימה הזאת, כך מסתבר, היא לא אחרת מאשר נינתו של ג'ירונימו, מנהיגם הראשון של שבט האפאצי'ם. רושם חזק הותירה בנו.
זה היה הזמן עבורינו "להשוויץ" גם בקשר שלנו אל המקורות האינדיאנים: כלתינו, אם נכדינו, יהודייה כשרה למהדרין, מוצאה ממשפחה אינדיאנית, משבט הצ'ירוקי. שמה לקוח מן המקורות האינדיאנים ומשמעותו "שועל שחור".
מכאן והלאה התמונות ידברו בעד עצמן…
