זה המשפט שכמעט כל ישראלי באמריקה אומר לעצמו על הסיכוי שילדיו יתבוללו * אבל אז זה קורה
1. יום שישי בצהריים, שכונת הוליווד, פלורידה. ד"ר נטע פלג-אורן, פסיכותרפיסטית חילונית, ויהודה קורנפלד, רב ואיש חינוך חרדי, יושבים מולי, מודאגים.
"לי זה לא יקרה", זה שם הסדנה שהם מעבירים יחד, ושל ספרם שייצא בקרוב לאור. "לי זה לא יקרה" הוא המשפט שכמעט כל ישראלי באמריקה אומר לעצמו על הסיכוי שילדיו יתבוללו, אבל אז זה קורה. יש למעלה מחצי מיליון ישראלים-אמריקאים. רוב עצום של ילדיהם – מתחתן עם לא־יהודים.
"לא חשבתי על זה עד שהגעתי לעשות פה פוסט-דוקטורט", מסבירה נטע. "שלושת הילדים שלי לא נשואים, וגם אני בחשש הזה. אמא שלי מקיבוץ יגור, גדלתי בקריית טבעון, אני הישראלית הצברית. יהודה חרדי שגדל בארץ, בן להורים חרדים. ישבנו יחד חצי שנה ובנינו סדנה להורה הישראלי המודאג. פגשתי ישראלים בודדים, ממש מתי מעט, שאמרו, 'לא אכפת לי'. אנחנו לא פונים אליהם. הרוב המוחלט רוצה המשכיות יהודית, רק שאין לו מושג מה לעשות".
היא התוודעה למצוקה לראשונה בקליניקה שלה. "מצלצלים ואומרים: אל תשאלי מה קרה, אנחנו חייבים לבוא. ואז מגיע זוג מבוהל, שמתקשה להאמין – הבן הביא הביתה חברה לא־יהודייה. והבן? הוא אפילו לא מבין מה הבעיה. הוא לא רוצה לצער אותם, אבל ממש לא ידע שזה כזה חשוב להם. הוא אומר: אבא, אמא, ביסודי שלחתם אותי לפאבליק סקול, ורק ביום ראשון לאיזה סאנדיי סקול יהודי. אני היום בן 25. מה אתם בכלל רוצים?".
יהודה מוסיף: "באחת הסדנאות, הורים סיפרו ששאלו את הבת שלהם: איך עשית לנו את זה? הרי עשינו קידוש, אכלנו מצות בפסח. היא אמרה: דיברתי עם הבחור, אין לו שום בעיה לשתות יין בשישי ולאכול קרקרים לילה אחד בשנה… זו תרבות חביבה, נחבר את זה לתרבות שלו, מה הבעיה. כלומר, אם אין משמעות פנימית – אין כלום. לא משנה אם אתה דתי או חילוני – אתה חייב להעביר לילד משמעות עמוקה. אני לא מזלזל בזהות הישראלית, בחדשות מהארץ, בשפה העברית. זה חשוב, אבל זה לא מספיק".
2.שתיים עשרה סדנאות כבר התקיימו בפלורידה, אחת בלאס-וגאס, עשרות חוגי בית, והביקוש גדל. במקביל, יהודה מעורב בהקמת בית ספר ראשון לילדי הישראלים בפלורידה – The Jewish Academy. מאתיים ילדים כבר לומדים שם, בפיילוט שצריך להתרחב לכל היבשת.
נטע: "שתי השאלות הכי חשובות בפסיכולוגיה התפתחותית של מתבגרים הן: מי אני? ולאן אני שייך? על זה כל הסדנה – זהות ושייכות. אנחנו לא רוצים שההורים יושיבו את הילדים לשיחה: 'עכשיו מדברים על הזהות שלנו'. מה פתאום. ההורה צריך להכניס את זה ליומיום בבית, בלי לגרום להתנגדות. כמו שהאמא היהודייה משגעת את הבן שלה ללכת לקולג' ולהיות רופא, כך גם הזהות צריכה לטפטף. זה חודר לאורך השנים, במשפטים כמו: 'אתה ילד יהודי', 'אנחנו גאים להיות יהודים'. בשאלות כמו: 'במה מתבטאת היהדות שלנו?'. בסדנה אנחנו שואלים שאלות כמו: מה הזיכרון היהודי הראשון שלך?".
יהודה: "עולים בסדנה המון כאבים. ההורים כל הזמן אומרים: 'אנחנו ישראלים' אבל הילדים אומרים להם: 'נכון, אבל אנחנו לא'. זה הקטע הכי קשה, להפריד ולהבדיל בין הישראלי ליהודי. זה קורע אותם. ההורים מבינים לראשונה שהילד שלהם לא יהיה ישראלי. 'הילד שלי ישראלי', הם אומרים בביטחון. ובכן, הוא לא. והם נאחזים בזה בכל הכוח. 'הילד שלי אוכל פלאפל וחומוס'. זה לא קל לשחרר. היו זוגות שלא היו מסוגלים. הם בעצם הכירו בפעם הראשונה בכך שהם ירדו מהארץ. שהילד לא ישראלי. הוא יהודי, הוריו מישראל, וצריך לבנות לו זהות".
נטע: "במקביל צריך להרגיע אותם שאנחנו לא לוקחים להם את זה. הם יישארו ישראלים, אבל שיחשבו על הילד. אם זה אסון בעיניהם – איך אפשר למנוע אותו? אגב, אין תעודת ביטוח. גם הרב קורנפלד לא מבוטח במיליון אחוז. אבל נוכל לעמוד מול המראה ולהגיד: ניסינו הכי טוב, עשינו את המקסימום".
יהודה: "אנחנו מחפשים הורים לילדים צעירים, אבל הם אומרים לנו: 'נדבר אחר כך'. הם לא מבינים שצריך להתחיל מוקדם. ואז רצים אלינו הורים עם ילדים בקולג', שכבר לא מקשיבים לכל מילה שאבא ואמא אומרים. מה נגיד להם? מאוחר מדי?".
3. ביקשתי מהם להעביר לי סדנה מזורזת. נטע מתחילה בתנ"ך: "צריך להכיר את הסיפור התנ"כי, בתחושה שהמשפחה שלנו ממשיכה אותו, שאנחנו חלק ממשהו גדול. יש היסטוריה ויש ערכים בכל חג, הילדים צריכים להכיר אותם. הרבה פעמים יש התעוררות במשפחה סביב בר־המצווה, ואז זה דועך. צריך להמשיך".
יהודה: "לדבר על ערכים יהודים. 'אני כיהודי עושה ככה'. לא רק להגיד 'אני יהודי' אלא מה אני עושה כיהודי? הילד מתחיל לחשוב ככה. 'כל ישראל ערבים זה לזה', למשל. 'אנחנו עוזרים ליהודים אחרים'. לשלב את זה בבית במסרים עקיפים שייכנסו ללב, שאיתם הוא יגדל".
נטע: "חלק מהמסר הוא בכלל לא מילולי, הוא עובר דרך סמלים בבית. האם יש תנ"ך בבית ואיך מתייחסים אליו? האם יש חנוכייה? לשים חנוכייה בסלון זה דבר גדול. צריך לעשות משהו ביום שישי. אם את חילונית, בישראל יש איזו חוויה כשהשבת מגיעה. כאן אין. צריך להזכיר לעצמנו. אנחנו מציעים לשלוח מסרון משפחתי ביום שישי: שבת שלום. להזכיר לילדים שזה לא עוד יום בשבוע, בניגוד למה שהסביבה משדרת. גם סעודת שישי חשובה. הרי רוב הישראלים לא משלמים פה לבית ספר יהודי. לכן הילד לומד הכל אך ורק מהבית".
4. אני לא יכולה שלא לתהות, לסיום, על ממשלת האחדות הזאת שמול עיניי. "שנינו קיבלנו תגובות מהבייס שלנו: מה אתם עושים יחד? למה לעבוד עם חילונית או עם חרדי?", אומר יהודה, "אבל גילינו שקהל גדול רוצה את השילוב הזה, והוא גם אמיתי".
נטע מוסיפה משפט שמהדהד בראשי זמן רב אחרי שנפרדנו: "בישראל לא היינו בכלל אמורים לדבר אחד עם השני. והנה פה, כשני ישראלים-אמריקאים, גילינו כמה יש לנו במשותף".
