היה שם חור קטן ברצפת המטבח שהוביל למקום מסתור קטן. התמונה הזו צרובה לי בזיכרון. הגודל היה אולי מטר וחצי לאורך ומטר וחצי לרוחב. הבעלים של הבית אמר "היו מחביאים פה שישה אנשים בפנים. כאשר הנאצים הגיעו".
השם שלו היה ת'דאוס סקוצ'ילס (Tadeusz Skoczylas), והבית בו היינו היה שייך למשפחתו בתקופת מלחמת העולם ה-2. זה היה בית לבנים קטן בעיירה סייפיילו (Ciepielów) בפולין. היה לבית גג אדום שבוודאי ראה ימים טובים יותר. דלת הכניסה היה מרחק כמה צעדים מהרחוב. בחצר האחורית היה מספר אסמים עם כמה שקים קטנים.
הייתי בפולין כבר מספר ימים, והאימה שבהיסטוריה שיצא לי לחוות היה בלתי נתפסת. אבל זה משהו אחר. זה היה ממש אישי.
אני מסתכל על המרחב הקטן הזה. ואני מדמיין שישה אנשים שם למטה, מתחבאים מהמוות. שישה אנשים אמיתיים, זוחלים דרך החור הקטן הזה שממש מולי. זמן לא רב בכלל. זה לא היה ספר היסטוריה. זה לא היה מוזיאון. זה היה ממש שם.
ת'דאוס הסביר שיום אחד ב-1942, חיילים נאצים ביקרו בבית בקצה. מישהו בכפר אמר להם שהמשפחה מחביאה יהודים. אמורים להיות 10 סקוצ'ילסים שגרים בבית. ביום הזה בדיוק, הילד הצעיר במשפחה לא היה בית כשהחיילים הגיעו. הנאצים החלו לחשוד והתחילו לערוך חיפושים בחלקי הבית. הם מצאו את החור ואת המקום מסתור, אבל המשפחה היהודית אותה הם החביאו לא היו שם. הם כבר המשיכו הלאה.
בלי לומר מילה, הנאצים המשיכו הלאה לשכנים שגרו ליד בשכונה ולקחו את הילד הצעיר שלהם. העונש על החבאת יהודים היה מוות לכל המשפחה, ולנאצים היתה מכסה למלא.
החיילים לקחו את כל עשרת אנשים החוצה אל מאחורי הבית והוציאו אותם להורג, ממש מול האסמים והשקים שעומדים שם עד עצם היום הזה.
כאשר הילד הקטן של משפחת סקוצ'ילס חזר הביתה, הוא מצא את כל המשפחה שלו מתה. אותו ילד היה הסבא של ת'דאוס. הבית נשאר בבעלות משפחת סקוצילס, והסבא גר בו. כרגע ת'דאוס ואמו גרים בו.
איני יכול להאמין בזה. כשחלפתי על פני חלקי הבית, התחושה הזו השתלטה עלי. כל ההיסטוריה הזו פשוט מולי. וזה היה אמיתי. יכולתי להושיט יד לגעת בזה. יכולתי להרגיש זאת בין אצבעותיי ולהריח זאת באוויר. זה היה פשוט ממשי.
החלטתי לעשות את המסע הזה רק לפני מספר חודשים. זאת היתה הפעם הראשונה שאני מבקר בפולין. נסעתי לשם על מנת ללמוד יותר על משהו שהציק לי מאז שאני נער: השואה. קראתי מלא ספרים ומאמרים על זה, אבל לקרוא מילים על דף זה לא אותו הדבר כמו לראות זאת בעיניים ממש מקרוב.
לאחר מכן ביקרתי במוזיאון השואה בוושינגטון הבירה בפעם הראשונה. זה היה ב-1998, ושיחקתי עבור מילווקי באקס. הייתי בוושינגטון כדי לפגוש את הבעלים, הרב קוהל (Herb Kohl), בזמן הקיץ. היה לנו הרבה זמן פנוי במהלך היום האחרון שלי בעיר, ומר קוהל הציע שנלך למוזיאון השואה בקניון הלאומי. לעולם לא אשכח איך הרגשתי לאחר השעתיים הללו שם – יכולתי להיות שם יומיים. ישר עלתה בי ההרגשה שכולם צריכים לבקר שם.
היה שם חדר אחד במיוחד, עליו אני חושב לעיתים קרובות. מלא בתמונות של יהודים מעיר בפולין. התמונות מציירות את הקירות ומתפשטות אל השמיים, כאשר אור מגיע מתוך חלון. כמעט 90% מהאנשים בתמונות נשלחו למותם. לפני שנלקחו למחנות ריכוז או הוצאו להורג, הם היו משאירים את חפצי הערך שלהם מאחור אצל חברים או משפחה.
האנשים של הקהילה היהודית נדחפו אל עבר הגבול המוחלט של אינסטינקטים האנושיים שלהם. הם רק רצו לשרוד. ומשם, סיפורי האחווה והאחדות כל כך מעוררי השראה. זאת היתה תזכורת למה הרוח האנושית מסוגלת – לטוב ולרע.
בכנות … זה גרם לי להרגיש לא רלוונטי. שזאת מחשבה מוזרה עבור שחקן NBA צעיר שאמור להיות על גג העולם. הבנתי שיש דברים מחוץ לבועה שאני חי בה שחשובים הרבה יותר. רציתי שחברי לקבוצה יחוו את אותה הרגשה. כך שבכל קבוצה ששיחקתי מאז, לא משנה מתי היינו בוושינגטון הבירה משחקים נגד הוויזארדס, הייתי מבקש מהמאמן זמן לעבור במוזיאון. כל ביקור היה שונה, אבל כל אחד סיים את הביקור והודה לי על כך. יכולתי לראות בעיניהם שיש להם פרספקטיבה שונה על החיים לאחר החוויה הזו.
חשבתי שידעתי מה השואה היתה, ומה היא מסמלת. נסעתי לפולין עם כמה חברים טובים על מנת ללמוד יותר. אבל לא הייתי בכלל מוכן לחוויה העמוקה שהביקור הזה השפיע עלי. ראיתי כל כך הרבה מסמכים וסרטים על אושוויץ', אבל שום דבר לא באמת מכין אותך לחוויה של להיות שם. הדבר הראשון שהרגשתי ברגע שחלפתי על פני שערי הברזל הללו … כבדות. האוויר סביבי הרגיש כבד. עמדתי על פסי הרכבת היכן שאסירי המחנה הגיעו, והרגשתי שיכולתי לשמוע שהרכבת מגיעה לעצירה. הייתי חייב לקחת נשימה לייצב את עצמי. זה היה כל כך מיידי. כל כך מדהים.
הלכנו דרך הצריפים ותאי הגזים והדבר שאני זוכר במיוחד זה מה ששמעתי: כלום. מעולם לא חוויתי שקט כזה. מלבד צעדים, היעדר הקול המוחלט פשוט צווח. זה מפחיד ומפכח. אתה עומד בחדרים הללו שכל כך הרבה מוות התרחש בהם והמוח שלך מנסה להשלים עם כל מה שקרה בחלל הזה.
שאלה אחת ממשיכה לחזור ולחזור ולחזור במחשבה שלך: איך בני אדם מסוגלים לעשות דבר כזה אחד לשני? איך מישהו יכול לעבד את זה? אי אפשר. זו לא היסטוריה. זה אנושיות. זה עכשיו. זהו לקח עבורנו כאנשים.
אחרי שת'דאוס סקוצ'ילס לקח אותנו לסיור בבית משפחתו, עמדתי בחוץ, לזמן מה, עם עצמי, חושב על כל מה שחוויתי. מדוע אנחנו לומדים על השואה? זה פשוט כדי שנוכל לוודא ששום דבר כזה לא יחזור על עצמו? זה בגלל ששישה מיליון אנשים נהרגו? כן, אבל יש סיבה יותר גדולה, זאת דעתי.
השואה היא איך בני אדם – אמתיים, אנשים נורמליים כמוכם וכמוני – מתייחסים אחד לשני. כאשר משפחת סקוצ'ילס הסתכנו בחייהם כשהחביאו אנשים שהם בקושי הכירו, הם לא עשו זאת בגלל שהם מאותה הדת או אותו הגזע. הם עשו זאת בגלל שהם הגונים, בני אדם אמיצים. הם היו כמו אותם אנשים שהצטופפו בחור. והם ידעו שלאותם אנשים לא מגיע מה שאירע להם.
שאלתי את עצמי שאלה ממש קשה: האם הייתי פועל באותה צורה? באמת הייתי עושה אותו הדבר?
כשחזרתי הביתה לארה"ב, קיבלתי כמה מסרים מייגעים שהופנו אלי במדיה החברתית על המסע שלי. כמה אנשים לא אהבו את העובדה שביקרתי בפולין על מנת לעלות את המודעות של נושא שקרה שם ולא השתמשתי בזמן הזה ובאותה אנרגיה על מנת לתמוך בקהילה השחורה. נאמר לי שאבותיי יתביישו בי.
אני יודע שיש "טרולים" במדיה ואני בכלל לא צריך לתת לכך תשומת לב, אבל זה בהחלט תפס אותי. בגלל שהבנתי מאיפה הם באים. הבנתי שיש מיליון נושאים במדינתנו עכשיו, אבל הם הסתכלו על המסע שלי בצורה לא נכונה. לא נסעתי לפולין כאדם שחור, אדם לבן, אדם נוצרי או יהודי – הלכתי לשם כבן אדם.
קל לומר "הלכתי לשם על מנת לוודא שהדברים הללו לא יתרחשו שוב". אבל הלכתי לשם כדי ללמוד על המציאות האמתית של מה שקרה בזמן השואה, ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך. האנשים שמאמינים שאני מבזבז את הזמן שלא בדרך הנכונה… ובכן, הם מחמיצים את כל הנקודה. אנחנו לא אמורים לתייג אנשים על פי דבר אחד או דבר אחר. בגלל שכך אנחנו עושים, אנחנו יוצרים מושגים אלו לפני שבכלל בדקנו את העובדות הנכונות., וכך אנו מגיעים לתוך הסיטואציות האיומות הללו מלכתחילה. אנחנו חייבים לעשות עבודה טובה יותר בלשבור את הבורות, ההתעלמות והחלוקה הזו שמשסעת את החברה שלנו.
אני זוכר כשהייתי ילד בביה"ס היסודי, ולכולנו היו חברים שהגיעו מרחבי העולם. הייתי כל כך נרגש לשמוע אנשים ממקומות שונים. רציתי לדעת איך הם חיים. הייתי סקרן על חייהם. ואני מרגיש שקצת איבדנו זאת. נראה שעכשיו, אחנו רק רואים את עצמנו. אנחנו רק רוצים לדאוג לעצמנו. למה שבכלל המושג "אנחנו" מתכוון.
אני חושב על המשפחה של ת'דאוס. איך הם מגדירים את המושג "אנחנו"? הם ראו את "אנחנו" שכל בן אדם, לא משנה איך הם נראו, או במה הם האמינו. הם חשבו שכל אחד ראוי להגנה. והם היו מוכנים למות עבור זה.
זה משהו ששווה לזכור, תמיד.
