מי קלינשטיין, מהיוצרים הפוריים בישראל, מגלה בגיל 57 את מעיין הנעורים *ראיון לקראת ההופעה בעדת אריאל ב-30 באוקטובר
טיסה 005 של אל על מגיעה ב-14 שעות נונסטופ ל-LAX. כשאתם קוראים שורות אלו, מנמנמים במחלקת העסקים רמי קלינשטיין ואשתו היפה אלכס אילן. בעוד שבועיים יחגוג קלינשטיין חמישים ושבע עגולים אך סוערים. ללא ספק הוא אייקון עצום שסיפק עשרות אם לא מאות כותרות לצהובונינו ונתן לנו שעות רבות של תענוגות אוזן בכישרון מוזיקלי שנוטף האצבעות ומחלחל ללב.
קלינשטיין איתנו כבר הרבה זמן, ברם, הוא תמיד מבשר מיושבות, בורגניות וחמימות ביתית. ולמרות כל פרשיות הגירושין ההיסטוריות מריטה ותביעת נזיקין בת מיליוני שקלים נגד המפיקה של תקליטוריו "הליקון", הוא נראה 'צעיר לנצח'. הוא מתבגר בחן ובנינוחות, משהו בסגנון שהיה מתאים לעבדכם באופן טבעי. וככל שהוא מתקרב לגבורה אין שמץ של התקמטות או קמילה, נהפוך הוא. האהבה הגדולה שפרצה בשלהיו רק עושה לו טוב, כמו מעיין הנעורים הנצחיים.
הרעיון לראיון שאנו מקיימים בשיחה טרנס אטלנטית, הגיע מג'יני בנסון, המייסדת והמנהלת של להקת המחול הייצוגית שלנו 'קשת חיים', שמייבאת את קלינשטיין לאל-איי להופעה חד פעמית ומדהימה בטמפל עדת אריאל ב30- באוקטובר.
״האמת", אומר קלינשטיין, "שרוב הזמן אני לא מרגיש את פער הגיל. בעצם, אין כאן שאלה של גיל אלא למצוא את הנפש התאומה. כשיש הליכה לזוגיות כנה לחיים משותפים ומשפחה ללא פחד ומורא. ללכת עם אמונה גדולה, אזי נושא הגיל וההפרשים, נראה לי נורא לא חשוב. ישנה הערכה הדדית, נושאים משותפים, הכל במערכת פרמטרית שאנשים אמורים לא לחשוב עליהם. אלו דעות קדומות ששייכות לימי הביניים. אצלי הגיל נמדד באהבה, במוזיקה, ביצירה ולהופיע על הבמה שזה מה שמחזיק אותי צעיר. מיק ג'אגר, פול מקרטני, ברוס ספרינגסטין, זה היה משנה? ראיתי את כולם בהופעות וככה זה גם אצלם".
איך אתה שומר על נעוריך וכושרך הפיזי?
״לפעמים אני מרגיש שאין לי את כל הזמן שבעולם. כמה זמן עוד נשאר לי להשתולל על הבמה? בחינת הכושר שלי היא הקפיצה מעל הגדר של הבניין של ערוץ 13. כל עוד יש לי את הרצון, את הכושר והיכולת, לקפוץ ולנחות בלי בעיות, אז כנראה שאני עדין צעיר. לפני 22 שנים התחלתי לעשות טאי-צ'י. זה ריפא לי את קשיי הנשימה, שיפר לי את הראייה, נהייתי יותר רגוע. תמיד אהבתי לשחק כדורסל, עד שהייתי נוקע את האצבעות, שזה הדבר הכי חשוב לפסנתרן. כשהמפרקים כאבו לי במכון הכושר, עברתי לפילאטיס, לבירקאם יוגה ב-90 מעלות פרנהייט. לפני כמה שנים התחלתי להתאמן באמנויות לחימה. איגרוף תאילנדי אבל בלי להיכנס לזירת ההתגוששות, רק לפרק את שק האגרוף ולשחרר לחצים. אני שוחה בים או נוסע באופניים. היום לא כל כך אקח סיכונים שהייתי לוקח פעם. זה כמו להיות נער בילדות שנייה".
כשאתה מביט אחורה, 32 שנות יצירה כבירה, מה אתה מסיק לגבי הקריירה המוזיקלית שלך?
״רוב הרפרטואר שלי מורכב משירים שלא הצליחו בזמן אמת, אני לא יודע למה, והתגלו רק אחר כך. 'אש' זה שיר צעיר, שהצליח בזמנו מיד. אבל עשרות שירים אחרים, אין לי חוץ ממך כלום', 'אין כמוה' ו'צעיר לנצח' יצאו ולא קרה איתם כלום, והיום הם הכי פופולריים. האמת היא כשהייתי צעיר ניסיתי לכוון למה שיצליח. מהאלבום השני הפסקתי, וב'תפוחים ותמרים' הכי לא כיוונתי.
״השוק היה ונשאר מאוד תחרותי. ב-1992 הוצאתי את 'אהביני'. במקביל יצא 'שינויים בהרגלי הצריחה' של החברים של נטאשה, שבעיניי הוא אחד מאלבומי הרוק הכי טובים שנעשו פה. ברור שזה פגע בהצלחה שלי. לא יכולת להעביר תחנה ברדיו בלי לשמוע את האלבום ההוא. כל מה שאתה יכול לעשות זה לאכול את עצמך. אני מודה, קינאתי קנאה גדולה. אבל היום זה אחרת. יש לי ארסנל של 25 שנה. כשאתה עולה לבמה והקהל שר איתך, יש בזה משהו מאוד מרגיע.
״למרות שברור לי שאני צריך להתחדש, שאתה טוב כמו העבודה האחרונה שלך. אני שמח שיהיו במופע שלי באל-איי שירים חדשים שעדיין לא הוקלטו. אבל אני מבין את מי שרוצה את הלהיטים/ כשאני בא להופעה של מישהו אחר זה גם מה שאני רוצה. אני מבין את הקושי של אמנים צעירים שאין להם חומר מוכר. להם יותר קשה משהיה לי.
״בזמני לא היה פלייליסט. אם היה פלייליסט בתחילת שנות ה-90, אולי רק שיר אחד שלי היה נכנס אליו, וכל השאר היו מתים. אז יכולת להגיע לארבעה-חמישה שירים של אותו אמן, היום הכל מתרכז בכמות קטנה של אמנים, וגם הקצב אחר. אני שומע משהו אצל הילדים שלי ואומר 'וואו, זה חדש', והם אומרים, 'מה אתה מדבר. זה ישן. זה כבר בן שלושה חודשים"…
איך בעצם התחילה הקרירה המוזיקלית שלך?
״הדרך המוזיקלית שלי התחילה עוד באמריקה" נזכר קלינשטיין," שם כילד בן חמש כבר ניגנתי בפסנתר, יכולתי לנגן באופן אינטואיטיבי את כל מה ששמעתי. אהבתי את החיפושיות והם היו ה'איידול' שלי. אבל אחרי הצבא התחילה הקריירה המקצועית שלי ממש. הייתי 60 אחוז מפיק. בעצם התחלתי את זה מוקדם, כשהייתי חייל, והחלום שלי היה להביא לארץ דברים ששמעתי בחו"ל ולשלב אותם עם הצליל שיש פה. כתבתי, אבל מה שעניין אותי יותר היו הסאונד וההפקה. הייתי מאוד און ליין. הייתי צעיר, וצעירים יודעים הכל, איך הכל בדיוק צריך להיות. רק אחרי האלבום הראשון שלי ("ביום של הפצצה") שכנעתי את עצמי שגמרתי את האלבום השני על הגשר הישן") הפיק לי לואי להב, ומאז לא הפקתי יותר לעצמי".
למרות שהוא מרבה להופיע. רוב הזמן במקומות קטנים יחסית, כמו הזאפא בתל אביב ובהרצליה, אבל גם במקומות גדולים יותר. הוא מודה שעדיף לו את המקומות הקטנים של 300 מקומות, שם יש לו קשר אינטימי עם הקהל. אבל מקומות גדולים של עשרים אלף מקומות לא מפחידים אותו. "אתמול למשל", הוא מספר, "הופעתי בזאפה, והמקום מתאים לי. קשה לזייף שם, אנחנו מתחככים בקהל מקרוב. אצלי האינטימיות הזו מחצינה את הנשמה, מחברת אותנו אל הקהל מעבר למלודיות ולמוזיקה".
מה נתנה לך ההשתתפות בתוכנית The Voice?
״יחד עם שלומי שבת, אביב גפן שרית חדד היינו המנטורים והשופטים בתוכנית. אני אוהב את הבחירה על פי השמיעה בלבד. בשנות ה-80, מטעמים מסחריים, החליטו שמוזיקה זה דבר שרואים, וזה מחזיר את חוש השמיעה למקום הראוי. גם זה שאני מנטור מאוד קוסם לי: לעבוד עם אנשים, לתת להם מהניסיון והידע שלי. בכלל, זה נותן צ'אנס לראות איך נעשית העבודה עם זמרים. פעם כל זה היה נורא מסתורי: מה באמת עשה פיל ספקטור עם ג'ון לנון? מה עשה קווינסי ג'ונס עם מייקל ג'קסון? זה היה כמו סוד. אותי זה תמיד ריתק. פעם אף אחד לא התעניין ביוצר ובמפיק. היום המקום של האנשים שמאחורי הקלעים גדל. יש לך את הפרויקט של עידן רייכל, שהוא לא הזמר שעומד בפרונט. בתוכנית ראו את העבודה שלי עם האנשים שאני מדריך, וזה כיף. זו הפקה מיוחדת, בתנאים שלא רגילים להם בארץ. נוצרה הרגשה של צוות, של משפחתיות. כיף גדול".
למישהו כמוני, קשיש למדי, השירים של קלינשטיין זורמים בעורק המרכזי של החיים, וההופעה שלו באל-איי תהיה הדרך הכי טובה לצרוך אותו. להתראות ב-30 באוקטובר בעדת אריאל.
