על זיכרון ובדידותם המזהרת של מנהיגים, בין יום הזיכרון ה-18 לרצח רבין לכתבת הפרופיל הלא מחמיאה ב'ניו יורק טיימס'
לכאורה, מה הדמיון בין יצחק רבין, לג'ון קנדי, לרוברט קנדי, למרטין לותר קינג ולרחבעם זאבי? כמעט דבר. כל אחד ואישיותו הרב גונית והייחודית. קו הדמיון המשותף להם הוא, שלא האריכו חיים. שהם נרצחו בידי מתנקשים.
רבין, ראש ממשלת ישראל החמישי, נרצח בנובמבר 1995 ע"י בן העוולה יגאל עמיר, ג'ון קנדי, הנשיא ה-35 של ארצות הברית, נרצח במהלך כהונתו, רוברט קנדי נרצח בידי מתנקש במהלך המירוץ לנשיאות, לותר קינג נרצח בידי מתנקש בשל פעילותו למען זכויות השחורים בארצות הברית, וזאבי, שהיה שר בממשלת ישראל מהזרם הימני, נרצח ע"י פלשתינים ב-2001.
ישנן עוד כמה וכמה דוגמאות למנהיגים ופעילים שנרצחו בשל פעילותם האידאולוגית בחייהם, או שניסו להתנקש בחייהם במהלך כהונתם ופעילותם, רק בשל חוסר הסכמה לדעותיהם או לפעילותם.
כולם היו מנהיגים עיקשים, אנשי חזון, שרצו להגשים עוד בחייהם את חזונם, לראות את ה'יש לי חלום' רוקם עור וגידים. רבין ולותר קינג זכו בפרס נובל לשלום על חזונם ופעילותם להגשמתו. אלא שפעילותם, מנהיגותם, חזונם, נגדע באיבו, רק בגלל מתנקשים שפלים, שרצחו אותם על רקע חוסר הסכמה לדעותיהם הפוליטיות או האג'נדה החברתית / אידאולוגית שלהם. כאילו שבמבחן התוצאה המילה 'פוליטי' משנה משהו. הרי רצח הוא רצח הוא רצח.
אבל יש עוד חוט מקשר, נסתר, בין כל נושאי התפקידים הנישאים האלו; נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, פעילים חברתיים ואידאולוגיים, שדעותיהם ומעשיהם אינם מקובלים על הכלל. כולם, כאיש אחד מבלי יוצא מהכלל, הם אנשים בודדים. לא לגופם, בודדים בנפשם, ברוחם, בשל חזונם.
כולם חיו בבדידות מזהרת, שנגזרה עליהם ברגע היכנסם לתפקיד. אפשר ובדידות זו היא חלק מאופיים, מולדת או נרכשת, מעצם הרצון והיכולת לקבל ולהוביל חזון, חלק מעולם פנימי עשיר שלהם. בדידות זו בלטה כמעט בבוטות לאורך תקופת מנהיגותם. לא משנה כמה יועצים הקיפו אותם, לחשו על אוזניהם והביעו בפומביי את תמיכתם במהלך כזה או אחר שלהם, בסופו של יום הם נרדמו עם מחשבותיהם, התלבטויותיהם, מכונסים בעצמם במיטתם, כשהעומד לנגד עיניהם הוא מבחן התוצאה. כי ההחלטה הסופית תמיד נרשמת לזכותם או לגנותם, כי הם מודעים לכך שרק הם ישאו באחריות עליה.
לכן הם בררו בקפידה כמעט כל מילה שיצאה מפיהם, הקפידו בזמן ראיון או כל התייחסות פומבית על המילים, היו מודעים לכל תנועת גוף והעוויית פנים.
"הבדידות", כתב הנרי מילר, "היא מנת חלקו של מי שחי על האדמה, ומכל היצורים האדם הוא הבודד ביותר. יתר על כן, הוא בודד יותר כאשר הוא מוקף בבני מינו".
בדידותו של ביבי
הבדידות היא גם נחלתו של ראש ממשלה מכהן, והדוגמא הקלאסית לכך היא בנימין נתניהו, ראש הממשלה הנוכחי של מדינת ישראל, יבדל לחיים ארוכים. לפני כשבוע התפרסמה בניו יורק טיימס, העיתון היוקרתי, כתבת פרופיל עליו. גם לפניה, אבל בודאי על פי הכתוב, נדמה שאין יותר מתאים מהמשפט של הנרי מילר כדי לתאר את מצבו ותחושתו של נתניהו התקופה הנוכחית, בה מלחמות קשות, מבית ומחוץ, הפכו מנת יומו. ואם לא די בהן, לאחרונה נפתחה נגדו חזית נוספת, קרה, עם הניו יורק טיימס, אולי העיתון הכי נחשב בעולם.
בכתבת הפרופיל על נתניהו, שפורסמה בשבת האחרונה בעיתון, הוא תואר ב"בן של היסטוריון, שמנסה למקד את העולם בהתנגדות לתוכנית הגרעין של איראן באמצעות טקסטים ארכאיים וסיפורים על השואה, ונשמע לעתים צווחני".
ביקורת זו נכתבה, לכאורה בצדק, בשל דבריו שנאמרו במסגרת ראיון לטיימס. ובין היתר טען בראיון, כי אם אנשים היו לומדים את העובדות האמיתיות על תוכנית הגרעין של איראן, הם היו מחזיקים בעמדה דומה לשלו.
בכתבת הפרופיל, שבאה כמענה לטענות אלו ודומות להן, הוא צויר כמנהיג מבודד בעולם ובישראל עצמה, ונטען, כי על רקע השיחות בין איראן לשש המעצמות, נתניהו, הטוען שמדובר רק בתרמית של טהרן, מסתכן בכך שייראה קפוא בעבר אל מול הנוף הגיאופוליטי המשתנה.
בהמשך נאמר בכתבה, כי נתניהו הופך מבודד יותר ויותר בעולם ובישראל עצמה, וצוין, כי מאחורי שולחנו בלשכתו מונחות תמונותיהם של ווינסטון צ'רצ'יל ותיאודור הרצל, אישים שאותם הוא מעריץ על כך שידעו לזהות סכנה בזמן אמת ולמצוא דרכים למנוע אותה. "הם היו הרבה יותר בודדים ממני", אמר נתניהו ל"ניו-יורק טיימס".
אלא שבניו-יורק טיימס התעקשו שלא להתייחס להשוואה שנתן נתניהו, אלא בחרו להזכיר את התעקשותו על הפסקה מוחלטת של העשרת האורניום על-ידי איראן ואת העובדה שעמדתו מנוגדת לקונצנזוס המערבי התומך כעת בדיאלוג עם איראן. "בידוד כזה אינו חדש לאיש שלו יש רק חברים מעטים ומעט ביטחון בבני ברית, אדם שנמנע מביקורי אורחים בארוחות שבת ולעולם לא מחמיץ הזדמנות להצהיר על כוונתה של ישראל להגן על עצמה, בעצמה", נכתב בעיתון. יועץ פוליטי שעבד עם נתניהו בתחילת שנות ה-90', מיטשל ברק, אמר שנתניהו הוא "כאילו אדם יחידי בחדר חשוך עם פנס".
דווקא השבוע, כשצוין בו בישראל יום השנה ה-18 להירצחו של רבין, דווקא בתקופה בה האיום האיראני גדול מתמיד, ולהבדיל, דווקא בשבוע בו הוכרזו פרסי נובל, חשוב לחשוב ולהבין את מושג הבדידות. גם המדענים בודדים מול המיקרוסקופ, גם הסופרים מול מכתבתם, גם יוצרים השלום מול אלו המתנגדים להם והמשחרים תדיר אלי קרב.
קורטוב של חמלה
"לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה", כתב המשורר נתן זך. אם יש משהו שעוד אפשר לעשות בנושא זה הוא לדעת לספק את התמיכה, את הרגש. לא חייבים להסכים לדעותיו של אדם, לא חייבים לקבל את מהלכיו, אבל יש גם לחשוב על בדידותו. ולנסות להבינה כחלק מרצונו להביא בשורה, להיטיב עם עמו ולעיתים עם האנושות כולה.
לכל אנשים אלו, שבחרו במשימה ומשלמים עליה במחיר הבדידות, ולעיתים בחייהם, מגיעה בסופו של דבר תודה גדולה, בודאי כבוד גדול, ואם לא אלו, בודאי קורטוב של חמלה.
בעצרת הזיכרון שהתקיימה בכיכר רבין בתל אביב, ששמה הוסב לכזה לאחר הרצח, נכחו 35.000 איש, צעירים ומבוגרים, והקשיבו לנאומים שקישרו בין הרצח הפוליטי הנתעב, העבר שכולנו היינו רוצים לשכוח ולעולם לא נשכח, להווה עם מבט ותקווה לעתיד.
היו שם כאלו שנולדו אחרי ה'שלום חבר' של קלינטון. יהא זכרו של רבין ברוך, יהא זכרם של הנרצחים האחרים ברוך, ואנחנו, נזכור את בדידותם, את התעקשותם, נמשיך לנסות לממש את חזונם, מתוך יראת כבוד לפועלם. ואת החיים ופועלם בהווה למען העתיד נדע להוקיר.
