היא חלק מהארץ, ואנחנו חלק מתושביה * המלצה על ביקור וטיפ: דין מכונית עם ווייז אינו כדין נסיעה באוטובוס
בעבר הרחוק הייתי מגיע לבני ברק באוטובוס, מטייל לי כתייר בארץ זרה, מרגיש בבית, מתפעל ממורים המובילים שורה ארוכה של זאטוטים ברחוב, נכנס לחנות ספרים ברחוב הראשי (שם יש מדפים שלמים על השואה) וניגש לאכול במסעדה יהודית לפי מיטב המסורת האשכנזית של ארופה של טרום המלחמה.
עם חלוף השנים נשארו רק הזכרונות, ומסתבר שלמצוא את אותו ״רחוב ראשי״ אינו דבר של מה בכך, כי אם משימה של ממש.
כל כך הרבה סיפרתי על בני ברק, שבת דודי ובעלה לקחו אותי לשם לסיור, וכיון שהם בעסקי מזון, עמדתי על כך שנצא לאכול באותה מסעדה יהודית. אלא שדין מכונית עם ווייז אין כדין נסיעה באוטובוס.
דבר ראשון כשירדנו מהכביש המהיר לכיוון בני ברק, קיבל את פנינו גבר מכובד בלבוש מסורתי שפשט את היד. ממכונית למכונית הוא התקדם, ונראה שהרוב שילשו לידיו מטבעות או שטרות. אבי, בעלה של בת דודי, הוריד את החלון, הוציא שטר מארנקו ונתן לאותו קבצן-שאינו-נראה-כקבצן. התרגזתי על כך, לא על קבלת הפנים כי אם על הצורך לעמוד ולקבץ נדבות. אבי הסביר בשקט, שאם נאלץ אדם לבקש את עזרת אחרים, המעט שניתן לעשות הוא לעזור לו. פרק בהלכות דרך ארץ, ומסתבר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד לגבי אורחות ומסתורי החיים.
כל שזכרתי הוא שהמסעדה בה אכלתי ועליה כתבתי מהלך השנים נמצאת ברחוב המצטלב עם הרחוב הראשי, מול חנות כלי כסף וחנות ספרים מאד מפורסמת. אלא שבני ברק עיר גדולה, ורחובות ראשיים בה הרבה, כך גם חנויות מכל המינים, וכולן כשרות למהדרין. חנויות בגדים והלבשה צנועה, חנויות פיצוחים ומעדנים, פירות וירקות וכלים חד פעמיים, מתנות, מפות ומצעי מיטה, מאפיות ועוד ועוד, וכל רחוב עמוס לעיפה ומלא בהן. נו, באמת, איך אפשר לזהות, איך ניתן למצוא לפי זכרונות העבר?
מסתבר גם שבבני ברק ישנה מסעדה ששמה ״מסעדה יהודית״ או אולי ״מסעדת אוכל יהודי,״ אך החלטתי שלא זו המסעדה הנכונה. זו שלי, יסתבר בהמשך היום, שמה ״שטיסל״, אך באותם ימי עבר בזכרוני, הסדרה הפופולרית בנטפליקס עדיין לא היתה קיימת.
בינתיים עצרנו במעדניה בה דגים מעושנים בעשרות טעמים (ובמחירים מכובדים), שמסתבר שהופיעה בתוכנית טלוויזיה. לידה ספר (גברים בלבד) וחנות-מפוארת לפאות לנשים. עצרנו והתפעלנו מאותה חנות לתפארת, שלא היתה מביישת את כיכר המדינה בתל אביב או את רחוב החנויות של ממילא בירושלים בואכה לחומות העיר העתיקה.
העיר כולה הומה אדם, ילדים ללא סוף. גברים בשחור. נשים בלבוש צנוע, אך כבר מודרני ואפילו, לעיתים, עם התגנדרנות מעטה, שכן יופי יכול להיות קיים גם אצל הנשים ואין צורך להחביאו לחלוטין או להשתלט עליו בצורה האומרת כיבוש ודיכוי. האישה היא היצור האחרון שברא האלוהים לפני ששבת ממלאכתו וינפש, ולפיכך היא גם היצירה המורכבת, המיוחדת והעליונה מכל. אין סיבה לפיכך להחזירה לימי הביניים או אולי לאפגנסיטן של היום; ואכן בבני ברק קידמה המשלבת בחן את הלכות התורה הקדושה. אין האחת סותרת את השניה, להיפך, משלימות הן זו את זו. לאט לאט אולי תגיעה הבשורה גם לענייני שירת נשים וישיבה באוטובוס, ואולי אפילו לחלוקת הנטל (כרגע האישה היא העובדת-מפרנסת, היולדת, המטפלת בילדים, הדואגת לכל, והגיע זמן שינוי).
בני ברק הזכירה לי את תל אביב משכבר הימים על סטרואידים או על שמרים תופחים. כמויות הילדים והחנויות, עיר הרה, עיר ענקית שלא בנקל ניתן לעמוד על גודלה האמיתי ועל כמות הילודה והמסחר שבה. אחרי שסיימנו את ארוחת הצהרים ב״שטיסל״, וגם למדתי שהאוכל מוכן כולו על ידי גברים במטבח מרכזי ומשם הוא מחולק למספר מסעדות באותה בעלות, החלטנו שאמנם המנות נדיבות ביותר, וגם המגישים נחמדים ומסבירי פנים, אך ודאי מה שחייבו אותנו הוא ״תעריף תיירים״ ולא ״תעריף מקומיים".
קומפוט (מרק קר העשוי מפרות יבשים), קוגל בכמה טעמים (אחד קצת ״שרוף״ והשני מאד מתוק), דגים בכמה טעמים, קציצות דגים, גולש בשר, פלפל ממולא (אשכנזי), כרוב ממולא, מרקים, סלטים ותוספות, וכל זאת ועוד – מקצת הטעם שנשאר לנו עד לביקור הבא.
מאוד מומלץ לבקר, שכן בני ברק היא חלק מהארץ, ואנחנו חלק מתושביה – יהדותם יהדותנו, ואורח חייהם, גם אם קיצוני לרבים מאתנו, מגלם בתוכו את היהדות כפי שהיא התגלגלה והתפתחה לה מרוצת מאות השנים האחרונות, עד שהגיעה להשתקע בארץ ישראל, שם ניתן למלא שלל מצוות שלא ניתן לעשות בגלות.
כמה טוב שבני ברק חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנה, שכן עם אחד אנחנו, ולפני שניסע לסעוד בשבת אצל הערבים (ועל כך סיפור נפרד כמובן) או לקניות (שכן אצלם זול יותר), כדאי להתאמץ ולהגיע שערי בני ברק ולהעז להיכנס פנימה. נסו ותתרשמו (ואני אפילו ממליץ – תיהנו)!
