אנו באנו ארצה

הקורונה והסגרים, ההפגנות והפרעות, המשבר הכלכלי, התגברות האנטישמיות וההידרדרות באיכות החיים בקליפורניה הביאה ישראלים רבים לעשות את הצעד ולחזור לארץ-מולדת * מיכה קינן שמע משלוש משפחות על הגעגועים לקהילה מקומית ועל ההתאקלמות הלא פשוטה במדינת היהודים * וגם על תהליך החזרה שמלווה אותם מטעם הבית הישראלי בקונסוליה

"אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש"

משפחתה של הילה סלומון, עזבו את עסקי המזגנים בוואלי לטובת חיים במושב

“עלינו ארצה לבד", פותחת הילה סולומון את סגור ליבה בשיחת טלפון מישראל. 

"התחלנו את כל התהליך עם 'נפש בנפש' אבל הם לא יכלו ממש לממש את התהליך בזמן שרצינו כבר לעלות לישראל. זה היה באמצע יוני ועלינו ב-7 לספטמבר. 

"אני במקור ירושלמית ובעלי מהרצליה. הגעתי ללוס אנג׳לס בגיל 3 ולבעלי גם יש סיפור דומה, הוא ירד בגיל 7 ואחר כך הוא עשה עלייה נוספת בגיל 21. הוא חי פה כמה שנים ואז חזר לאמריקה. הוא היה מעצב שער המון שנים, החליף מקצוע לפני 10 שנים ונהייה קבלן. נולדו לנו שני ילדים בארה״ב. יש לי ילד בן 14 וילדה בת 8.

"התעסקתי בהרבה דברים. עבדתי ב-'imperial tiels' והתעסקתי בעיצוב ובנייה וגם במכירות. תוך כדי עזרתי לבעלי לבנות את העסק שלו במזגנים. כל השנים בעלי מאוד רצה לחזור לארץ ואני כל הזמן הייתי עסוקה. היינו בחופשה קצרה בארץ אחרי שהילדה שלי נולדה והחלטנו להתחיל בתהליך העלייה, אמרנו, טוב, נתחיל, נראה מה קורה. אחר כך הבן שלי חלה וזה ירד מהפרק. כל השנים הייתי אומרת – מה פתאום? מה אני אעשה בישראל? מה לי לחזור לישראל עכשיו? אבל בעלי  כל הזמן רצה לחזור. פתאום הקורונה פרצה, העולם השתנה, הכל נהיה לא יציב. מבחינה כלכלית אנחנו ברוך השם בסדר גמור. לא עזבנו את אמריקה כי היה לנו גרוע, היה לנו טוב מאוד. אבל פתאום הרגשנו שאנחנו במצב בחיים שלנו שאנחנו צריכים להטמיע שורשים. 

"זה היה מאוד מעניין: פתאום הרגשנו כך כשרק כל הבלאגן בעולם התחיל, וגם כל הפרעות וההפגנות, הבנו והרגשנו שאנחנו לא שייכים. הכל התחיל לפני, אבל ביוני החלטנו שאנחנו הולכים לעשות את זה. חשבנו שייקח לנו שנה, אז אמרנו טוב שנה הבאה, קיץ הבא, אנחנו נעבור. פתאום התחילו כל ההפגנות. זאת הייתה החלטה די מהירה. פתאום אמרתי. אני לא רוצה לחכות עוד שנה, אני רוצה עכשיו! אמרו לי איך את רוצה עכשיו? בתוך כל הבלאגן הזה לקום וללכת? אמרתי – בדיוק ככה, בתוך הבלאגן הזה שהכל לא יציב אנחנו נמצא את המקום שלנו בתוך מהומה הזאת ושהכל יחזור לשגרה כבר נסתגל. 

"לילדים הייתה אמונה בנו והם פשוט זרמו איתנו. להגיד לך שקל להם? לא, לא קל. גם לנו לא קל. אבל יש להם אמונה ב'ויז׳ן' 'שלנו, במשפחה, במה שאנחנו רוצים בשבילם, והם מתמודדים עם זה יפה. הם מתחילים עכשיו בית ספר, הילדה נכנסה יותר מהר לעניינים, לילד לוקח קצת יותר זמן בגלל שעושים לו הרבה מבחנים, רוצים לדעת מה הרמה שלו בכל נושא. אבל כן, יש להם כבר חברים. 

"לא יודעת אם ציפיתי או לא, אבל ישראל קיבלה אותנו עם ידיים פתוחות, ידיים מחבקות, התחלנו לעשות את תהליך העליה עם 'נפש בנפש', חודש וחצי, הם היו מאוד אינטנסיביים. כל משרד שהיינו, כל בן אדם שדיברנו אתו  – הם מקבלים ואוהבים. אז הייתה לנו נחיתה קלה. הבידוד והסגר היו מאוד קשים, אבל חוץ מזה הכל זרם יפה. 

"עכשיו אנחנו במצב שישראל מאשרת לנו לקחת קורסים ואולפנים, וגם עוזרים לנו מאוד. משרד הקליטה עוזר גם כספית. כאילו השם נתן לנו הזדמנות לבנות את עצמנו מחדש, לעשות את הדברים שאולי רצינו לעשות ולא עשינו. אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש. בעלי התחיל להתעניין בכל מיני קורסים. הוא רוצה להתעסק במזגנים בארץ, אבל עם מזגנים יותר משוכללים, לתעשיות. יש לנו משפחה גדולה. כולם ידעו שאני באיזשהו שלב בחיים שלי אחזור לארץ  אז הם מתרגשים מאוד למרות שעוד לא הספקתי לראות את כולם, בגלל הסגר ומה שקורה פה. 

"לחיות באל-איי היה מאוד שונה מלחיות פה. כשנמצאים בישראל מרגישים שאנשים פה יותר חיים, יש להם יותר חיות, יותר מעשיות. באמריקה יותר קל למשל למצוא עוזרת, הרבה דברים יותר קל להשיג, כמו מכוניות, דברים חומרניים באמריקה זה יותר קל. לעומת זאת בארץ יש את האוכל הכי טעים בעולם. כשאתה הולך ברחוב ואתה אומר למישהו שבת שלום, והוא עונה לך בחזרה שבת שלום, אתה מרגיש חלק מהעם שלך. 

"מה שכן, אני מתגעגעת מאוד לקהילה שלי, לאמא שלי, לאחותי, לאחיינים שלי. אני מתגעגעת לאנשים יותר מכל דבר, אני בקהילה מגיל 3. אמא שלי ואחותי באל-איי ופה יש לי את המשפחה של בעלי ומשפחה ענקית של דודים ובני דודים בכל רחבי הארץ. 

"אני ממליצה לאחרים לעבור את התהליך הזה. אם אתה זוכר ואתה לוקח את זה בפרופורציה שכל התחלה היא קשה, אם הייתי עוברת מאל-איי לסן פרנסיסקו זה היה קשה. לעבור לכל מקום  זה קשה, למצוא קהילה חדשה, בתי ספר חדשים. זה להתרגל לחיים אחרים. אבל בסופו של דברים כשמתרגלים זה עולם אחר, במיוחד לילדים. הילדים פה יותר משוחררים, אין לי פחד שהם יצאו ביום. אנחנו גרים במושב, לא הלכנו לגור בעיר. במושב יש חופשיות אחרת, הילדים פורחים בצורה אחרת".   

"יש כאן אוויר מיוחד בארץ הזאת"

פזית זיתוני, תראפיסטית, חזרה בתשובה בלוס אנג'לס וגרה באזור חשמונאים

"השם זיתוני הוא מצרי. אנחנו שושלת של 10 דורות בישראל שחיו בפקיעין", פותחת פזית זיתוני סיפורה. היא משוחחת איתי מישראל, שם מוקדם בבוקר ואני כבר בנמנמת כאן, בעיר האורות. בפקיעין יש שם בית כנסת בן 800 שנה   ששם הייתה משפחת זיתוני מגדלים זיתים ושומרים על הבית כנסת העתיק. אחר כך חלק מהמשפחה עבר לחולון. אני ובעלי והכרנו בלוס אנג׳לס. אנחנו נשואים כבר קרוב ל-14 שנה. 

בעלי הסתובב בכל העולם, הוא כבר 30 שנה לא חי בארץ ולפני 18 שנה הוא הגיע ללוס אנג׳לס, ונשאר שם. ואני הגעתי זמן קצר אחריו.   בעלי עשה את קורס של משרד העלייה והתחיל לעסוק בנדל״ן. הוא מאוד אהב את חוץ לארץ, את המנטליות. זה התחיל  מטיול אחרי צבא, הוא היה מפקד בטנק. אחרי החוויות הצבאיות הוא רצה לראות את העולם הגדול, טייל והמשיך כאילו החיים זורמים איתך לכל הכיוונים. כשהוא הגיע ללוס אנג׳לס הוא התחיל לעבוד בנושא הבנייה והיה לו משרד של 'קונסטרקשיין'. הוא היה פעיל מאוד, ובגלל זה בחר בתחום הנדל״ן בישראל. 

"אני סיימתי את הלימודים בישראל, למדתי להיות 'תראפיסטית הוליסטית' בתחום הרפואה הטבעית ואחרי שסיימתי וקיבלתי את התעודות נסעתי לניו יורק. הייתי שם חודשיים ואז התחיל החורף. הקרובי משפחה המליצו לי לעבור ללוס אנג׳לס. עבדתי שם עם כירופרקט, הייתי עושה עיסויים בקליניקה ועכשיו כשהגעתי לישראל, המשכתי עם זה, הבאתי את כל הציוד איתי, מיטת מסאז׳, השמנים וכל מה שצריך. 

"עזבנו את לוס אנג'לס כבר בינואר 2017, אחרי 18 שנה שגרתי בארצות הברית ולא הייתי בישראל. מה שהניע אותי זה שאמא שלי נפטרה. הרגשתי רחוק מכל הנושא של המשפחה. חמתי שתהיה בריאה ותאריך ימים היא בגיל 80, כמעט קיבלה אירוע מוחי. פתאום אתה מתחיל לקבל תובנות. אתה אומר – הכל טוב ויפה אבל אנחנו מפספסים פה משהו, בייחוד כשיש ילדים ואתה אומר רגע, הילד לא יודע מה משמעות של סבתא, של סבא, דודה. הוא לא מבין את המשמעות הזאת, את המילים האלה, חוץ מהבנה תיאורטית שהוא מדבר עם סבא או סבתא בטלפון אבל זה רק שיחה, זה לא מוחשי.

"אנחנו כבר כמעט 3 שנים כאן, לאט לאט מתרגלים. ההתחלה לא הייתה פשוטה כלל. כמו כולם וזה לא משנה לאן עוברים. אנשים יכולים לעבור לארצות הברית גם שם ההתחלה קשה ואחרי זה זה מסתדר. זה לא משנה. במקרה הזה הגענו לישראל וזה לא היה פשוט בהתחלה. הרבה הלם, להתרגל ל'סיסטם' חדש, הביורקרטיה, החיים מסביב. אבל היו לנו הרבה פיצוי שהמשפחה מאוד עטפה אותנו ומאוד חיבקה, שזה היה הדבר שלשמו באנו בעצם. 

"אנחנו גרים באזור חשמונאים, ליד מודיעין, 25 דקות מירושלים, אזור ששמענו עליו עוד בארה״ב, והחלטנו שנבוא לבדוק. זה עבד טוב כי רצינו להתקרב קצת לירושלים, זה הרגיש רוחני כזה, שאם כבר מגיעים לארץ אז נגור באזור רוחני. אני די הרבה מחתימה כרטיס בירושלים. ראש חודש אנחנו בכותל, קברי צדיקים בירושלים, רחל אימנו. יש התרוממות רוחנית מאוד גבוהה במקומות האלה וזה כל פעם מרגש מחדש לראות את כל המבנה הענק הזה של הכותל המערבי. אתה אומר ואוו אנחנו פה, זה באמת פה, אבנים אמיתיות, אנחנו צועדים על ההיסטוריה שלנו. 

"עוד כשחייתי בלוס אנג׳לס חזרתי בתשובה. הגעתי לאישה ששומרת תורה ומצוות, אחרי בית ספר התיכון. אחרי שנתיים ראיתי באמת את הצד היפה של היהדות דרך חב״ד של הרב ימיני. זה היה יפה, לא היתה ביקורתיות, לא היתה שיפוטיות וזה היה נורמלי לגמרי להתחבר לזה בתור יהודי שנמצא רחוק אי שם. 

"תמיד הלב חצוי, כמו אצל כולנו. אתה מכיר את זה שאומרים בלוס אנג׳לס 'אני נמצא כאן אבל הלב שלי בישראל'? זה לא רק סלנג, אנחנו באמת מרגישים את זה. אנחנו יכולים לחיות חיים טובים בלוס אנג׳לס והכל טוב והכל יפה אבל יש משהו שאי אפשר להסביר את זה בנשמה שזה חלל ריק, ואת החלל הזה אני היום מבינה, מה היה חסר: האוויר הזה של ארץ ישראל, הרי כל ישראלי שמגיע לארץ ונוחת בשדה התעופה הוא לוקח את הנשימה הזאת, נשימה רגישה נפשית כזאת. יש כאן אוויר מיוחד בארץ הזאת, כאילו אנשים באים למלא מצברים וחוזרים בחזרה, ויש אנשים שמגיעים עם משפחות ואומרים – אני לא יודע מה אני עושה בלוס אנג׳לס, הילדים פורחים בארץ. רואים דברים שהם מאוד קטנים אבל דברים שאנחנו בתור ישראלים שעזבנו את המדינה, גדלנו על הדברים האלה. לפתוח את פח הזבל וקופץ עלייך חתול, זה היה הדבר הכי שגרתי לכל ילד שאמא שלו שלחה אותו עם הפח. בארצות הברית אין חתול שיקפוץ עלייך כי כולם בבתים…. 

יש לנו 3 ילדים שנולדו בלוס אנג׳לס, הגדול בין 12 וחצי, הסנדוויץ בת 9 וחצי והקטנה בת 7. בהתחלה זה היה להם מאוד מוזר, פתאום הם אמרו מה זה סבא שלי? זה דוד שלי? אנחנו ברוך השם משפחה עם הרבה נכדים   והרבה נינים. 

"ברור שאם יש קשיים אז הדבר הכי קל זה לקום ולברוח במחשבה ולרצות לעזוב ולא רצינו שזה יקרה אז פשוט נתנו צ׳אנס. אתה נותן צ׳אנס ואתה אומר הכל יהיה בסדר והכל יהיה טוב, אני כאן ואני ופה ואני מאוד אוהבת את הקהילה ומאוד בקשר עם כולם וברוך השם גם פעילה מרחוק, אבל אני לא מרגישה צורך עכשיו לעלות על טיסה וללכת לחרוש את אמריקה לעשות את כל הקניות, זה לא חסר לי כי יש לי את הכל גם פה. שאין לך חיסרון אז אין לך גם רצון אז אני יכולה להגיד לך שאני די מלאה מכל החיים שיש לי כאן, זה טוב לי".

"הלב שלי שם, החתיכה של הפאזל"

שירלי דהפס-דנר, בעלת חברת קונסטרקשן וקואצ'רית, עברה להרצליה פיתוח

שירלי דהפס דנר היא אישה ישראלית אמריקאית מצודדת ותוססת. כל הזמן בין לבין וגם אז היא דוחסת עוד אחד. "הייתה  לנו חברה של 'הום אימפרובמנט" כבר הרבה שנים. ניהלתי אותה עד שהלכתי ללמוד להיות 'קואצ׳רית', ובזה אני מתעסקת רוב הזמן. בשנים האחרונות אני ובעלי קונים בתים, עושים "פליפים" ( משפצים ומוכרים, tear down ובונים מחדש)". אבל הקורונה הפכה את היוצרות והעלתה אצל שירלי ובעלה מחשבות חדשות על השטח.

שירלי:"אני מסוג האנשים שכל שנה היו אומרים 'בשנה הבאה אני חוזרת לישראל', היו עושים ממני צחוק. האחיות, המשפחה והחברים היו סונטים :'נו הגיע התאריך? את נוסעת?', תמיד היו מלגלגים עד שזה נהיה פאתטי. תמיד הייתי אומרת "אני , הבת שלי תלך לגן בישראל", תמיד הייתה לי את הזיקה לישראל, מרגישה מאוד שייכת לארץ ותמיד אמרתי עוד שנה ועוד שנה. ככה החיים התגלגלו והבת שלי היום בת 13 כבר מזמן סיימה כיתה א׳ וב׳ וג׳ והיא כבר בכיתה ח׳. 

"תקופת הקורונה איפשרה המון זמן למחשבות, פתאום, מה כן חשוב? מה לא חשוב?. ראיתי את ההורים שלי מתבגרים בארץ. תקופת הקורונה עשתה להם מאוד לא טוב, ה'לבד הזה'. .אנחנו 4 אחיות וכולנו פה באל-איי. אז ה'לבד הזה' עשה להם מאוד רע, הרגשתי את העצב בטלפון, כמה שאני מנסה לשמור עם 'פייס-טיים' וכל יום שיחות טלפוניות, זה לא אותו דבר כמו שדופקים לך בדלת ומשאירים לך אוכל ליד הדלת, שיש מישהו ששומר עלייך ודואג לך. הרגשתי שאיפשהו ההורים שלי כאילו ויתרו על החיים, ממש ככה. החלטתי שאנחנו נוסעים לארץ וכולם אמרו לי מה פתאום, מה את נוסעת לארץ? מה את נורמלית? יש סגר, לא כדאי לך, לכי תדעי בטיסה תידבקו  בקורונה. החלטתי שאני הולכת אחרי הלב כי הלב שלי הוא בישראל ונסענו וזה היה כל כך מוזר.

"נסענו ביולי כששדה תעופה בדרך כלל מפוצץ והטיסות מלאות בישראלים. תמיד מדברים וקמים וכל הילדים משחקים יחד בטיסות והכל כל כך כייפי. הפעם היה שקט, דממה, כזאת בטיסה לא הייתה לנו מעולם. נחתנו בארץ. נכנסו לסגר שבועיים. כמה ימים אחרי שהגענו התחילו לפתוח את הסגר, היה לנו מזל, התחילו לשחרר קצת, נתנו הקלות וכל כך נהנינו, כי הפעם זה היה שונה. בד"כ אני מגיעה ואני עושה 'בוקינג' לכל המסעדות הטובות ולכל הברים ולטיולים מהצפון עד הדרום, אני חורשת את המדינה, בקושי מבלה עם המשפחה, עם ההורים, עם המשפחה של בעלי. אנחנו כל כך עסוקים מלהנות מלטייל ולבלות בישראל שאנחנו לא באמת נהנים מהמשפחה. פתאום מצאנו את עצמנו כל הזמן עם המשפחה ועם ההורים. 

"הגענו לארץ, שכרנו בית בהרצליה פיתוח, הילדים ירדו לים לבד, שזה משהו שאני לא יכולה לעלות על דעתי בכלל לעשות כאן. הולכים לסופר ב-8-9 בערב, קובעים עם חברים שהכירו, הולכים למרכז שם, משחקים 'ואתה אומר מה??   הילדים עצמאיים בצורה לא מוסברת. אני כל כך רגילה להיות בפחד כאן, אני גרה בשכונה סגורה מוגנת בשער. הילדים שלי רוצים ללכת לסטארבקס, 20 דקות-חצי שעה הליכה ואני לא מרשה להם ללכת לבד, לך תדע מה יהיה, איך יהיה. אני מאוד חוששת. בארץ יש משהו שמאוד משחרר בי. אני נותנת להם ללכת, הם מרגישים עצמאיים, יכול להיות שאני גם מרגישה משוחררת ושייכת וזה משהו שאני מעבירה אליהם.

והנה עבר החודש, אנחנו אמורים לחזור חזרה לאל-איי, כי סגרתי כרטיס טיסה לחודש. 'וואללה יש קורונה, הביזנס ברוך השם עובד, הכל בסדר. יאללה לא עשיתי 17 שנה חגים בישראל, בוא נשאר עוד קצת' אני אומרת לבעלי.   הוא היה בהתחלה באי נוחות מהביזנס, אמרתי לו – זאת ההזדמנות לעשות את זה עכשיו, בוא נהיה עם המשפחה, מה ההורים שלי יעשו את החג לבד?, בוא ניתן לילדים לחוות מה זה ראש השנה של ישראל. אפילו עם כל הסגר שזה לא באמת החוויה האמיתית. נסעתי לירושלים, בסליחות. הסופרים מלאים בראש השנה ויש התרגשות כזאת. הריח הזה, להסתכל בחלון ב-6 בערב יום שישי שכולם הולכים לבית כנסת, כולם בלבן, פתאום נהיה שקט במדינה, בכל הערים והשכונות. אתה ממש מרגיש את השישי ואתה מקבל אותו ויש ריח ואווירה שאין להסביר. 

"נשארנו לעוד חודש, ואז עוד חודש. שלושה חודשים. נהנו מכל רגע, היה כיף, זמן משפחה שלנו המצומצמת והמורחבת והיה מדהים. ראיתי את עצמי חוזרת 'ביג טיים', חיה בישראל והילדים שם השתלבו והכירו חברים ואנחנו הכרנו שכנים. את האמת? שכחתי שחייתי באמריקה. אני 17 שנה חיה באל-איי ו-3 חודשים בישראל גרמו לי פשוט לשכוח שהייתי חיה באמריקה. שלא תטעה; אני אוהבת את אמריקה, ו'גאד בלס אמריקה'. יש בה צדדים יפים: כאן עשיתי את הילדים שלי, עשינו עסקים, אנחנו אזרחים טובים באמת. לא רוצה לברוח מפה כי אני לא אוהבת או כי לא טוב לי אבל אני אסכם זאת בסיפור הבא: כשנסענו לשדה תעופה, הילדה שלי שמעה שיר ברכב וכולנו התחלנו מה זה לבכות, כאילו נפרדנו מהמשפחות ופתאום השתחרר לנו כזה הבכי שאנחנו עוזבים. יש לי ילדה בת 11 והיא אומרת לי, אמא אני מרגישה שהלב שלי הוא כמו פאזל וכל פעם שאנחנו מגיעים לארץ כאילו החתיכה הזאת מתחברת לי וכל פעם שאנחנו עוזבים אני משאירה את החתיכה הזאת בארץ.

וזה בדיוק הסביר לי את כל מה שאני מרגישה כל השנים האלה. אמרתי לה ואוו את כל כך צודקת זאת גם ההרגשה שלי, יש משהו בארץ שאתה מרגיש שייכות, ערבות הדדית. כל כך כיף ללכת ברחובות ולשמוע עברית כל הזמן. אז נכון, יש את הצד הדוחה, הצועק והמצפצף ברחובות אבל זה לא מפריע לי כי אני ישראלית. לא מפריע לי שחותכים אותי בתור, אני צוחקת מזה, גם מצפצפים לי באמריקה, וגם כאן יכול להיות שירות לקוחות גרוע כשאני מתקשרת למישהו. יש את הדברים הטובים של אמריקה אבל אני לא יכולה להתעלם מהשייכות שיש לי בישראל, מהמקום השלם שיש לי בישראל, מהדברים הפשוטים של השקיעה, ללכת  2 דקות ואתה כבר בים ולא משנה איפה אתה נמצא הים נגיש לך, המשפחה המורחבת. וכן, הלב שלי שם. החתיכה של הפאזל".