הנה סוד שאף אחד לא אומר להורים: הילדים לא זוכרים את מה שאתם חושבים
אחת-עשרה בלילה. סוף סוף התיישבתם על הספה אחרי יום עבודה שלא נגמר, והאצבע גוללת באינסטגרם. ושם מחכות לכם המשפחה עם החולצות התואמות בפארק הלאומי. הארטיקים הביתיים בשבעה צבעים. הרוד-טריפ עם המפה המצוירת ביד. הילדים שבונים רובוט מקרטון בזמן שאתם, כנראה, סתם התקיימתם. ואתם מסתכלים על היום שלכם: עבדתם. הילדים היו בקייטנה, או מול מסך. בארוחת ערב היה שוב פסטה. אף אחד לא הכין שום דבר יצירתי, לא ראה שקיעה, לא יצר "זיכרון". ואיזה קול קטן ומרושע לוחש לכם: את הורסת להם את הקיץ. את מפספסת את הילדות שלהם.
עצרו. תנשמו. בואו נדבר: הקיץ המושלם הזה? הוא לא קיים. מה שאתם רואים באינסטגרם הוא לא קיץ. זה טריילר של קיץ. שלושים שניות מזוקקות מתוך חודשיים וחצי, אחרי חמישה ניסיונות צילום, כשאף אחד לא בוכה, אף אחד לא רעב, ואיש לא רואה את הריב שהיה במכונית עשר דקות קודם. אתם משווים את הקיץ המלא שלכם: העייפות, השגרה, השעמום והבלגן שלו לגרסה ערוכה של קיץ של מישהו אחר. זו השוואה שאי אפשר לנצח בה, כי היא לא הוגנת מיסודה. זה בדיוק כמו ה"אם הייתי בישראל" שדיברנו עליו בעבר… מנגנון שלוקח את מה שיש לכם, כאן ועכשיו, ומעמיד אותו מול פנטזיה. וכל השוואה כזאת גובה מחיר אחד: אתם מפסיקים ליהנות ממה שיש, כי ראשכם עסוק במה שאין.
מה הילד שלכם באמת יזכור?!
הנה סוד שאף אחד לא אומר להורים: הילדים לא זוכרים את מה שאתם חושבים. הם לא יזכרו את הטיול היקר שתכננתם חודש, שהסתיים בשלושה במיטת מלון עם ילד חולה. הם לא יזכרו את הקייטנה הכי מדוברת. מה שנחרט אצלם הוא דווקא הדברים הקטנים, הלא-מתוכננים: הפעם שנשארתם לשכב איתם על הרצפה ועשיתם קולות מצחיקים. הארטיק שנמס להם על היד במרפסת בשקט של אחר צהריים. הפעם שהרשיתם לעצמכם לוותר על סידור הבית ופשוט צחקתם.
הזיכרון של ילד לא בנוי מאירועים. הוא בנוי מתחושה. והתחושה שהוא רוצה היא פשוטה בטירוף: שאמא ואבא היו רגועים, זמינים, ושהיה כיף להיות איתם. ילד לא צריך קיץ מושלם. הוא צריך הורה נוכח וזה משהו אחר לגמרי. נסו לעשות את הניסוי בעצמכם. עצמו עיניים וחזרו לקיץ אחד מהילדות שלכם. רוב הסיכויים שלא עלה מולכם היעד הכי יקר שהוריכם תכננו, אלא משהו קטן ומוזר: ריח מסוים, משחק ברחוב עד שקיעה, סבתא שנתנה לכם משהו שאסור. אלה הדברים שנשארים. ואם ככה זה אצלכם , ככה זה גם אצל הילדים שלכם, בדיוק ברגע הזה. הם אורזים זיכרונות עכשיו, ורובם עשויים מהחומר הכי זול והכי זמין שיש: אתם.
הורים עובדים: זה במיוחד אליכם
ואם אתם הורים עובדים, אני יודעת שהקול הזה חזק אצלכם פי כמה. אתם רואים את הקיץ נמתח לפניכם, יומיים חופש בשבוע במקרה הטוב, ואתם משוכנעים שאתם מקפחים. אז בואו נגיד את זה בבירור: אתם לא הורים פחות טובים כי אתם עובדים. הילד שלכם רואה כל יום הורה שקם, בונה, תורם, מתמודד ומגיע. זה לא חיסרון בילדות שלו — זו מתנה. הוא לומד מכם, בלי מילה אחת, מה זה אחריות ומה זה כבוד לעבודה. ויותר מזה: האשמה עצמה היא זו שהופכת אותנו להורים פחות טובים. הורה אשם הוא הורה מפוזר, מתנצל, שקונה יותר מדי ומפצה יותר מדי, ובעצם לא נמצא , כי הוא עסוק בלהרגיש רע. שחררו את האשמה, ויתפנה בכם מקום פשוט להיות עם הילד שלכם. הדקה שאתם באמת שם שווה יותר מיום שלם של פיצויים.
שלוש רשויות אני נותנת לכם השבוע: רשות לקיץ רגיל. לא כל יום חייב להיות אירוע. ימים של בית, שגרה ואפילו קצת שעמום הם לא כישלון. הם הרוב הבריא של הילדות; רשות למסך בלי דרמה. קצת מסך בקיץ לא הורס אף ילד. מה שכן שוחק אתכם זה האשמה שנלווית אליו. קבעו גבול שנוח לכם, ושתחררו מהשאר (אחרי שבדקתם מה הם רואים); רשות לא להיות המדריכים בקייטנה של הבית. אתם ההורים, לא צוות בידור במשרה מלאה. ילד משועמם לומד להמציא לעצמו עולם, אחד הכישורים החשובים שיש. שעמום הוא לא חור בקיץ; הוא החממה של הדמיון. ורשות אחת אחרונה – לצאת מהמסך. בפעם הבאה שאתם מוצאים עצמכם בחצות גוללים קנאה בקיץ של מישהו אחר, הניחו את הטלפון ולכו להציץ בילד הישן שלכם. הוא לא צריך שתשוו אותו לאף אחד. הוא רק צריך אתכם, עם הראש כאן, ולא במסך.
הקיץ המושלם באמת לא קרה. יופי. כי הקיץ האמיתי , זה שקורה בבית שלכם, על המרפסת שלכם, עם הילד שלכם , הרבה יותר טוב ממה שכל מסך יראה לכם. ואם אתם מחליטים שהשנה הזו הולכת להיות שונה תצטרפו לקורס ההורים הבא שעוד רגע מתחיל. להרשמה: 818-923-7484, שירן שפיץ, מומחית להדרכת הורים
