בחג האורים , אחרי חמישים שנה באמריקה, החלפתי את הניאון המוכר של הוליווד באורות המהפנטים של לאס וגאס * למה בעצם?
כנער שגדל על מזרן האימונים וזכה במדליות באליפויות ישראל לנוער בהרמת משקולות, זכיתי בזכות נדירה: לבקר בכפר האולימפי כאורח המשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972. אלא שהזכות הזו הפכה לסיוט שטלטל את עולמי. אחד-עשר מחבריי נרצחו בדם קר על ידי מחבלים, ובהם דוד ברגר ז"ל, מי שהיה מאמני האישי ודמות מפתח בחיי במשך חמש שנים. ישנתי באותם המגורים ממש שאליהם פרצו המרצחים, וחיי ניצלו רק הודות לצירוף נסיבות בלתי נתפס שגרם לי לעזוב את הכפר שעות ספורות לפני שהתופת החלה.
למרות שמאז ומתמיד ידעתי שאמשיך את דרכו של אבי בעולם הקולנוע, אירועי מינכן טבעו בי חותם בלתי נמחה. הם הציתו בי דחף עמוק ובלתי מתפשר לצלול אל עולמות הביטחון, המודיעין והלוחמה בטרור – תשוקה שליוותה אותי והתעצמה לאורך כל תחנות חיי.
אומרים שלאדם יש שתי הזדמנויות להיוולד. הפעם הראשונה היא כשיוצאים לאוויר העולם, והפעם השנייה היא ברגע שבו מחליטים לארוז הכל, להשאיר את המוכר מאחור ולהמציא את עצמך מחדש. בחודש נובמבר האחרון עמדתי על המרפסת והבטתי בקו הרקיע של לוס אנג'לס. ציינתי בדיוק יובל שנים לנחיתה שלי בארצות הברית, חמישים שנה של חיים בעיר המלאכים. חודש לאחר מכן, בערב הראשון של חנוכה, כשחג האורות החל לנצנץ בחלונות, קיבלתי את ההחלטה הסופית. החלפתי את הניאון המוכר של הוליווד באורות המהפנטים של לאס וגאס. זו לא הייתה סתם פרידה, זו הייתה סגירת מעגל של חיים שלמים.
החיים על התפר: בין הזוהר לאספלט
השנים שלי בלוס אנג'לס נראו כמו תסריט שאפילו אני, כמפיק ותיק, הייתי מתקשה למכור כסיפור מציאותי. דמיינו יום בחיי: בבוקר אני יכול לשבת בישיבת תקציב קדחתנית בלב אולפני קולנוע כנשיא סטודיו, לנהל מאות אנשי צוות ולחלוש על הפקות של עשרות סרטים ואלפי שעות טלוויזיה. ובערב? אני מחליף את החליפה במדים ויוצא למשימות של מלחמה בטרור ובפשע ברחובות קליפורניה.
חייתי על התפר הדק והמרתק שבין הזוהר הבלתי נתפס של תעשיית הבידור לבין האספלט הרותח והמציאות המורכבת של רחובות הכרך. במשך 32 שנה שירתי במשטרת לוס אנג'לס (LAPD). התחלתי בין כותלי האקדמיה, עברתי 13 שנים אינטנסיביות ביחידת המסוקים, והמשכתי למגוון תפקידי בילוש, סיור ולוחמה בטרור. אל אלו הצטרפו עוד 11 שנים כמפקד יחידות מילואים מיוחדות בשריף של סן ברנרדינו, שם עמדנו מול פשיעה חמורה וסמים בפרופיל גבוה.
אלו היו חיים של אדרנלין טהור, של אחריות כבדה ושל הגשמת חלום ילדות. מגיל צעיר רציתי לשלוט בשמיים, וזכיתי לעשות זאת כטייס צבאי במשמר הלאומי וכטייס אזרחי ומסחרי. השמיים מעולם לא היו הגבול עבורי, הם היו חלק בלתי נפרד מהעשייה המקצועית והאישית שלי.
ההימור הגדול: למה וגאס?
רבים שואלים אותי, "רוני, אחרי שסימנת וי על כל פסגה אפשרית בהוליווד ואחרי אלפי שעות טיסה מסחריות ומבצעיות, למה לעזוב הכל ולעבור למדבר?". התשובה פשוטה: הלב. בעשור האחרון התחזקה בי התחושה שמיציתי את היעדים שהצבתי לעצמי בקליפורניה. הרגשתי שהגיע הזמן לנקות את השולחן ולבנות משהו רענן בעיר שתמיד נראתה לי כמו חידה מרתקת שטרם פתרתי.
עברתי לכאן לא כדי לנוח על זרי הדפנה, אלא כדי לחקור. לאס וגאס בשבילי היא הרבה מעבר לבתי הקזינו המפוארים ול"סטריפ" התיירותי הנוצץ. היא עיר תוססת, חכמה, מתפתחת ומלאה באפשרויות נסתרות. יש לה פנים של קהילה חמה, של שכונות שקטות ושל הזדמנויות עסקיות ותרבותיות שרוב האנשים שמגיעים לסוף שבוע של הימורים פשוט לא זוכים לראות.

כעת, מהבית החדש שלי כאן בנבאדה, אני מתכוון להיות העיניים והאוזניים שלכם בעיר האורות. בטורים הקרובים נצא יחד למסע אישי ובלתי אמצעי. אני מתכוון לקחת אתכם אל מאחורי הקלעים, למקומות שהתיירים לא מכירים, לחשוף את הדילים הכי שווים ולספר לכם איך נראים החיים האמיתיים במדבר. אביא איתי את המבט של מי שרגיל לראות את העולם מגובה רב, ואת העין הביקורתית של מפיק קולנוע שמחפש תמיד את הסיפור המעניין ביותר. המסע שלי בלאס וגאס רק מתחיל, ואני מזמין אתכם להצטרף אליי לכל צעד בדרך.
אני מבטיח לכם דבר אחד: יהיה אקשן. תחגרו חגורות, אנחנו ממריאים.


