הורים בלוס אנג'לס כוססים ציפורניים ומנסים לחלץ את ילדיהם ה"תקועים" בישראל. טלי ספיר קסטלמן דיברה עם כמה מהם על החרדות, דרכי הפעולה והתוכניות להמשך
ילדי ישראלים אמריקאים רבים אשר נסעו לארץ לחופשת קיץ, במסגרת פרויקט נעל"ה, תגלית, תוכניות שנות של הסוכנות היהודית וטיולים פרטיים, הם אינם יכולים לחזור הביתה לארצות הברית, מצאו עצמם במדינה במלחמה ומבלים את רוב שעות היום בסמוך למרחבים מוגנים. הם חווים אזעקות, פיצוצים, יירוטים, רואים בניינים שהתמוטטו ונחשפים למראות שכולנו לא רגילים לראות בתוך תמונת נוף ילדותנו. " ידעתי שישראל במלחמה אבל היא בשגרת מלחמה מעל שנה וחצי אבל מי תיאר לעצמו שתהיה הסלמה כזו במצב הביטחוני? כל מה שאנחנו רוצים עכשיו זה את הילדים בחזרה בבית", אומרים הוריהם בלוס אנג'לס.
והילדים שלנו? ברובם מעדיפים להישאר בארץ, הם לא נוטשים ספינה טובעת הם אוהבים את הארץ גם כשהיא מדממת וכואבת ולא רק כשהיא מחייכת אליהם.
כתבת "שבוע ישראלי" טלי ספיר קסטלמן, אמא של מיקה נחום המסיימת שנה שנייה של פרויקט נעל"ה ונמצאת בפנימיית "מוסנזון" בהוד השרון, הקימה קבוצת וואטסאפ להורים שהילדים שלהם בארץ ודיברה עם הורים לילדים שכרגע נמצאים בישראל תחת מדיניות "השמיים הסגורים" ואין באפשרותם לצאת מהארץ אלא בדרכים יצירתיות, יקרות ומסוכנות
דני מנקין, מפיק ובמאי הסרטים, אבא לרומי בת ה- 16 שנמצאת בישראל במסגרת פרויקט נעל"ה של הסוכנות היהודית, דני מצוי השבוע בעיצומו של חיפוש דרכים להוציא את רומי מהארץ. מירי, אמא של רומי, הגיעה מאל.איי לפריז שם אמורה הייתה להיפגש עם רומי לטיול אירופי משותף, כולל הופעה של ביונסה, כרגע רומי "תקועה" בארץ. "הקפדנו לקנות כרטיס דווקא באל-על שילמנו אקסטרה בשביל להימנע מביטולים ולהיות על הצד הבטוח, מה שנקרא, אבל בדינמיקה הביטחונית של ישראל , מסתבר שכלום לא בטוח", אומר דני. מבחינה נפשית מאוד קשה לו עם האזעקות בארץ "רומי כבר רוצה לצאת הביתה מהארץ ואני חווה את האזעקות בצורה בלתי נסבלת. רומי נמצאת בתל אביב, אצל הורי, יורדת למקלט. אין לה קליטה בסלולרי. אני לא יודע מה קורה ויש לי רגשי אשם, אני מרגיש שהיא שם בגללי ואף אחד לא אומר לנו כלום, שנדע שיש פיתרון, שיש צפי. אני בקבוצות של אנשים מתעשיית הקולנוע ועולים כל מיני אפשרויות ליציאה מהארץ דרך ירדן ואני שואל את עצמי, תל אביב יותר טוב יותר בטוח מלצאת לירדן!?
אבא נוסף שאני מדברת איתו משתף: "חשבנו להוציא את הילדים לירדן או מצרים ומשם במונית להביא אותם לעיר גדולה ואז לאירופה ומשם לארה"ב, או על יאכטה פרטית, יש יאכטות פרטיות שמוציאות ישראלים שמבקשים לצאת מישראל לכיוון יוון או קפריסין בעלות של 1000$ לאדם, הפלגה של 18 עד 24 שעות אבל גם היאכטות האלו מתמלאות מהר; נהיה כאן כבר שוק אפור בחיי אדם", הוא אומר.
הורים אחרים מחפשים להיעזר בשגרירות ארה"ב, כרגע ללא מענה. לטי גרובמן מפיקת סרטים ישראלית-אמריקאית ואמא לחמישה, בנה לוקא בן ה 15 שוהה בארץ במסגרת פרוייקט נעל"ה בפנימיית עתיד רזיאל בהרצליה, פרוייקט עלייה לארץ בעיקר מחבר העמים. "לוקא הוא ילד אמריקאי דובר רוסית אז נוח לו שם", היא אומרת בחיוך. אבל ללטי לא קל: "אנחנו יודעים שיצא טיל בליסטי, כתב"מ או שהיה ירי לכיוון ישראל ורק הגורל קובע מה תהיה התוצאה. ממש רולטה רוסית… ההורים שלי גרים בתל אביב לא רחוק משגרירות ארה"ב ומהדף של שיגור התנפצו להם כל החלונות בבית. זה לא משחק מה שקורה שם. אני מקווה שבהקדם אצליח להוציא אותו מהארץ. הוא כבר מתגעגע לאחים שלו למשפחה כאן ולחברים והמצב הביטחוני בטח לא מקל על הלב שמתגעגע גם ככה", אומרת לטי.
רויטל רומנו, שהקימה את המרכז הישראלי בוואלי, היא אמא של יהונתן בן ה 16 וחצי שנמצא בישראל במסגרת פרויקט נעל"ה, בפנימיית מוסינזון "אין לי יום ואין לי לילה הלב שלי בארץ", היא אומרת. אני סומכת על כוחות הביטחון במאה אחוז אבל המצב הוא מאוד מורכב, תמיד יש חששות בישראל הפעם זו מלחמה בתוך מלחמה".
יהונתן רומנו הגיע לארץ בתחילת שנת הלימודים וכרגע נמצא באזור צפון הארץ בחיפה אצל משפחה שעוטפת אותו ומפנקת עם אוכל בממ"ד ואווירה טובה. "רק אני מלחיצה אותם עם הדיווחים שאני מקבלת בזמן אמת והם מרגיעים אותי" אומרת רויטל ."רציתי להקדים לו את הטיסה, אני אומרת לו שאמא דואגת והוא מרגיע אותי שהדודים מפנקים אותו עם ספינג' ופריקסה ושהוא סך הכל רגוע". גם רויטל מנסה לחפש פתרונות יצירתיים להוציא את יהונתן מהארץ, בינתיים ללא הצלחה.
התסריטאית והבימאית סיגל ארז שלחה את בנה ג'ייקוב מולר בן ה-19 לפרוייקט תמי"ד של תגלית. ג'ייקוב נולד באל.איי, וגדל עם זיקה חזקה מאוד לישראל, הוא סטודנט בברקלי שמקיימת בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית תוכנית קיץ אקסקלוסיבית ואמור היה לבלות את הקיץ עם הפרוייקט בארץ . "הילדים שלנו מאוד ציונים", אומרת סיגל ומספרת כי ג'ייקוב לא עושה מאמצים להסתיר את הישראליות שלו בברקלי וחשוב לו להדגיש מהשורש את הצד של ישראל בכל דיון או הפגנות. "הוא עומד חזית ראשונה במלחמת ההסברה. הילדים הגיעו לארץ ונהנו מאוד עד ליום שישי לפנות בוקר כשפרצה המלחמה", מספרת סיגל . "כיוון שמדובר בפרויקט יוקרתי של הסוכנות היהודית, התנהגו אליהם נפלא, דאגו להם לדירות ופעילויות, מהרגע שהתחיל הבלגן הוציאו אותם מהדירות והעבירו אותם למלון דן ומשם לאילת". את הנסיעה לאילת הקפידו לעשות לאור יום על מנת להפחית את הסיכון לאזעקות.
"הבעיה עם הילדים האלה שינקו את אהבת ישראל זה שהם אומרים 'אנחנו בסדר, אנחנו רוצים להישאר' אבל אנחנו הורים מודאגים באל.איי", אומרת סיגל. "יש לי על המצפון שאני כאן והילד שלי במקום שמסכן את חייו. הוא ביקש שאחתום לו שאני מסירה מהפרויקט אחריות לגביו ושהוא יוכל להישאר וכמובן שסירבתי. כמה שאני רוצה את הניסיון והחוויה הזו בשבילו אני חושבת שכרגע זה ממש לא תקופה טובה. אני מאוד גאה בו אבל כרגע אני רוצה אותו חזרה בבית ואנחנו בודקים כרגע מה עושים כאשר השמיים סגורים", היא מסכמת.
דביר שמש, בנה של אירית שמש בן ה-19, גדל באל.איי מגיל 6. דביר, סטודנט בסן לואיס אוביספו, הגיע לישראל עם תוכנית של הסוכנות היהודית ותגלית בשם Onward. משפחת שמש שילמה מחיר כבד באוקטובר 7 ואיבדה בני משפחה במתקפת החמאס. דביר החל את המסע בישראל עם תגלית ואמור היה להישאר לתוכנית המשך עם חבר'ה איכותיים מרחבי ארה"ב. "הם הספיקו כמעט את כל התוכנית עד שפרצה המלחמה. הם היו בירושלים ופינו אותם לים המלח. אנחנו מחכים שיוציאו אותם מישראל. הוא עם קבוצה של 70 חבר'ה שהיו מעדיפים להישאר בארץ למרות המצב הבטחוני, אבל אנחנו כהורים רוצים אותם בבית. פנינו לאל-על ול"מנו ספנות". אנחנו מרגישים כמו בחמ"ל כשהמטרה היא קודם כל להוציא אותם מהארץ ולא משנה לאן", אומרת אירית.
ליאת שלומוב לא ישנה בלילות מאז בוקר יום שישי האחרון ונמצאת במצב של דריכות לכל אזעקה, שיגור והתראה. כל היום על הטלפון להיות בטוחה שהיא בשליטה מלאה. שני הבנים שלה בני 14 ו-17 נסעו לארץ לביקור אצל בת הדודה, עובדת בכוחות הביטחון. התיכנון: להיות חמישה ימים באילת ואז לחכות לליאת שאמורה היתה להצטרף לביקור מולדת. הבנים הספיקו לשהות עם בת הדודה עד פרוץ המלחמה, וכעת הם אצל המשפחה בתל אביב. ליאת: "זה לא ששלחתי את הילדים לנופש באירופה, ידענו על הסכנות שיש בישראל אבל המלחמה הזאת הפתיעה לא רק את איראן, היא הפתיעה גם אותנו וכרגע בת הדודה שלי חזרה לשירות הביטחון והילדים שלי מסתובבים לבד ביום ברחובות תל-אביב… תכלס הם אומרים שכיף להם וכל מה שעושה לי כרגע רע עושה להם טוב. הם ללא מסגרת מטיילים בתל אביב, נוסעים בקורקינט, אוכלים במסעדות וטוב להם." ליאת מספרת שעם כל הדאגה שלה ושאין לה יום ואין לילה – הצרה הכי גדולה היא שהילדים לא רוצים לחזור, אבל היא מצידה מחפשת להם דרכי מילוט מישראל.
אני תופסת את אורלי לשיחה טראנס אטלנטית והיא פותחת את השיחה "אני
בטראומת מקום" .
אורלי כרגע "תקועה" עם הבת בישראל, הן הגיעו לארץ עם פרוייקט Onward
תוכנית בת של "תגלית" כאשר הבת בפרוייקט ואורלי שומרת עליה מרחוק.
"הייתה לי הרגשה שמשהו יכול לקרות ולכן הגעתי לארץ יחד עם הבת שלי היא בתוכנית ואני ביליתי עם המשפחה"
3 ימים לאחר שהגיעו פרצה המלחמה והמשפחה של אורלי "אימצה" בני נוער מהתוכנית שנמצאים ללא משפחה בארץ עד שמנהלי התוכנית גיבשו תוכנית והעבירו את כולם לים המלח .
אורלי כרגע מחפשת דרך חילוץ לה ולבת כמו גם שאר בני הנוער שצריכים איכשהו לצאת מהארץ וכרגע היא מקווה שהילדים יצאו עם הפלגה בסוף שבוע .
"הסיטואציה לא נעימה, גידלתי את הילדים שלי לאהבת ישראל וזו פעם ראשונה שיש הרגשת טירלול באוויר ופחד , וכרגע אין צפי ליציאה מכאן מלבד התיקווה שבסוף שבוע נוכל לעלות על ספינה לכיוון קפריסין".
יש משהו מקסים ומשוגע במדינה שלנו ועם כל הסכנות והסיכונים הלב שלנו אוהב להיות שם; ישראל – הכי בבית בעולם. אבל עכשיו זה זמן לחזור הביתה , אז תנו לנו לצאת .
