הסיפור המשפחתי של דניאל בן ה-7 מקרית שמונה, שאובחן לפני שנה בסרטן, כבש את לבבות מאות התורמים שהגיעו למלון בוורלי הילטון לערב הגאלה של עמותת "גדולים מהחיים-משפחת לוס אנג'לס" ⋅ המראות והקולות
39 ילדים ומאות תורמים וחברי "עמותת גדולים מהחיים משפחת לוס אנג'לס", מילאו ביום ראשון את אולם האירועים של מלון בוורלי הילטון בערב הגאלה של העמותה, המסייעת לילדים חולי סרטן בישראל ומשפחותיהם. בשנה שעברה, התבטל טיול החלומות ללוס אנג'לס בגלל המלחמה ומספר המשתתפים השנה היה הגדול ביותר בכל 21 השנים מאז הוקם סניף גדולים מהחיים בלוס אנג'לס.
ראשי העמותה עלו לבמה לשאת דברים: שרה אייזיק ואחיה יו"ר הראש המשותפים, מיכל מנסור ואיתי רבינוביץ'; מנכל"ית העמותה בישראל אפרת ליכטמן והנשיא המקומי שי דיאמנט. חלק מהנאומים נבלעו בקריאות נלהבות מצד הילדים ששרו במקהלה באופן ספונטני: "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול" ו"הוא משלנו ולא ניתן אותו". היה ברור שהילדים מבקשים להחזיר מעט מהאהבה והחיבוק שהם קיבלו מהם מאז נחתו בלוס אנג'לס.
מי שהיה נקלע לאולם ולא היה יודע באיזה אירוע מדובר, היה מתקשה לנחש שמדובר כאן בילדים חולה סרטן שעד לא מזמן עברו טיפולי כימותרפיה והקרנות בבתי חולים. האנרגיה ושמחת החיים שהפגינו היו מרגשות ומלהיבות. ערב הגאלה נערך לאחר שבוע עמוס בטיולים שכללו את דיסנילנד, נוטס ברי פארם, מסיבות בריכה, מוזיאון מאדאם טוסו ויוניברסל סטודיוס (שזכה לקונצזנוס כ״פארק הכי שווה" בקרב הילדים).
עבור יהב פלמן, 17 ממשגב זה היה הטיול הראשון לארה"ב. לפני שלוש שנים הוא אובחן כחולה לוקמיה וסיים את הטיפולים בינואר השנה. "לפני שבועיים אישרו לי לעלות על רכבות הרים וזה משהו שחיכיתי לו מאוד וגם לטיול למאדאם טוסו", מספר יהב. "הטיול הזה מאוד עוזר גם למורל וגם להחלמה הנפשית ובעצם גם הפיזית. בבית כשאני הולך, עדיין כואבות לי הרגליים אבל פה לא כאבו לי הרגליים; הלכנו המון ולא כאב לי". בטיול הכיר יהב חברים חדשים, חלקם הוא אומר, יהיו חברים לכל החיים.
יונתן עינת, 14 מרמת גן הוא אחד מהם. "גילו לי את הסרטן בגיל 12.5" מספר יונתן. "כאבה לי הרגל נורא וכך גילו שיש לי סרקומה. שנה לא הייתי בבית הספר ורק השנה חזרתי. סיימתי בסוף יולי את הטיפול האחרון". יונתן מספר שהוא נהנה בעיקר ממסיבות הבריכה שנערכו בבתי חברי העמותה ומתנדבים. "אני לא יכול לחכות כבר לטיול שלנו ל׳קליפורניה אדבנצ'ר׳ והשופינג במול", הוא אומר בהתלהבות. "זו פעם ראשונה שאני לא עם המשפחה לשבועיים שלמים וזה הרבה יותר קל ממה שחשבתי".
שילה גז בן ה-18 ממודיעין-מכבים-רעות גילה שהוא חולה בדיוק ביום ההולדת שלו, במאי 2023. "זה שינה את החיים לטובה ורעה", הוא מספר. "הכרתי את עמותת גדולים מהחיים ששינתה אותי מאפס למאה. לא הייתי מי שהייתי ללא המחלה וללא המקום הזה. הם עיצבו אותי כבן אדם. הכרתי כאן חברים שאהיה איתם בקשר כל החיים".
בתחילה, כשנודע לו שהוא חולה בלימפומה הוצ'קינס, שילה התקשה להאמין. "אמרתי – אין סיכוי. הייתי בטוח שמשקרים לי כי בהתחלה אמרו שיש לי דלקת. זה היה שוק. הייתי בסטייג' 4 בי והייתי צריך לעבור כימותרפיה והקרנות. רוב החברים עזבו אותי והפסיקו לדבר אתי. זה היה מוזר [להם] לעכל שחבר שלך מקבל מחלה סופנית. היום בישראל תודה לאל סרטן, במיוחד כמו זה שהיה לי, הוא דבר שאפשר לטפל בו אבל אנשים לא יודעים איך להתמודד עם זה ויש כאלו שמעדיפים לנתק קשר כי מעדיפים לא להיכנס לסיטואציה של מה לשאול ודברים כאלו. ישנם אלה שלא הייתי קשור אליהם והופכים לחברים הכי טובים שלך וזה מה שיפה בדבר הזה, כי אתה יכול לדעת על מי אפשר לסמוך ועל מי לא. המחלה עזרה לי לפתח את הכלי להבין מי הם באמת החברים האמיתיים שלי ומי לא".
מעניקים כוכב במתנה
שילה מאוד רצה להתגייס לצה"ל אבל בגלל המחלה לא בטוח שהצבא יאפשר זאת. במקום, הוא החליט לפתוח עמותה בשם 'כוכב חלל'. "המשפחה שלי ואני קונים כוכבים בשמיים לחיילים. אנחנו עושים את זה עם חברה לאטבית שמביאה את האמצעים לצפות בכוכבים. אנו הולכים לבתים של אלו שנרצחו במלחמה ובפיגועים, מעניקים להם כוכב במתנה ומראים להם איך להסתכל עליו. המשפחה באמת מתייחסת לזה כחלק מהבן אדם שנרצח. האמא הראשונה שהענקנו לה כוכב היתה אמה של קארין ג'ורנו שנרצחה במסיבת הנובה מאר-פי-ג'י. היא סיפרה לי שלפעמים היא יוצאת החוצה בלילה ומדברת עם הכוכב, וזה מה שעוזר לה לחזור לעצמה".
בר ויזבוט, 14, מתל אביב הגיעה לטיול עם קב המסייע לה בהליכה. בספטמבר 2023 היא אובחנה כחולה אוסטאוסרקומה ברגל שמאל. לפני שלושה חודשים סיימה את הטיפול האחרון והיא כבר נקיה מסרטן שבעה חודשים. "עברתי כימותרפיה 9 חודשים ועכשיו אני עוברת טיפולים ביולוגיים עד ה-6 באוקטובר", היא מספרת. "זו היתה שנה מאתגרת. המשפחה ואני לא ידענו למה אנחנו נכנסים. בהתחלה הרגשתי שהחיים שלי בסכנה כי הייצוג של סרטן זה חיים ומוות וזו היתה המחשבה הראשונה שעלתה לי, אבל במשך הזמן הבנתי שזה לא שחור ולבן".
במהלך הטיפולים כל שערותיה של בר נשרו, אך עוד לפני כן היא טרחה לגזוז את שערה והוכנה עבורה פיאה. "בסוף לא לבשתי אותה ולו פעם אחת" היא צוחקת. מה שעזר לה ולשאר חבריה היא שלוחה של גדולים מהחיים בשם "גם אני", קבוצה המיועדת לבני עשרה שיוכלו לטייל ולבלות זה עם זה. הקבוצה הזאת חשובה במיוחד מאחר ורבים מהצעירים חולי הסרטן מרגישים מבודדים חברתית ומספרים שהם מרגישים נוח יותר לבלות עם צעירים שמתמודדים אף הם עם המחלה. "הם בוחרים את הילדים בפינצטה", מספרת בר. "אלו ילדים בוגרים שאפשר לדבר אתם בצורה מעמיקה. הצטרפתי לאחרונה לקבוצה ועשיתי את הטיול הראשון שלי איתם לפני כשבועיים. הקבוצה הזאת הביאה לי הרבה שמחה ואושר, מה שעוזר לתהליך ההחלמה. בחודש הבא, אנו יוצאים לטיול לנהר הירדן".
למרות הקביים, בר לא ויתרה על אף מתקן. "מאחר ולא מזמן סיימתי טיפולים, זכיתי לחוות הרבה דברים ראשונים שוב. עליתי על כל מתקן שאיפשרו לי ונהנתי בטירוף. פגשתי כאן ילדים שאני מכירה עוד מבית החולים באיכילוב וגם ילדים חדשים, הם הפכו לחברים לחיים".
יו"ר העמותה, מיכל מנסור, מספרת כי השנה היתה שנה לא פשוטה עבור העמותה בישראל בגלל המלחמה. "הארגון בארץ סובל מחוסר תרומות ולכן חשוב לנו כל כך להמשיך לתמוך בהם. בזכות התורמים הנדיבים שלנו, הצלחנו להביא לכאן עוד משלחת ולתמוך בארגון בישראל. זה מאוד מרגש אותנו שהתורמים שלנו לא שכחו אותנו, הגיעו לערב הגאלה וממשיכים לתמוך בנו. הקהילה פתחה את הלב והכיס כאחד. אנשים הגיעו אלי וביקשו לארח את הילדים במסיבות בביתם, זה לא מובן מאליו, זה המון בלגן ויקר ובכל זאת, אנשים מבקשים לפתוח את ביתם יום אחר יום. מדהים לראות את זה".
ילדי העמותה אינם לוקחים את החיבוק האדיר הזה כמובן מאליו. במשך כל ערב הגאלה הם שרו, רקדו ונראו במצב רוח מרומם במיוחד. הם עלו על הבמה עם דגלי ישראל והצטרפו לשירת אחד המתנדבים ששר את השיר "לא תנצחו אותי".
בנוסף לטיול החלומות השנתי, תומכת משפחת לוס אנג'לס בפעילויות השונות של הארגון בישראל ובתמיכה במשפחות הילדים, קייטנות קיץ וחורף, גן ילדים, ציוד למחלקות הילדים ועוד.
על התמיכה החשובה הזאת, סיפר אופיר, אב לשלושה שהגיע ללוס אנג'לס מקריית שמונה עם אשתו ובנו דניאל. השמיים נפלו עליו לפני שנתיים כשבנו הקטן בן ה-4.5 אובחן כחולה סרטן. "יום ראשון בבוקר התחיל כמו כל יום אחר", סיפר אופיר על הבמה. "דניאל לא הרגיש טוב כמה ימים ואשתי לוקחת אותו לרופא. הרופא אומר סעו לשניידר יסבירו לכם הכל. בלב כבר לקחנו את דניאל ונסענו שעתיים וחצי לבית החולים. כל הדרך, אני ואשתי לא החלפנו מילה, דניאל המתוק שיחק ולא הבין לקראת מה הוא הולך. כשהגענו ולאחר הבדיקות, התחילה רכבת הרים. הרופאים הכניסו אותנו לחדר ואמרו שלדניאל יש לוקמיה".
אופיר סיפר כיצד בנו המתוק הפך לילד שונה, נפוח מסטרואידים, מתנייד בכיסא גלגלים ומת מכאבים. "כבר לא זיהיתי אותו". יום אחד חלה התדרדרות במצבו של דניאל, הוא התקשה לנשום. ההורים הבהילו אותו לבית החולים וכל הדרך – שעתיים וחצי נסיעה – חששו שהוא יפסיק לנשום. "חיכינו שהנסיעה הזאת כבר תסתיים".
כשהגיעו לבית החולים דניאל התחבר מייד למכונת הנשמה והרופאים הודיעו להורים המבוהלים שאין מה לעשות, אלו השעות האחרונות של הילד והם צריכים להיפרד ממנו. "התקשרתי למשפחה שיביאו את האחיות שלו לבית החולים. אני ואשתי קורסים, מסרבים להאמין שזה הסוף, התחננתי לאלוהים שיעשה נס".
ואז, כשנראה שאבדה כל תקווה, נכנסה לחדר ד"ר מיכל, "כמו מלאך", ואמרה: "יש עוד אפשרות אחת, מכונת לב-ריאה". ההורים הסכימו מייד. במשך 38 ימים, דניאל חובר למכונה וההורים איתו שם.
הרופאים הודו שהוא נס רפואי
על ההשלכות הכבדות של המחלה על המשפחה, סיפר אופיר: "הילדות עברו לגור אצל הסבתא, החסכונות נגמרו, הזוגיות כבר לא אותו דבר, אבל יש לנו מטרה אחת, שדניאל ינצח את המחלה". בשלב הזה בסיפור המרגש שהביא רבים בקהל לדמעות, קרא אופיר לבנו דניאל לבמה. ילד מתוק להפליא בן 7. הקהל קם על הרגליים והעניק 'סטנדינג אוביישן' למשפחה האמיצה.
למרות התחזיות הקודרות של הרופאים שאמרו שגם אם דניאל ינצל וישרוד, הוא יהיה נכה לכל החיים, הוא שרד, הולך ומתפקד היטב. לאחר תקופת שיקום בבית לוינשטיין, הרופאים הודו שדניאל הוא נס רפואי. "מאז עברה שנה מלאה באתגרים", המשיך אופיר, "מיתרי הקול והריאות נפגעו כתוצאה מהמכונה אבל הבן שלנו חי והוא בבית".
בעקבות המלחמה, נאלצה המשפחה לעזוב את ביתם בקריית שמונה ומאז הם עוברים מעיר לעיר, מבית לבית. "עדיין לא מצאנו פינה בטוחה. אשתי ואני ללא עבודה ופרנסה אבל אנחנו נלחמים לשמור על המשפחה. זה הזמן להודות לכם על כל העזרה והתמיכה שהענקתם לנו," פנה אופיר לקהל התורמים בלוס אנג׳לס.
שי דיאמנט, שניצח כמו מדי שנה על התרמת הקהל, הצליח לגייס מאות אלפי דולרים למען העמותה. רבים מהכספים הגיעו מתורמים אמידים בקהילה, אבל מרגשת במיוחד היתה תרומה של גבע ביטון-בריח, בן ה-15, ניצול מכפר עזה שהצטרף לטיול ותרם את כל כספי החסכונות שלו בסך 1000 דולר.
הערב המרגש נחתם עם שירתו של הזמר הראל סקעת שהזמין את הילדים לבמה לשיר איתו את השיר "לעוף". את שירת התקווה בתחילת הערב שרה אחת מילדות המשלחת, ואת שירת ההמנון האמריקאי שרה גולדי-מרמור, נכדתם של נאוה ואלי מרמור, מתורמי העמותה.
לקראת סוף השבוע, ימריאו הילדים בחזרה לישראל עמוסים במתנות ובחוויות וזיכרונות שילוו אותם כל החיים. לתרומות ופרטים נוספים אודות העמותה, אנא בקרו באתר: largerthanlifela.com
