אם מייקל ג'ורדן הודה שפתרונות אין לו, אז קטונתי. ובכל זאת, כמה דברים בסיפור המתגלגל הזה תפסו את תשומת ליבי, ובמיוחד קנדיס אוונס
שלוש עשרה שנה אני חי בעיר המלאכים אבל בשבוע האחרון למדתי על החברה האמריקאית יותר מכל התקופה שקדמה לה. פעפועו של השד הגזעני, רחש כאן מתחת לפני השטח, במסווה של שגרה מתקתקה ונורמליות נסבלת, רק חיכה לרגע המתאים. כשזה התפרץ, הוא בא מהר ושרף כמו לאבה מבעבעת מתוך לועו של הר געש עצבני. המחאות על מותו המיותר והאכזרי של ג'ורג' פלויד שטפו את רחובותיהן של מרבית ערי הארץ הגדולה והכואבת הזו. הן לא נעצרו בארה"ב, והמשיכו מכאן לאירופה, אנגליה, אפריקה, אוסטרליה והונג-קונג.
2020, כבר הבנו, מלמדת אותנו שיעור מאלף בגלובליזציה. מרק עטלף אחד יותר מדי במחוז חוביי בסין, הפך את העולם סופית ל'ג'אנקי' של וואי-פיי ולמתמחה באפידמולוגיה. מסתבר,שמה שקורה במיניאפוליס, לא נשאר במיניאפוליס. ג'ורג פלויד, לא בדיוק מועמד לפרס מצטיין הנשיא, בעל עבר פלילי ו'מסטול' בשעת מעצרו, הפך במותו לסמל.
שובין, השוטר הסאדיסט שנאשם ברצח ממדרגה שנייה את פלויד, הפך אותו לסמל מחאה כלל עולמי בסאגת המשכים עצובה של ברוטאליות משטרתית כלפי שחורים.
את הצלקות מהביזה, השריפות והוונדליזם שלא נראו במחוזותינו מאז 1992 מבקשות המחאות השקטות להשכיח. מחאות השבוע הזה, בחסות משטרה ומשמר לאומי דרוכים, עמדו בסימן של שקט ואיפוק. תשומת הלב עברה מווטרינות של חנויות 'נייק' מנופצות אל המטרה שלשמה האנשים יצאו להפגין, הם על מסיכותיהן, באמצע מגיפה קשוחה – חיי השחורים אינם הפקר. לשים סוף לאפלייה על רקע צבע עור.
כישראלי ויהודי שלא נולד והתחנך בבתי הספר כאן, אני מרגיש שהסיפור הבין גזעי באמריקה והיחסים הטעונים בין שחורים ללבנים גדול עלי. גם אם נראה לי שאני מבין משהו ממנו, זו תמיד תהיה הבנה מוגבלת שחסרה את הניואנסים של בן המקום. יש היסטוריה של 400 שנה מקופלת בתוך אירועי השבועיים האחרונים. שנים של מערכות מפלות, הצלחות לצד כשלונות ובעיקר הרבה סימני שאלה על איך מתקדמים מכאן ?
אם מייקל ג'ורדן הודה שפתרונות אין לו, אז קטונתי. ובכל זאת, כמה דברים בסיפור המתגלגל הזה תפסו את תשומת ליבי ואלו שני הסנט שלי: מול וונדליזם ואנארכיזם אוזלת יד היא לא רעיון טוב. החולשה הראשונית של ראשי הערים ומפקדי המשטרה כלפי מעשי הביזה נראו כמו נוק אאוט למשטרה. למשל, משטרת סנטה מוניקה לונג ביץ', שעמדו מנגד בשעה שבוזזים יצאו עם שלל ומעלים סטורי גאה על חלקם המפוקפק, מעבירה מסר מסוכן של חולשה לפורעי החוק. חוקי הרחוב הרי ידועים – נטשת שילמת. אפשר ורצוי לתת לקיטור לצאת, אבל לא במחיר של הפקרת העסקים לחסדי הפורעים. כבר אמרו חכמינו ש'כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים'.
אלפי האנשים שיוצאים לרחובות ועוטפים את הקהילה השחורה בסולידריות הוא מחזה עוצמתי שיכול להעניק את המומנטום הדרוש לשינוי. אבל הדרך לשינוי עוברת לא פחות, אם לא יותר, גם בקבלת אחריות של הקהילה השחורה על עצמה ועל מצבה. קול אחד שכזה, חזק ברור ורהוט הוא של קנדיס אוונס, פעילה פוליטית שחורה שמשמיעה דיעות רעננות, הזוכות לעניין הולך וגובר בקרב הציבור הכללי. קנדיס רוצה לשנות את הנרטיב הקורבני שלטענתה 'תוקע' את אחיה השחורים באותה משבצת כבר שנים. היא טוענת שהקהילה השחורה עסוקה מדי בגלוריפיקציה של הסבל והעוול שנעשה להם, ובמקום להיות פרו-אקטיביים ולהוביל שינוי אמיתי במצבם, הם נופלים שוב ושוב לתוך רטוריקה ליברלית שנותנת אוזן קשבת וכתף תומכת אבל לא הרבה מעבר ובכך מנציחה את מצבם. קנדיס מדברת על מעגל הפשיעה – כשכמחצית מהפשיעה בארה"ב ב-2019 מתבצע על ידי זכר שחור, כשחלקם באוכלוסייה הכללית הוא רק כ-6 אחוז. היא גם מדברת על הרס התא המשפחתי כש- 74 אחוז מן הילדים נולדים לאמהות במשפחות חד הוריות, לא אידיאלי ליצירת בסיס יציב המעודד הישגיות. במקום לקחת אחריות על בעיות השורש שהקהילה סובלת מהן, מתחמקים מפתרון על ידי התמקדות בעוולות המשטרה, חמורות ככל שיהיו; אלו לא בעיות הליבה של הקהילה.
חתונה ממבט ראשון – שלב ההחלטות
עונה שלישית של תוכנית הריאליטי הסתיימה השבוע, ומבלי להיכנס לסיפורי הזוגות השונים, משהו כללי על הניסוי המעניין הזה – שבו מקדימים את המאוחר ומתחילים דווקא מהסוף. מהחתונה. אף אחד מהזוגות שם לא ליקק דבש. גם עבור המוצלחים שבחבורה (נעם ורוני) התחיל קשה. בתום 42 יום, מתוך 5 זוגות, ארבעה שרדו, ושניים נפרדו. מתוך הארבעה שהצליחו, שני זוגות יצאו בשן ועין. יא וואראדי. אבל החזיקו ממעמד, כי משהו אחד בשני, למרות הקושי, גרם להם להרגיש שיש בשביל מה.
"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף'" נאמר במקורותינו, ואכן העסק לא פשוט, אבל כמה מתגמל כשזה עובד. לראות זוג חדש מתהווה מול המצלמות, להיות עדים לוויתורים ולמפחי הנפש שלהם, לציפיות ולאכזבות, אבל גם לאהבה ולחום – החומרים מהם עשויים החיים ומזכירים לנו מדוע זוגיות ובעיקר נישואין הם גם מסע אישי אל אזורי אי הנוחות שבנו, חושפים אותנו בחולשותינו רק על מנת לתת הזדמנות אמיתית לריפוי.
==
גולן פרידמן הוא איש עסקים ופעיל חברתי בלוס אנג'לס. לתגובות:
