הזיכרון שלנו לא מסודר, ממוין ומתויק בקלסרים כפי שאולי היינו רוצים להאמין. הוא ארוג שתי וערב ברשת סבוכה של אסוציאציות. הרשת הזאת משתנה, מתעדכנת ומתחדשת כל הזמן
בסרט "שמש נצחית בראש צלול" (Eternal Sunshine of the Spotless Mind) יש כמה קטעים שגורמים לצופים לעצור רגע ולחשוב. אחד מהם מתרחש כשג'ואל באריש (ג'ים קארי) נכנס לחנות שבה עובדת קלמנטיין קרוזינסקי (קייט וינסלט), שהיתה בת זוגו משך שנתיים, והיא לא מזהה אותו כלל.
כשהוא חוזר שבור לצמד חבריו, באריש מנסה להבין מדוע קלמנטיין מתעללת בו ואיך היא מסוגלת להעמיד פנים בצורה משכנעת שכזו, מראה לו אחד החברים פתק קטן ממרפאה המתמחה במחיקת זיכרונות. מתברר שהאהובה לשעבר עברה הליך כזה, שבסופו נמחק ממוחה כל זיכרון שקשור אליו. הפתק הקטן חולק לכל מכריה, ובו נכתב בפשטות: "אל תזכירו או תדברו איתה על האיש הזה לעולם".
אנחנו מבססים את חיינו על ספר עב כרס המכיל מיליוני רגעים קטנים שאנחנו זוכרים. כך מתבצעת למידה וכך אנחנו לומדים קודים חברתיים, רוכשים חברים חדשים ומעמיקים קשרים קיימים. באופן הזה אנחנו זוכרים שאנחנו שונאים מלפפונים ומעדיפים צבעים בהירים, יודעים מה מעצבן את בני הזוג וזוכרים את תקופת הילדות שלנו.
אנחנו סומכים בעיניים עצומות על המידע הרב בספר הזה, שכתבנו כל חיינו. אבל האם באמת אפשר לסמוך על הזיכרון שלנו? אולי לא בצורה חד משמעית כמו שחשבתם.
אנלוגיה מקובלת לזיכרון מדברת על אינספור מגירות של מידע מסודרות להפליא. "הטיול למזרח" נמצא שם, ממש ליד "הירידה לאילת". "דברים שדפנה, בת הזוג, אוהבת", נמצאים ליד "הסרטים האהובים על האחיינים".
כל חברי הילדות מסווגים תחת אותה תיקייה, שמוקדשת לזמנים שבהם הגובה שלכם היה מטר ועשרים.
אלא שהאמת היא, שהזיכרון שלנו לא מסודר, ממוין ומתויק בקלסרים כפי שאולי היינו רוצים להאמין. הוא ארוג שתי וערב ברשת סבוכה של אסוציאציות. הרשת הזאת משתנה, מתעדכנת ומתחדשת כל הזמן.
סם השכחה
אנחנו לומדים דברים על העולם שמקיף אותנו הודות לעובדה שאנחנו יכולים לזכור. הנוירונים במוח יוצרים ביניהם קשרים המייצגים חיבורים בין גירויים שונים (למשל הצלצול של סוף השיעור) לבין תוצאות מצופות (תחושת חופש משחררת). אט אט מתחברים להם אירועים, אנשים, עצמים, צלילים ונופים.
האם אפשר לעצור את המכונה של יצירת זיכרונות חדשים? התשובה היא כן, וזה אפילו לא מסובך כל כך. החוקר ג'וזף לדו (Ledoux) מאוניברסיטת ניו יורק השתמש ב-Anisomycin, סוג של אנטיביוטיקה, כדי למנוע מעכברים לזכור את מה שקרה להם לפני רגע.
הניסוי נעשה כך: העכברים שמעו צליל קצר ומיד אחריו הם קיבלו זרם חשמלי מבהיל. אחרי כמה ניסיונות העכברים המבוהלים (שלא קיבלו שום חומר) הבינו שמיד לאחר הצליל יגיע גם הלם חשמלי. בקבוצת עכברים אחרת הזריקו לעכברונים את ה-Anisomycin, והשמיעו להם סדרה ארוכה של צלילים שבעקבותיהם הם חוו הלם חשמלי, אבל הם פשוט לא היו מסוגלים לעשות את הקישור בין השניים ולזכור לברוח מפני הזרם הבא.
מעבדה למחיקת זיכרונות
בסרט "שמש נצחית בראש צלול״ משתמשים בשיטה קצת אכזרית כדי למחוק זיכרונות; טכנאי המחיקה מבקשים מהמטופל להיזכר באירוע, חגיגה, מפגש או רגע מכונן, מחכים עד שהוא ידמיין את המאורע ויתמלא רגש ואז – בום! נותנים לו זרם חשמלי, והופ, הזיכרון שלו נעלם. נשמע כמו מדע בדיוני אבל המדע היום לא רחוק ממה שחשבו תסריטאי הסרט. בדוגמה של העכברים נמצא שאפשר למנוע למידה, והשלב הבא הוא לברר אם אפשר למחוק זיכרון שמור וקיים.
פרופ' קארים נאדר חבר לג׳וזף לאדו, ושיחק קצת עם עכברי המעבדה שלו. נאדר לימד אותם שצליל מסוים מודיע על בואו של זרם חשמלי, וכדי לבדוק שהתרחשה למידה לטווח ארוך הוא חיכה 60 ימים והשמיע את אותו צליל צורמני שוב. העכברונים אכן זכרו, התכווצו והתכוננו לקבלת ההלם החשמלי. עד כאן, הזיכרון שמור וקיים. בפעמים הבאות, בעוד העכברים מתכוננים לקבלת הזרם לאחר הצליל, הוזרק להם "חומר השכחה", הלוא הוא Anisomycin. באורח פלא, העכברים שקיבלו את החומר לא הגיבו לזרם החשמלי שקיבלו לאחר מכן, למרות שכבר הגיבו לו פעמים רבות קודם לכן. הזיכרון נחמק והצליל הפך לנייטרלי מבחינתם, כאילו לא קרה דבר.
החוקרים המשיכו לעבוד. כעת, הם רצו להראות שהם באמת מוחקים זיכרון אחד מסוים ולא פוגעים בכל הזיכרון של העכבר. לשם כך הם הלכו צעד אחד קדימה, לימדו את העכברונים לפחד משני צלילים שונים וניסו להכחיד באמצעות הזרקת החומר רק זיכרון הנוגע לאחד מהם. אחרי ההזרקה העכברים קפצו וברחו בתגובה לשמיעת צליל אחד, אך נותרו רגועים כששמעו את השני (למרות מכת החשמל שלא איחרה להגיע). זה מצמרר, אבל מראה שאפשר לברור בפינצטה זיכרון ולהיפרד ממנו.
פרופ' נאדר ועמיתיו התלהבו במיוחד מניסוי העכברים השכחנים, לכן החליטו לנסות ולראות כיצד אפשר להשתמש בידע הזה כדי לעזור גם לבני אדם לשכוח. הפעם הם השתמשו בחומר אחר בשם Propranolol שאינו רעיל לבני אדם. בניסוי זה, החומר ניתן לאנשים שעברו טראומות קשות.
הנבדקים התמודדו עם סיפורי התעללות, פגיעה ואונס. הם לא הצליחו לדבר על הדברים שעברו וסבלו מקשיים בחיי היומיום. אחרי העלאת הזיכרונות הקשים תחת החשיפה לחומר המטופלים הצליחו לעבד את הזיכרונות, לספר על הדברים שעברו ולנהל שגרת חיים בריאה יותר. החוקרים הסבירו שכשאנשים מעלים זיכרון כואב כשהם נמצאים תחת השפעת Propranolol האירוע נעשה מטושטש יותר אך לא נעלם כליל), והמרכיב הרגשי בו הופך להיות חזק הרבה פחות.
זיכרון שנשבר והודבק שוב ושוב
כשהייתם ילדים ודאי שיחקתם פעם או פעמיים במשחק "טלפון שבור". החוקים פשוטים מאוד: מישהו לוחש מסר לזה שיושב לידו, שחוזר על אותו מסר לזה שיושב לידו וכן הלאה. עם שרשרת ההעברות מצטברים שגיאות ועיוותים עד שאחרון המשתתפים מקבל מילה או משפט שהקשר ביניהם ובין מה שנאמר בתחילה הוא
מקרי בהחלט.
חוקרי זיכרון מסבירים שהזיכרון שלנו עובד קצת כמו המחשק הזה: בכל פעם שאנחנו נזכרים אנחנו בונים מחדש את הזיכרון ויוצרים סיפור קצת אחר. אנחנו מערבבים את הסיפור הישן עם מידע שאנחנו יודעים היום, יש לנו פרספקטיבה רחבה יותר, ואפילו מצב הרוח באותו הרגע משפיע. גם הפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים, האובייקטיביים לכאורה, משתנה ומשפיעה על הזיכרון. הזיכרונות שלנו היום הם בעצם הפרשנות של הפרשנות של האירועים המקוריים שחווינו.
פרופ' ידין דודאי ממכון ויצמן מספר על פרדוקס מעניין: ככל שהשתמשנו יותר בזיכרון של אירוע מסוים, כלומר סיפרנו אותו שוב ושוב לאחרים ולעצמנו, כך הוא מתרחק מהמציאות. הזיכרונות ה"שמורים" ביותר הם אלה שלא נגענו בהם עם התוספות והפרשנויות שלנו, כלומר אירועים שכמעט לא נזכרנו בהם.
זיכרונות של אירועים שלא באמת קרו
בסרט המעולה של כריסטופר נולאן "התחלה" (Inception) פורצת חבורה למוחם של אנשים חשובים על ידי התגנבות לחלומותיהם. החלומות הם מצב תודעתי שביר שמאפשר לפורצים לחדור אל נבכי הנפש, לגלות מידע וגם לגרום לאנשים להתבלבל ולטעות בין עולם החלום לעולם האמיתי. אני מנחשת שהחוקרת אליזבת לופטוס (Loftus) צפתה בסרט הזה וחייכה. במחקריה היא הראתה שאפשר "לשתול" זיכרונות לאנשים ולגרום להם להאמין שזוהי אכן המציאות. המשתתפים בניסויים שוכנעו בפרטים שגוים, נתנו הערכות מוטות והאמינו במידע שקרי לחלוטין.
באחד המחקרים סיפרה לופטוס לנבדקיה על אירוע שלא התרחש מעולם, שבו הלכו לאיבוד בקניון ולא הצליחו למצוא את הוריהם. היה לה טריק מתוחכם – היא שתלה את הסיפור הדמיוני הזה בין סיפורים וזיכרונות רבים שהתרחשו באמת בעברם של הנבדקים. הממצאים היו מרעישים: 25% מהנבדקים התמימים שוכנעו שהאירוע הדרמטי אכן קרה להם.
באופן הזה, לופטוס הראתה במחקריה שאפשר לערוך ולשנות זיכרונות של אירועים שהתרחשו, ואפילו לבנות סיפורים שלא היו ולא נבראו ומתנהגים כמו זיכרונות אמיתיים. מחקריה עוררו ויכוח ער בקהילה הפסיכולוגית, בקרב חוקרי משטרה ואצל גורמים נוספים המשתמשים בשיטות עיבוד מידע ושחזור מחדש של אירועים שקרו למטופלים או החשודים.
המוח שלנו הוא מכונה נפלאה, ואנחנו אפילו לא קרובים לפתרון החידות הטמונות בו. זיכרון ושכחה הם ללא ספק תחומי מחקר מרתקים שמגלים לנו שמה שהאמנו בו הוא לא תמיד מדויק ושלא תמיד אפשר להתייחס את הזיכרונות שלנו כאל אמת מוחלטת.
יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me
