״אני רוצה. הכל אני רוצה, אבל לא מוצא. ככל שנוקפים הימים אני צועד לאחור ברוורס. כל מה שעובר עלי פה, הפוך מכל מה ומי שהייתי לפני שהגעתי לכאן.שמעי קטע מצחיק״, הפסיק בן ביטון את דבריו, חייך, והצליב מבטו במבטה, כמוודא שכל תשומת-הלב שלה נעוצה בו בלבד, ורק לאחר שהתרצה, המשיך בדבריו, ״בשעה שנהגתי מווגאס חזרה לכאן, חשתי סוג של הקלה, ואפילו שמחה. איזה כיף לשוב הבייתה, אמרתי לעצמי, אבל אז בעצם קלטתי שאין לי אפילו בית לחזור אליו, והעיר הזו, ששמחתי לקראתה, זרה לי לא פחות מזו שנפרדתי ממנה ארבע שעות קודם לכן. בבת-אחת ירד לי האסימון שעולמי פה מסתכם בשתי מזוודות, והבית אליו מועדות פני, אירוני ככל שיהיה, לא שייך אפילו לדיירים אליהם אני שב. מבולבל שאלתי את עצמי, על איזה בית אני מדבר?, רחמנא לצלן. הביטי, הסיפור הזה נשמע טיפשי אולי, אולם חשתי צורך לשתף אותך״.
נבוך מעט מהאופן שחשף את ריגשותיו באוזניה, הטביע מבטו בכוס המוהיטו שלו, ינק לגימה ארוכה, נרגע והמשיך בטרוניה של דבריו. ״מאז שחזרתי מווגאס אני חופר עמוק יותר בכיסים. בין הקניה של הרכב, להוצאות המחייה, הנזיל שלי הופך מוצק, ואני בקרוב מאד אזדקק להלוואה. כאילו, לא יודע מה לחשוב. יש רגעים שאני שואל את עצמי מה אני עושה כאן בכלל? מה יש פה שאין שם? על מה המלחמה? בא לי להעיף הכל לעזאזל ולטוס מכאן, אבל מצד שני, אני מודה שמוטי צדק כשהזהיר אותי לפני שעזבתי את ישראל. הוא אמר שיש משהו ביצתי באדמה הזו, ומי ששם כף רגל מוטב לו שיתכונן להישאב פנימה עמוק. אני שונא להתבכיין ותגידי לי אם אני נשמע כך עכשיו, אבל יש מצב שאם עד סוף החודש לא אמצא את עצמי כאן, אתקפל לניו-יורק, יש לי שם קרוב משפחה שיקלוט אותי אליו״.
הוא עצר את שטף דבריו באחת כמנסה לעכל את הדברים ששמעו אוזניו. מלצרית חביבה ניגשה לשולחן, החליפה סלסלת לחמים ריקה במליאה והודיעה שמנות האוכל שלהם יוגשו מיד.
ימית, הגיונית ושקולה, הניחה את כוס האלכוהול שלה, חייכה רגועה ושאלה,״וכשתגיע לתפוח הגדול, במה תעסוק שם? ועם כל הכבוד לבן-הדוד שלך, מה יש לו להציע לך שם שאין כאן?, ואם שלג וקור הם לא הנישה שלך, מוטב לך לשקול את הדברים מחדש״.
ארומת הלחם הטרי שמילאה את חלל האוויר, הרגיעה את סערת הרגשות ותחת זו נעורו תאבון ומצב-רוח טוב. ימית ראשונה בצעה פיסה מהלחם הלבן, וביטון מחקה אותה, בצע פיסה מהלחם החום. הם לעסו בתיאבון רב נהנים איש מחברת רעהו.
״תודה שנפגשת איתי כאן, בהתרעה קצרה כל-כך״, דיבר בשעה שלעס, ״אפילו מוטי שליו לא יודע שאני כבר בעיר. מכל האנשים שהכרתי מיום שהגעתי לפה, את היחידה שאיתה אני מרגיש נוח, ומרשה לעצמי לחשוף פרטים אישיים מחיי. את יודעת, ככל שקרבתי יותר לעיר, הבנתי שאני חייב לפגוש אותך. את הקומבינציה האולטמטיבית עבור כל גבר, מצד אחד יש לך תכונות גופניות של אישה, ומצד שני את חושבת כמו זכר ממוצע״, צחק ביטון בהנאה מלאה, וימית הצטרפה אליו.
״דיטו, גם לי זה מרגיש כך״.
מלצרית דשנה לבושה בסינר לבן, ניגשה והניחה שתי צלחות בקוטר של כעשרה אינטש כל אחת. ״צלעות עם פירה״, הציגה את המנות, ״כאן״, חייכו והצביעו יחדיו על השולחן כל אחד לפניו, כמתחרים על המנות.
״משהו אמר צלעות ולא קיבל?״, השתעשעה ימית, וביטון מרוצה סיפר לה שהיא האשה היחידה שהוא מכיר שאינה מזמינה סלט משעמם נטול רטבים ובשרים״.
עינו צדה את עינה, היא קרצה לו בתגובה, ״ברשותך, צלעות אני אוכלת ללא גינונים מיותרים״, והוא נינוח כבר נעץ את שיניו בצלע בשר טבולה ברוטב בר-בי-קיו חמים.
״טוב אז מה עושים איתך ילד?״, שאלה ימית, ומחתה רוטב מתקתק מזוויות פיה, ״הקושי שלך לחזור לבית של מוטי ואלה מוצדק, וכמו שאמרת אפילו פתטי, אני לגמרי מסכימה איתך, אבל במצב הנוכחי אין לך ברירה. תעמיד לעצמך דד-ליין של שבוע במקסימום לעבור למקום אחר״. ביטון, הניח על הצלחת שלפניו את הצלע ממנה נגס בתאווה עד לפני שהנושא שוב עלה. ״אלא אם כן״, המשיכה ימית את דבריה מתעלמת מחוסר הנוחות של ידידה, ״תתגמש, תוריד את מפלס ההתנגדות שלך לאפס, תקשיב לדברי מנוסים ממך, וכמו שהצעתי לך, תעבור לגור עם פזית ואיתי בדירה שלנו עד שתסתדר. מבטיחה שאף אחת מאיתנו לא תאנוס אותך בשנתך״, חייכה לעומתו בחום, ״גם עבודה אסדר לך, וכן זה במובינג, ומספיק לקרוא לזה סבלות, כי זה הכי לא. שודד הים ואני מתפרנסים שם בכבוד. תאכסן את האגו הדפוק שלך ביחד עם הבגדים שארוזים בכבודה שלך. נפץ את כל חומות ההגנה שלך ותעשה מה שאומרים לך. תגיע מחר לראיון עבודה, ותתחיל ללא עיכובים מיותרים. הבטחתי לך שבתוקף תפקידי כדיספצ׳רית במשרד, אני אדאג לך. מה עוצר אותך? ואולי הקצין עטור הכבוד אינו אלא ילד פחדן?״, התגרתה ימית בבן, שכל אותה עת חתם את שפתיו ונעץ בה מבט חלול. ״זוכר שאמרת לי שמה שאתה אוהב בי זה שאני אסרטיבית, אז אני לא משאירה לך ברירה״.
ימית נתנה בכף ידו את המוהיטו שלו, אחזה בכוס שלה והצמידה אותה לכוס שלו בקול נקישה קר, ״לחיי ההחלטות האמיצות״, הכריזה בבטחון.
בן ביטון גמע את המשקה שלו עד לטיפה האחרונה, כמנסה להרוויח זמן ולמצוא מוצא מהפינה שנדחק אליה. ״אני יודעת שהכסף שלך אזל, ואם אתה זקוק להלוואה אני פה בשבילך״, הרצינה וגמעה גם היא את שארית המשקה שלה, כמניחה לו להתמודד עם הדברים שאמרה. ״אני כזה לוזר״, הגיב ביטון על דבריה והשעין את ראשו קדימה על שתי כפות ידיו. ״בן, אתה מצחיק אותי. כולנו פה עברנו ועוברים חבלי לידה. תלשת את שורשיך מאדמת המולדת שלך, ומה עלה בדעתך לפני שעשית את המהלך הזה? חשבת לרגע שיהיה לך קל?. טבעי שיחלוף זמן רב בטרם תמצא אדמה פוריה להכות בה את שורשיך מחדש, ובנינו, שמעתי מוותיקים רבים, שלא משנה עד כמה האדמה החדשה טובה אליהם, הם עדיין לא לגמרי מחוברים, סוג של תלושים, ברשותך, אז תתעודד״.
שניות ארוכות של שתיקה חלפו בטרם נשא ביטון את ראשו, עיניו נעוצות בכוס המשקה הריקה שלמולו. בחיוך מובס אמר, ״מי היה מאמין שהייתי צריך להרחיק לכת עד הנה, כדי להבין את המשמעות האמיתית של ביאליק כשכתב את צנח לו זלזל״.
המלצרית הדשנה לבושה בלבן מעומלן, הניחה בנימוס את החשבון על השולחן ואספה צלחות ריקות, מתנצלת על ההפרעה.
״אמת, כולנו זלזלים ידידי היקר, שהרי ידוע שהיהודי בטבעו נווד. על כל פנים, מאוחר, ומחר אשקים אותך מוקדם כדי שתגיע למשרד לראיון עבודה עם צורי, הבוס הגדול״.
ביטון התרומם, דחף קלות את כסאו, עקף את השולחן וניגש לחבק את חברו שכלוא בגוף של אישה. ״תודה״, הוא לחש לה על אוזנה.
המשך יבוא…….
