רק לאחר שרוקנה לקירבה את כוס הסאקה, שהייתה גדושה עד שפתה, הרפתה קרן את אחיזתה בה, והניחה אותה על השולחן שלפניה. מבעד לדפנות הזכוכית הבחינה, כי הבעת פניו של בן נותרה כפי שהייתה. שרירי פניו היו רפויים, ועיניו נעוצות בעיניה. בתחושת הקלה, המשיכה,
״אז מה עוד לספר לך?, אני באה מבית בו קיים שיווין מלא בין הורי, ואותי חינכו לעצמאות מוחלטת, הן בתחום האישי, והן בתחום הכלכלי. בעצם, מגיל שמונה-עשרה אני דאגתי לעצמי. בתחילה עזבתי את הבית, ועברתי להתגורר בעיר, במעונות האוניברסיטה. זו הייתה תקופה מטורפת לגמרי בחיי, עם כל המשתמע מכך״, העידה על עצמה, וגילגלה את אישוני עיניה, נזכרת בימי הפורענות שלה, ״לאחר מכן, עזבתי את העיר ושבתי להתגורר בוואלי. שכרתי דירת שני חדרים משותפת עם דיינה, אחותי הבכורה, ולפרנסתי, השתלבתי במשרדו של אבי״.
קרן לקחה אתנחתה חטופה, ובן דחק בה להמשיך. ״במה אביך עוסק?״, שאל. ״יש לו חברה קבלנית להום אימפרוומנט והשקעות נדל״ן״, ענתה, ובמקביל הנידה את ראשה לאות תודה, ולגמה קלות מהמשקה שמזג לכוסה. ״חשבתי שרק הישראלים עוסקים בזה״ גישש בן בעדינות, ושאל מה תפקידה במשרד. ״בעבודתי היום, אני חולשת על רוב זרועותיו העיסקיות של הביזניס, אבל, עוד מיום שאני זוכרת את עצמי, שקדתי על לימוד כל רזי העבודה. בילדותי, נהגתי לבקש מאבי שיקח אותי איתו לעבודה. ניצלתי כל הזדמנות לשבת בחדרו, הייתי קשובה לכל שיחות הטלפון שלו. למדתי לקחת הודעות עבורו, ולנהל את היומן שלו. מאז ומעולם אהבתי ללכת למשרד של אבי. בתקופת לימודי התיכון שלי, ניצלתי ימי חופשה להרוויח שכר נאה, ובמקביל ללמוד עוד ועוד על כל מה שמתרחש מאחורי הקלעים.
"רון, אבי, אהב את התעניינותי בעסקיו. כנראה שעבורו הייתי הבן היורש שלא הביא לעולם. בשלב מוקדם יחסית, הוא הצמיד אותי למנהלת המשרד הרוסייה, לובה, שקפדנותה עלתה על נוקשותו של אבי. בדייקנות ביצעתי אחר ההוראות שלה, ועם כל יום שחלף, גיליתי שלמדתי משהו חדש. לשמחתי, אבי, על-אף זהירותו, ורדיפת הדיסקרטיות שלו, סומך עלי מאד, ובתום תקופת לימודי, שבינינו, לא דמתה במאום לעולם הסחר האמיתי, שחי ונשם מחוץ לכותלי בית-הספר היוקרתי שלי, שבתי באופן טיבעי לעבוד בעסק של אבי. למעשה, ביום שאתה ואני נפגשנו במגרש החניה, הייתי בדרכי לטפל בכמה עיניינים כספיים של המשרד״.
לנוכח רצינותו של בן, בת צחוק עלתה בשפתה. נעזרת במקלות הבמבוק שלה, כינסה נתח מגליל הסושי הפרוס, שנח מעוטר, על צלחת מאורכת בדמות סירה. ״אם לא תאכל לא ישאר לך״, צחקקה לעומתו, תוך שהיא לועסת בהנאה רבה. משב רוח קלה שבאה מכוון מערב, הביאה עימה צינה, טבולה בניחוח מי-הקולון של בן. קרן, עצמה עיניה לשניה אחת ארוכה, מניחה לניחוח לסחרר את חושיה, ולאוויר הקר לצמרר את גיווה.
״איך שהייתי עושה אותו עכשיו״, הרהרה, מתאמצת להסוות את החיוך שהשתלט על פניה לנוכח מחשבות הזימה שעלו בראשה. מחשש שמבע עיניה יסגיר בפניו את הגיגי ליבה, התעסקה במנה שהייתה מונחת לפניה. ״מה?״, שאל בן, מבחין בבת הצחוק שהלכה ונפרשה, רחבה, על פניה. ״אתה״, ענתה מייד מבלי ששקלה ראשית את מוצא פיה. ״אני?״, הגיב ביטון בהנאה גנוזה. ״לא ישאר לך״, ענתה, והצביעה על הצלחת שהתרוקנה. ״אה, את דואגת לי, הבנתי״, גיחך כרומז לה, שתרגיל ההטעיה שלה לא עבד עליו.
קרן התאמצה שלא להגיב על דבריו, ותחת זאת שאלה אם בחירת המנות שלה מוצאת-חן בעיניו. ״את מוצאת-חן בעיני״, חייך, ועיניו תרו לצוד את שלה, כמבקשות לכובשן. תגובתו הישירה, נגדה את הסגנון האמריקאי המקובל אליו הורגלה, וסומק עלה וטיפס במעלה צווארה, עושה דרכו במהירות ללחייה, גודש אפילו את מצחה, וכאילו צובע אותה. ״תודה״, השפילה מבטה, מניחה לקצוות שערה להתבדר עם כוון הרוח, כך שיליטו את פניה מפניו. מודע לחוסר נוחיותה, שלח ביטון את אצבע כף ידו הימנית קדימה, ובעדינות ריפרף אותה על פני אצבעות כף-ידה, ואחר מיד משך אותה חזרה למקומה, מעמיד פני תמים, אולם לגמרי מודע לעור הברווז שלה.
״קר לך״, הציג עובדה, וקם ממקום מושבו לעטוף את פלג גופה העליון במקטורן שלו, מנצל את ההזדמנות, למשוך באיטיות את שערה, אל מחוץ לצווארון. קרן, שמחה על ההזדמנות שנתנה לה לחזור לעצמה מבלי שעיניו יסקרו את שלה, הניחה למגעו העדין לחשמל את קרקפת ראשה, ומשם לזחול, מכאיבה כמעט, לאורך גיווה, שולחת מעין נחשולי זרם לשדיה, וזוקרת את פטמותיה בתאווה.
כשישב חזרה אל מולה, לא יכול היה בן, שלא להבחין בשתי הבליטות העגולות, שדחקו בחולצה המכופתרת שלה. הפנסים הדולקים שלה קראו עליו תיגר, ובתגובה הוא כחכח קלות בגרונו. הקרירות הנעימה ששררה סביבו התחלפה בחמימות, ובן, הפנה את תשומת-ליבו לתפיחה הקלה שהתמשמשה באיברו, אשר עד כה נח רפה בין ירכיו. ״תודה״, חייכה קרן, מתענגת על גל התשוקה שעלה וגאה בה. עובדי מסעדה חרוצים אספו משולחנם של השניים, צלחות ריקות, וערמו אותן זו על זו, מתנצלים על ההפרעה.
בתזמון מושלם, הגיח משום מקום המלצר בעל גינוני הנימוסין המעושים, והציג בפניהם מגש עמוס קינוחים, מתאמץ לשדלם לבחור לפחות במנה אחת. מאוכזב על כי נענה בשלילה, חייך בזיוף, ושלף מכיס סינורו השחור את החשבון. קרן פנתה לשירותים, ואילו בן נפנה להמתין לה בשביל המוביל אל היציאה. כשהגיחה, רעננה ונמרצת, הושיטה לו בחזרה את הג׳אקט שלו, מבהירה שהתחממה דיה. המעלית הגיעה מיד לאחר שבן דחק פנימה את כפתור ההזמנה. ראשונה נדחקה פנימה קרן, מקפידה לשמור את כפות ידיה בכיסי מכנסיה, כאילו כדי לוודא שלא יתחככו חלילה בכפות ידיו, ויסגירו לו את רחשי גופה. בן, לעומתה, התלבט אם בשלב זה עדיף להניח לדייט שלו להתבשל בחום גופה, או שאולי זהו זמן טוב עבורו לבצע מהלך נוסף.
ההתלבטויות שלו נמשכו גם לאחר שדלתות המעלית נפתחו בפניהם, והאווירה סביבם השתנתה. כחמש דקות אחר-כך, נהג החניה הגיח, מחנה את מכוניתו של ביטון לפניהם, פותח את הדלתות בפני הצעירים. בדרכם חזרה לוואלי, סיפרו זה לזו על לוח-הזמנים שלהם ליום המחר, ואולם, במציאות, מוצא שפתם לא תאם את רחשי ליבם. הנסיעה חזרה, הייתה יחסית קצרה ומהירה, ובהגיעם לרחוב בו קרן התגוררה, החנה בן את מכוניתו אצל שפת המדרכה, ממש בפתח הכניסה לבניין המגורים שלה.
הוא ניגש לפתוח בפניה את דלת הנוסע, וכשיצאה ומתחה את גופה, הבחינה עד כמה מצומצם היה המרחב האישי שביטון השאיר לה. באי-נוחות ניתקה את עצמה, והודתה לו על ערב נפלא. בן קרב אליה בשעה שדיברה עד לנקודה בה ניצב צמוד אל מולה. ״העונג היה כולו שלי״, חייך, ותוך שהוא מפיק תועלת מקרבת גופם, קרב את שפתיו לשלה, אולם, לכדי מגע מרפרף בלבד. משהשגיח כי לא התנגדה, הבין כי כל המהלכים שלו לאותו הערב היו מושלמים, ועדיף לו, שיפרד ממנה, כשטעם התאווה וערגת הייחום מרתיחים את דמה.
״זו תעודת הביטוח שלי לפגישה הבאה איתה״, סח לעצמו בשעה שסבב על עכביו. בדרכו לעבר מכוניתו החונה, עקבי מגפי הבוקרים שלו נקשו בקצב סדיר על המדרכה, ועקצוץ נעים אחז בכיפת איבר-מינו הזקור…
המשך בשבוע הבא…
