״אמריקה התברכה בשפע, לא היה בכך ספק״, ציין ביטון את העובדה בראשו, ״אלא שבמדינת השפע, הזמן אוזל לי מהר מדי״. הוא שאל את עצמו האם זה דמיונו שמתעתע בו, או שאולי לעיר האנגלו-סקסית היה שעון משלה.
כך או כך, שבועיים תמימים חמקו לו מבין ידיו מבלי שחלה התתקדמות משמעותית בהישיגיו לדעתו. הוא אמנם עבר את התיאוריה לרשיון נהיגה, בניסיון הראשון, מבלי שהשקיע בכך זמן למידה רב, גם חשבון בבנק מקומי פתח, ושכר רכב במחיר מציאה. אולם, מאוכזב סיכם לעצמו, כי בסך הכללי הוא אינו מרוצה מאופי התנהלות החיים שלו. לא כך דמיין את התאקלמותו. ״בסיכומו של דבר אני עדיין מובטל, הפכתי לסוג של בטיטו, ולא במובן המצחיק״.
ככל שנקפו הדקות בבוקרו העצל של אותו היום, כך הגביר בן את קצב חילוף מחשבותיו. ״מובטל״, הדהדה המלה בראשו, וגופו אף הוא נדרך. באופן מכני והחלטי, שלף בן מארנקו את כרטיס הביקור שמוטי נתן לו מספר ימים קודם לכן. איי. איי. איי. אינטרנשיונל״, הודפס שם החברה במרכז הכרטיס, ובצידו התחתון, מעל מספר טלפון סליולרי, הודפס השם ״יאיר כביר״.
שאריות ההתלבטות נמוגו כשעלתה בראשו המחשבה על אפשרות שעלול לחלוף יום נוסף מבלי שהוא ייצר הכנסה. נטול ידיעה מה בכלל יאמר כשישמע את קולו של הזר כשיענה לשיחה, הקיש בן את הספרות בזו אחר זו על מסך המגע של הסליולרי שלו. מעברו השני של הקו, בקע קול גברי עמוק לאחר הצלצול השלישי :״יאיר ספיקינג״. בן כחכח בגרונו ואז הציג את עצמו ווידא שיאיר אף הוא דובר עברית.
״כן, מדבר עברית״, ענה הקול העמוק לשאלה, והוסיף, ״במה אוכל לעזור לך?״. ״שמי בן ביטון, קיבלתי את הכרטיס שלך ממוטי שליו. אם אתה מעסיק, אני זקוק לעבודה״, ירה בנשימה אחת בן ביטון, את דבריו לפומית. ״מעסיק תמיד״, הגיב יאיר בנימה מסוקרנת, ״אם תרצה, אוכל לפגוש אותך כבר היום. אני נמצא במול שנקרא אמריקנה. אם יש לך גי׳.פי.אס, או גוגל נוויגיישן זה לא בעיה, תמצא אותי בעגלת המוצרים שמול המזרקה״.
מנוטרל מכל מחשבה או התלבטות, העיף בעצמו מבט חטוף במראה, אסף את ארנקו, נעל את דלת הכניסה ושם פעמיו לפגישת העבודה הראשונה שלו, במדינה הרחוקה כל-כך מארץ הולדתו. כפי שכבר למד להבין, הכבישים המהירים היו עמוסים ברוב שעות היום, כך שכשזרמה התנועה במהירות של כשלושים וחמש ארבעים מייל לשעה.
בן שמח. הוא ניסה לפענח לאן נוסעים כולם בשעה אחת עשרה בבוקר של יום חול, אולם לא היה לו כל מושג. בצידה של טרנזיט לבנה שחתכה אותו קרא שם של חברה על שלט מצוייר, ״שלום לוקסמיט״. מנעולן ישראלי, אישר לעצמו בן, ותהה מדוע בחר בעל החברה להשתמש בשם ישראלי כל-כך, הרי בכל זאת הוא חי במדינה זרה, ולא מן הנמנע שאנטישמיות קיימת גם כאן. שאל את עצמו, כמה מרוויח מנעולן, או טכנאי ניקוי שטיחים, או מפנה תעלות אוויר, או מלצר במסעדה ישראלית. מוחו ירה צרורות של שאלות וכולן בסופו של דבר הובילו למקום אחד, ״כמה?״.
את יאיר, בן זיהה כמעט מיד כשראה אותו. גבר מלא, ממוצע קומה, נראה בתחילת שנות השלושים לחייו, נמרץ ומאציל סמכויות על עובדי העגלה. בן ניגש הציג את עצמו ולחץ לו יד. ״תמתין לי קטנה״, ביקש יאיר, ואסף מהעובדים, מה שנראה היה לבן, כטפסי דו״ח שכר. ״בוא נשב שם״, אמר לבן, ושניהם יחד צעדו לעבר שולחן ברזל בצידה של המזרקה. ״קניון פתוח זו המצאה חכמה״, שיתף בן את יאיר במחשבותיו. ״אין על האמריקאים״, חייך כביר, ומשך כסא והתיישב. בן, גם הוא משך כסא והתמקם מולו.
״ובכן, אם אתה מחפש עבודה עם שכר נאות בצידה, הגעת למקום הנכון״, חייך אליו יאיר והמשיך בדבריו, ״אני מנהל מספר עגלות שממוקמות בקניונים מקומיים, עובדי עגלות חרוצים משתכרים איתי בממוצע שלוש עד חמש אלף בחודש. אני אצמיד אותך לאחד הסלזמנים המוכשרים שלי, שילמד אותך את כל המוצרים, ואת אופן התמחור שלהם. עניין של יומיים שלושה, ואתה כבר תהיה מוכן. עדיין איני יודע איזה לוקשיין מתאים לך. לשם כך אתייעץ עם שותפי. שעות העבודה הן מעשר בבוקר ולעיתים באופן רציף עד לסגירה. את עניין השכר שלך, נסגור כשנחליט על מיקום העגלה שמתאים לך. אם אתה בעניין, אתה מוזמן להצטרף לצוות שעובד פה היום, ללמוד ולהתרשם״.
בן הקשיב להסבריו של יאיר, שלא ענו על כל השאלות שלו, אולם בחר לנהוג בניגוד מוחלט לאינטואיציות שלו, וענה ביובש: ״אני מוכן להתחיל עכשיו״. יאיר הושיט את ידו, ״החלטה נבונה. קדימה בוא ניגש לעגלה להכיר את הצוות״.
השניים נפנו חזרה לכוון העגלה. ״מה באמת משתכר עובד עגלה?״, שאל בן במרמור את עצמו בשעה שצעד אם יאיר למה שאולי יהיה מקום עבודתו החדש.
המשך בשבוע הבא…
