"אמריקה", פרק ראשון / מאת יפה מזרחי

"עדיף לא ליישר מבט חד לפקיד ההגירה״, שינן בן את ההנחיות שנתן לו מוטי בשיחת הטלפון האחרונה, טרם עלייתו למטוס בישראל. ״אל תשאל שאלות. אל תתחכם, ותציג את הפרטים שלי כיעד הביקור שלך״

פרוסה כמרבד משובץ יהלומים נשקפה לוס-אנג׳לס מחלון המטוס. המולה משהו הורגשה לקראת הנחיתה. חגורות ביטחון התהדקו, דיילים נמהרים חלפו על פני הנוסעים ותינוק גועה התעקש לפלח את דבר הקברניט. השעה שמונה בערב שעון מקומי ושש בבוקר שעון ישראל, חישב בן בראשו את הזמנים.

״במטוס סילון לארצות הברית, רק עם דיילת וענן״, פיזמה בקול רם הנוסעת במושב האמצעי את שירו של שלמה ארצי. ״שתי דקות לנחות״, פיזם בן איתה, ושניהם חייכו בהנאה. בכתב-יד מדוקדק כתבה דנה את מספר הטלפון שלה על פיסת נייר ששלפה מתיקה. ״תודה״, חייך בן בשעה שטחב את הפתק לארנקו. ״נהניתי לפטפט איתך, תתקשר אם תזדקק לעזרה״, סיכמה.

בן אישר את דבריה והוסיף שאלמלא ישבה לידו ויזמה את ההכירות בניהם הטיסה הארוכה הזו הייתה בוודאי משעממת נורא. בלימת מעצורים חזקה הורגשה ומחיאות כפיים מלאו את חלל המטוס בשעת החניה. מיד אחר-כך השתחררו ממושבם נוסעים עייפים, תיקי יד נשלפו מתאי-איכסון, קולות רמים וציחקוקים נמהלו בצילצולי טלפונים ניידים. ״נחתנו״, סימס בן וכבר מצא עצמו מחלץ אברים ונדחק יחד עם הנוסעים האחרים אל מסדרון המטוס. משם המשיך וזרם עם ההמון לאולם הקבלה למבדק דרכונים.

״עדיף לא ליישר מבט חד לפקיד ההגירה״, שינן בן את ההנחיות שנתן לו מוטי בשיחת הטלפון האחרונה, טרם עלייתו למטוס בישראל. ״אל תשאל שאלות. אל תתחכם, ותציג את הפרטים שלי כיעד הביקור שלך״. איש איש  חלפו הנוסעים על פני נציגי ההגירה. בתורו, הקפיד בן להתנהג על פי ההוראות הקפדניות של חברו. תוך שהוא נהנה מהסדר המופתי  ששרר שם, מצא את עצמו משווה את התנהלות המקום הזר שזה עתה נחת אליו, למקום ממנו נפרד. עיכוב קצר בתהליך, עוד שאלה מעצבנת ששאל פקיד ההגירה, טביעות אצבעות והדרכון שלו הוחתם. אישור הכניסה המיוחל נדחף לרכונו ובן כבר עשה את דרכו אל היציאה. גברים אחדים לבושי חליפות עמדו בצידי מעבר היציאה והציגו שלטים עם שמות נוסעים שזה עתה נפלטו גם הם לאולם המבואה.

 אשה התחבקה עם גבר, וכלב קטן קפץ על רגלי בעליו. ״איפה הוא?״, הרהר בן תוך שעיניו תרות ומחפשות את חברו,  וזה לא אחר להגיע. ״אחי״, פרש מוטי את זרועותיו תוך שהוא מחיש צעדיו. ״גבר״ השיב לו בן וגמע את המרחק הקצר בצעדי ענק. שני הצעירים טפחו מחובקים זה על שיכמו של זה. ״שיחקת אותה בן-אדם״, ציין מוטי בהנאה, ״אמריקה אחי״, הגיב בן משועשע, ושב לחבוק את חברו.

 השניים חייכו בסיפוק, ונפנו לאסוף את המזוודות. הם הגיעו לשרשרת השינוע שכבר הייתה עמוסה ופלטה עוד ועוד כבודות. ״אמא שלך שלחה לך מתנות, מקווה שהכל הגיע בשלום״, אמר בן בשעה שחילץ את כבודתו. ״נו, ואיך לא״ גיחך מוטי,  ונפנה מלווה בחברו לכוון היציאה. צינה מרעננת קיבלה את פניהם כשצעדו לכיוון החניה. בן, אחוז התלהבות, הפנה את תשומת ליבו של מוטי לפרארי אדומה שחלפה על פניהם. ״אתה עוד תתרגל לנוף הזה״, צחק מוטי, והצביע על הבנטלי שחנתה לא רחוק משם. ״אלוהים אל תשכח אותי״, הפנה בן את מבטו אל על, ומוטי שהתמוגג מהתנהגותו הילדותית של מי שהיה מפקדו בשדה הקרב, הקניט ואמר; ״אל תדאג, הוא לא שוכח אף אחד״.

צייתנית אבל רעשנית נענתה משאית הפיק-אף הלבנה של מוטי, לסיבוב המפתח שלו, והם כבר היו בדרכם לכיוון הרחוב הראשי. משם עלו על הכביש המהיר. התנועה זחלה אולם שניהם היו שקועים בשיחה קולחת ומצב התנועה לא הטריד אותם. ברקע שיר רדף שיר, כולם שירים בעברית. מפעם לפעם הדגישו השניים נושאים מסויימים בשיחתם, אולם בעיקר החליפו ביניהם עידכונים. קולחות נגעו המלים גם בזכרונות משותפים מימי השירות הצבאי, המשיכו והעירו רגעים אחרים.

השיחה קלחה תוך שהיא מציתה דמיון, ומשם גלשה מפתיעה לרבדים האישיים, ואז כאילו מעצמה השתתקה כשמוטי העז ושאל את מה שבן דחק ממנו והלאה, רחוק ככל האפשר. גם תנועת הרכבים על הכביש המהיר הואטה. מבולבל מתגובת חברו, ונבוך על שלא היה ער מספיק לרגישותו, מיהר מוטי לשוב ולגלגל את השיחה. הוא הסביר לבן כיצד להבדיל בין הכבישים המהירים, פירט לאן הם מתפצלים, ומה מורים השלטים בצידי הדרכים, ואז הנמיך את מהירות הנסיעה, יישר גבו והתנצל; ״כחול אדום יושב לי על הזנב״. בן הפנה מבטו למראה ואז הצמיד כף אל כף ומחא אותן תוך שהוא שר את פזמון שירו של קובי עוז, ״דיסקו מניאק הגיע לשכונה״.

גל צחוק משחרר מלא את חלל הפיק-אפ. ״אחי, אני מת מרעב״. ״גם אני״, השיב מוטי, ״אבל אל דאגה אני כבר מגיע פה לאיזה חומסיה ואני בטוח שאתה תהנה שם״.  ״נראה לי שאני כבר מתאהב במקום הזה. מה לקח לי כל-כך הרבה זמן להגיע?״, ציין בן וגם שאל בנשימה אחת.

מוטי חייך, הבין את שהתחולל בראשו של חברו, הרי גם הוא היה שם. זכורה לו היטב התלהבותו שלו. ובכלל, עוד פועמת ובועטת תאוותו שלו לכבוש את ארץ האפשרויות. תאווה שלא מניחה, ובן בעצם מלבה אותה עכשיו מחדש. בליל דבריו הנוספים של בן כבר לא חדרו את אוזניו של מוטי. הוא היה שקוע בעצמו, ביום שהוא נחת פה, בגעגועיו שנעורו עכשיו לחברי הילדות שלו, לבילויים אגרסיביים של ערבי שישי.

״אתה איתי?״, טפח לו בן על שיכמו. ״איתך, איתך אחי, רק רוצה להזכיר לך שהמקום הזה גדוש תעתועים, אבל אל תדאג, אני פה בשבילך״. ״לא דואג אחי״, השיב בן, אנחנו הישראלים כרישים, מי יכול עלינו״.

מוטי הינהן בראשו לאות הסכמה אבל בליבו ידע את מה שזה שישב לידו אפילו לא תיאר לעצמו שעוד עתיד להיקרות בדרכו, ומחכה לו בפינה….

המשך בשבוע הבא