בנדיבות שאין לה אח ורע, הקהילה בלוס אנג'לס לבשה את דגלי הסיירת והטיסה 29 לוחמים למסע של פעם בחיים * זה היה חלום שהתגשם, לא רק בגלל התקציב, אלא בגלל גלי האהבה המטורפת שהציפו אותם מכל עבר * מכתב הוקרה
השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ה-7 באוקטובר. באותו רגע, העולם כפי שהכרתי אותו, עולם של שרטוטים, תוכניות אדריכליות ועיצוב חללים, קרס אל תוך עצמו. בזמן שהבן שלי, לוחם בסיירת צנחנים, עלה על מדים בדרכו אל הלא-נודע של עזה, מצאתי את עצמי פושטת את בגדי המעצבת ולובשת מדים שמעולם לא ביקשתי לעצמי: מדי הלוגיסטיקה, החרדה והפיקוד העורפי. זה לא היה רק הבן שלי שהתגייס; זו הייתה אני.
אני זוכרת את השבת ההיא, רגע לפני הכניסה הקרקעית לעזה. עמדנו שם, חבורת הורים, בתוך חורשת עצים מאובקת בכניסה לבסיס צנחנים בדרום. האוויר היה סמיך מפחד, אבל גם מהריח המוכר של הילדים שלנו, ריח של בית מעורב בגריז ובזיעה צבאית.
הסתכלתי בעיניים של הבן שלי. רק לפני רגע הוא היה הילד הקטן שלי, זה שגוננתי עליו בכל משבר, זה שעמדתי בחזית עבורו. ופתאום, התהפכו התפקידים: הוא זה שעומד בחזית כדי לגונן עליי, על המשפחה שלנו, על מדינה שלמה. המאבק הפנימי היה כמעט בלתי נסבל. רציתי לצרוח, רציתי להחביא אותו, אבל במקום זה עמדתי מולו זקופה. "אתם מקצוענים," אמרתי לו בקול שלא רעד, "לכו תעשו את הכי טוב שאתם יכולים. ופשוט תכסחו אותם." לא האמנתי שאלו המילים שיוצאות לי מהפה, אך האמא המגוננת שבי גירדה ממעט השאריות הקטנות שעוד נותרו בי.
באותו רגע של פרידה, כשדמעותיי מאיימות לפרוץ את הסכרים, פגשתי אותם, ההורים של החייל הבודד שהגיע אלינו מלוס אנג'לס. לא ידעתי אז שהמפגש המקרי הזה בתוך חורשת עצים ירוקה שמסתירה גלים של פחד ואי וודאות, יהפוך במהלך כל השלוש שנים האלה לחבל ההצלה של צוות שלם.
אדריכלות הנפש בתוך הכאוס
בימים שלאחר מכן, כשישראל בערה לא רק מהמלחמה אלא גם משיח חברתי מקטב וקשה, מצאתי את עצמי בצומת דרכים. שאלתי את עצמי: "מי אני בוחרת להיות בתקופה הזו?". מי אני בתוך הכאוס המוחלט, כשיד ימין לא ידעה מה יד שמאל עושה והמערכות הלאומיות נראו כמי שקרסו אל תוך עצמן. החלטתי להניח בצד את קריירת האדריכלות שלי. הבנתי שהחברה הישראלית צריכה אדריכלות מסוג אחר: אדריכלות של המוח והנפש. הקמתי את yourself reBrain. המטרה הייתה פשוטה אך יומרנית: לשנות את דפוסי החשיבה שמובילים לעוינות, ולהחליף אותם באדוות של השפעה חיובית.
רציתי ליצור מציאות שבה העורף לא רק שורד, אלא מוביל. התפיסה הזו חלחלה ישירות לקבוצת הוואטסאפ של הורי הצוות. הקבוצה הפכה בין לילה מאבות שהתקשרו בבכי באמצע הלילה, אמהות שהשתתקו במיטותיהן מאימה, למשפחה לוחמת. ופתאום תפסתי פיקוד. "עורף חזק – חזית חזקה," זה היה המוטו. בהמשך כששלחנו לבנים מכתבים )כי זו הייתה התקשורת היחידה( אלו היו מכתבי העצמה, לא מכתבים עם נימה של פחד ופרידה. האמנו שאם אנחנו נשדר עוצמה, הם ירגישו אותה שם, בתוך הסמטאות החשוכות של עזה. וכך מבלי שהבנו איך הדינמיקה האנרגטית הזו פועלת מצאנו עצמנו מחזקים אחד את השנייה, מי בעורף ומי בחזית.
פלדה שחושלה באש המלחמה
אבל בעוד אנחנו בונים חוסן בעורף, הבנים שלנו חיו בתוך הלוע של האש. הם לא רק "תמרנו"; הם שהו חודשים על גבי חודשים בתוך הריסות סג'עייה, חאן יונס והעיר עזה. אלו היו חודשים של לחימה עיקשת בסמטאות צפופות, שם כל קיר הוא סכנה וכל רגע דורש דריכות שיא. הם אלו שחדרו אל בטן האדמה, למבוכי המנהרות האפלים, במבצעים נועזים לחילוץ חטופים, רגעים של התעלות נפש כשנמצאו חיים, וכאב שאין לו מילים כשנאלצו לשאת על גבם את המתים לקבורה בישראל.
הם לא נחו לרגע. מהבוץ של עזה הם הוקפצו לסוריה, פועלים בתוך אי הוודאות של חילופי שלטון דרמטיים, ומשם חדרו ללבנון למבצעים מסווגים ורבי משמעות ששינו את פני המערכה. הנפש שלהם נמתחה עד לקצה, נחושה ומקצועית, מול אתגרים ששום אימון לא באמת מכין אליהם. באחת ההפוגות הנדירות, כשהבן שלי הגיע הביתה, הוא הביט סביבו במבט שמעולם לא ראיתי ואמר לי משפט שצרב לי את הלב: "אמא, כמה צבע יש כאן. אנחנו חודשים רואים רק אפור. בעזה אין צבע". באותו רגע הבנתי כמה הנפש שלהם נפצעה והיתה צמאה לאור.
"אני אקליד, את תכבשי"
הדינמיקה המדהימה ביותר התפתחה מול אביו של החייל הבודד בלוס אנג'לס. הטלפון היה מצלצל: זה הבן שלי, בשיחה חטופה מפאתי עזה. "אמא," הוא היה אומר בקול צרוד, "קסדות ה״פוייקה״ האלו, כואבות לכולנו. החברה שואלים אם יש מה לעשות?". באותו רגע הייתי עוברת למצב מבצעי. הודעה אחת לאבא בלוס אנג'לס, והתשובה הייתה מגיעה מיד: "הילה, לכי תעשי את מה שאת יודעת לעשות. תמצאי את הרכש הכי טוב, תנהלי מו"מ, תדאגי שהכל יהיה פיקס. אני פה על המקלדת, אני אדאג לכסף". וכך זה עבד. מכונה משומנת של אהבה ודואליות. אני הייתי ה"רגליים" על הקרקע בישראל, מאתרת קסדות טקטיות, וסטים "מולטי-מישן" ועד משקפי רודי פרוג'קט, דואגת לכל פרט ופרט עד לרמת האריזה. התעקשתי שהציוד לא יגיע סתם בקרטונים; רציתי שהם יפתחו אותם וירגישו שהם מקבלים מתנות יוקרה, שהם הכי חשובים בעולם.
והצד השני ב-LA? הוא היה הגב הכלכלי, הרוח הגבית, העוצמה השקטה שאיפשרה לכל זה לקרות. הדיאלוג בינינו היה גשר חי מעל האוקיינוס, הוא מקיש על המקלדת בקליפורניה, ואני אורזת חיים וביטחון בלב ישראל. הציוד הזה לא היה רק "וואסאח" עבורם. עבורנו זה נראה אולי כמו תחפושת קרבית, אבל עבור הלוחמים שלנו זה היה שריון מנטלי. זה העלה להם את תחושת הביטחון, גרם להם להרגיש מקצוענים, עטופים ומוגנים.
הבראה בסיטי-אוף-אנג'לס
המלחמה נגמרה, והבנים פשטו את המדים והשתחררו. אבל הנפש? הנפש נשארה שם, בין סמטאות עזה להרי הצפון. שנתיים של לחימה הותירו בהם צלקות ששום מקלחת חמה לא יכולה לשטוף. כאן נכנסה לתמונה הערבות ההדדית בשיאה. בנדיבות שאין לה אח ורע, הקהילה בלוס אנג'לס לבשה את דגלי הסיירת והטיסה 29 לוחמים למסע של פעם בחיים. זה היה חלום שהתגשם, לא רק בגלל התקציב, אלא בגלל גלי האהבה המטורפת שהציפו אותם מכל עבר. זה התחיל בבית המשפחה של החייל הבודד, שהפך למפקדה של אהבה: 29 מזרונים חדשים, מצעים מלטפים ומגבות נקנו במיוחד כדי שכל לוחם ירגיש הכי בבית שאפשר, אבל זה היה רק הניצוץ. ברגע שהם נחתו בלוס אנג'לס, דלתות העיר כולה נפתחו לקראתם. בעלי עסקים רק רצו להעניק להם מתנות, ואנשים פרטיים שפגשו אותם במקרה פתחו את כיסם הפרטי ותרמו כדי לממן להם כל חוויה אפשרית. לא משנה לאן הם הלכו, כל העיר חיבקה אותם בהערצה.
הלב האמיתי של האירוח היה חבורת משפחות, חברים קרובים ביום יום, שהפכו את הטיול הזה לפרויקט מהלב. הבנות המופלאות של הקבוצה ממש "נלחמו" מי תזכה לארח אותם בכל ערב, והתוצאה הייתה מסיבות שקשה לתאר במילים, הפקות ענק שבהן שולחנות עמוסים מכל טוב, אוכל משובח ושתייה כיד המלך, התחלפו בריקודים סוערים שנמשכו לתוך הלילה. דמיינו שולחנות ערוכים שבהם מוגשים נתחי אנטריקוט באורך 3 מטרים, צלויים בשלמות, כשהמארחים רק מחכים להזדמנות להרעיף עליהם עוד אהבה.
השפע היה ציורי ובלתי נתפס. כל בוקר נפתח במבצע לוגיסטי משעשע, 120 ביצים שהפכו לארוחת מלכים, רק כדי להשביע את התיאבון של הלוחמים ששכחו מה זה שפע. הם זכו לביקור חלומי ביוניברסל סטודיוס עם כל הפינוקים, יום באולפנים של וורנר ברוס, שיעורי יוגה מרגיעים, תספורות מקצועיות, שייט יוקרתי ביאכטה וטיסות במסוקים ומטוסים פרטיים בשמי LA שהוטסו בהתנדבות ע״י טייסים ישראלים מהקהילה.
ראינו אותם בתמונות בממשחק של הלייקרס בסוויטה פרטית, נוהגים במכוניות יוקרה שגרמו להם להרגיש כמו גיבורי קולנוע, ומבלים בווגאס עם כרטיסי בזבוזים טעונים, הכל כדי להחזיר להם את עולם הצבע, חופש ושפע מחוץ למדים המאובקים. עבורנו ההורים, זה היה הרגע שבו הדופק חזר לקצב סדיר. אחרי שנתיים של עצירת נשימה, יכולנו סוף סוף לשאוף אוויר לריאות. ראינו את התמונות שלהם מחייכים, רחוקים מהדי הפיצוצים, וראינו את הניצוץ חוזר לעיניים שלהם. הם יצאו כצוות, וב-LA הם חזרו להיות צוות שלם, גופנית ונפשית.
השתיקה שאחרי הסערה
היום, כשהבנים שלנו מטיילים במזרח הרחוק ובדרום אמריקה, הבן שלי שיתף אותי בשיחה מתאילנד במשהו שגרם לי להבין את עוצמת המתנה שקיבלנו. "אמא," הוא אמר, "אני כמעט לא מספר ללוחמים מיחידות אחרות על מה שהיה לנו ב-LA. זה היה כל כך עוצמתי שאני לא רוצה לנקר עיניים. מה שקיבלנו שם… אף לוחם לא קיבל. זה היה שווה יותר מכל עיבוד פסיכולוגי שעברנו במהלך הלחימה." אני יושבת פה היום, כותבת את המילים הללו, ועדיין מנסה לעכל במה זכינו. זכינו בחיים של הילדים שלנו, וזכינו להכיר מלאכים שחיים במרחק אלפי קילומטרים מאיתנו אבל הלב שלהם פועם כאן, בתוך הקסדה של הלוחם ובתוך הלב של כל אמא. כנציגת ההורים, אני רוצה לומר לכם, קהילת לוס אנג'לס המופלאה והמשפחה הנדירה של אותו חייל בודד: הייתם המלאך השומר שלנו, עמוד האש שלפני המחנה. הוכחתם לנו שנדיבות הלב שלכם היא חסרת גבולות, ושפתחתם לא רק את בתיכם המפוארים, אלא את המעמקים הכי חמים של נשמתכם.
הראיתם לנו מהי ערבות הדדית בשיאה כשעצרתם את שטף החיים שלכם, הנחתם הכל בצד, ופשוט הייתם שם כדי לחבק, להוקיר ולהעריץ את הבנים שלנו. החיבוקים הללו, שבאו מהלב הכי נקי, היו התרופה האמיתית לפצעי המלחמה. הראיתם לנו שאחווה יהודית היא מציאות חיה, פועמת ומחבקת. הפקתם עבורם מציאות של חלום, יצרתם עבורם רגעים של חסד טהור, ונתתם להם, ולנו, את האמונה בטוב המוחלט ואת היכולת להתחיל את החיים האזרחיים בראש מורם.
תודה שהחזרתם לנו אותם שלמים. תודה שהחזרתם לנו את הנשימה.
