עשרים שנה הוא מסתובב בעולם עם המוזיקה הישראלית במזוודה. עכשיו עידן רייכל חוזר ללוס אנג'לס למופע פסנתר חשוף ומיוחד, ומדבר על השנתיים ששינו את משמעות השירים, על הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות, על החרמות נגד אמנים ישראלים, על הדור החדש שפגש ב״The Voice״, על המשפחה שמעבר לים ועל אותו לילה באילת שבו שר עם ניצולי ניר עוז את ״הנה מה טוב ומה נעים״ * שיחה חושפנית עם אמן שמאמין שגם בתקופה שבה אנחנו חלוקים כמעט על הכול, המוזיקה עדיין יכולה להזכיר לנו שאנחנו שבט אחד
יש שירים שמשתנים בלי שמחליפים בהם אפילו מילה אחת. אותו לחן, אותו טקסט, אותו פסנתר, אבל החיים שעברנו מאז גורמים לנו לשמוע אותם אחרת. עידן רייכל מכיר היטב את התחושה הזאת. למעשה, נדמה שכמעט כל המוזיקה הישראלית קיבלה מאז 7 באוקטובר שכבה נוספת של משמעות. ״מאז האסון של 7 באוקטובר, כל מפגש עם הקהילה שלנו הוא הופעה שהיא חלק מאיזשהו תהליך של תקומה״, אומר עידן רייכל. ״אני עדיין חושב שהאסון הזה הולך איתנו כל יום, ואנחנו מתעוררים אליו כל יום, אבל אנחנו גם מתעוררים לתקומה כל יום״.
זו אולי הדרך הטובה ביותר להבין את המופע שאיתו הוא מגיע ללוס אנג'לס: פסנתר, קול, קהל גדול וכמה שפחות מחיצות. לא עוד ערב שבו באים רק לשמוע את הלהיטים. מבחינתו, בתקופה הזאת אפילו שיר שמח מקבל משמעות אחרת. רייכל משווה את זה לשקיעה שאנחנו מכירים כל החיים, ופתאום, אחרי אירוע גדול, מסתכלים עליה אחרת. או לחיטה שצומחת שוב. אותה חיטה, אבל היא כבר מסמלת משהו גדול יותר. ״גם כשזו שירה שקטה, וגם כשזו שירה קצבית ושמחה, יש בה משהו שאומר שיש סיבה״, הוא מסביר. ״אנחנו שרים שירים עצובים ויודעים מה זה עצב, וכשאנחנו שרים שירים שמחים אנחנו יודעים מה זו השמחה הזאת״.
רייכל והפרויקט שלו נמצאים בדרכים כבר יותר משני עשורים. ארצות הברית הייתה לאורך השנים תחנה שחזרו אליה שוב ושוב, אבל בכל פעם מסיבה קצת אחרת. היו השנים שבהן הגיע כאמן של מוזיקת עולם, היו הופעות בפני סטודנטים, תקופות שבהן ישראל עמדה מול גלים של חרמות, וכמובן המפגש הקבוע עם הקהילות הישראליות והיהודיות בצפון אמריקה, מהחוף המזרחי ועד החוף המערבי. ״לא חסרות סיבות להגיע אליכם כל פעם מחדש״, הוא מחייך.
אבל בשנים האחרונות המפגש הזה השתנה. המרחק הגיאוגרפי בין תל אביב ללוס אנג'לס נשאר אותו מרחק. המרחק הרגשי, מבחינתו, כמעט נעלם. רייכל מדבר על יהודי בדנמרק, על ילד ישראלי בלוס אנג'לס, על תלמיד בבית ספר יהודי בפריז ועל הילדים של ניר עוז, כחלק מאותו סיפור. ״הקשר הוא קשר של מחויבות, קשר של אחריות. כולנו ביחד בדבר הזה״.
זו לא סיסמה מבחינתו. דברים שנאמרים או נעשים מעבר לים חוזרים ומשפיעים על החיים בישראל, על התרבות, על התעשייה ולעיתים אפילו על תחושת הביטחון האישי.
כשהחרם מגיע גם למוזיקה
רייכל אומר שהוא עצמו לא נתקל באופן אישי באנטישמיות, אבל בהחלט פגש אנטי ציונות וניסיונות להחרים תרבות ישראלית. זה נוגע בו במיוחד משום שהפרויקט של עידן רייכל מעולם לא ראה בעצמו רק להקת פופ.
כשהוא מדבר על מוזיקת עולם, הוא מדבר על מוזיקה שמביאה איתה מקום. כמו שאמן מג'מייקה יכול לשאת איתו משהו מהצליל של ג'מייקה, ואמן מצרפת מביא איתו את התרבות שממנה צמח, כך גם הוא מרגיש לגבי המוזיקה הישראלית. ״היה לנו מזל גדול להיות איזשהו קול של המוזיקה הישראלית״, הוא אומר. ולכן, כשמנסים להחרים את התרבות הישראלית, גם הוא והפרויקט מרגישים את זה.
מאז 7 באוקטובר התחושה הזאת רק התחזקה. רייכל תמיד נזהר מהגדרה של עצמו כדמות פוליטית. הוא אומר שהדעה הפוליטית האישית שלו מעולם לא הייתה הדבר המרכזי ביצירה שלו. הדעה החברתית, בהחלט כן.
לאורך השנים הוא בחר להגיב למציאות באמצעות עשייה. כשפגש גילויי גזענות כלפי ישראלים ממוצא אתיופי, הוא העדיף לעלות לבמה, לשיר, לחבר בין שפות, מקצבים וקהילות. אבל אחרי 7 באוקטובר, לדבריו, משהו השתנה. ״יש לוחמים בחזית, גיבורים אמיתיים, ויש לחימה בעורף, עמידה איתנה, אור, תרומות והתגייסות גדולה. ויש גם חובה גדולה בהסברה ישראלית וציונית מעבר לגבולות״.
ואז הוא אומר משפט שקשה להתעלם ממנו: ״אין לנו את הפריבילגיה לשתוק. אנחנו חייבים להביא את הקול שלנו למרכז הבמה״.
״שבט אחים ואחיות״: לא רק שיר
אם יש שיר אחד שמקבל היום משמעות חדשה, זה כנראה ״שבט אחים ואחיות״. רייכל חוזר למילים ״כאן זה בית, כאן זה לב״ ומספר על הדרך שעבר הטקסט עד שהגיע לצורתו המוכרת. אבל מבחינתו, הדבר החשוב הוא הרעיון שנשאר: לא עוזבים. נשארים, מתמודדים ונלחמים על הבית.
והוא לא מתעלם מהפילוג בחברה הישראלית. להפך. דווקא בשנוא הזה יש לו בקשה פשוטה: אולי נפסיק לנסות לשכנע כל הזמן את האח שלנו, את השכן שלנו, את מי שחושב אחרת מאיתנו, שהוא טועה ואנחנו צודקים.
יש פערים שלא תמיד נוכל לגשר עליהם, הוא אומר. יהיו בינינו הבדלים גדולים, וזה לא בהכרח דבר רע. השוני יכול גם ליצור חוזק. הבעיה מתחילה כשהוויכוח הופך להשפלה. רייכל מציע שכל אחד מאיתנו יעצור רגע לפני שהוא מקליד עוד תגובה שמטרתה להקטין, להעליב או להוכיח לצד השני שהוא טועה.
הפתרון שלו נשמע כמעט נאיבי בעידן הרשתות החברתיות, ודווקא בגלל זה אולי כדאי להקשיב לו: להרבות באהבה. לחזור לשירים של פעם.
בשנים האחרונות רייכל מצא את עצמו גם מביט אחורה. אחד האלבומים האחרונים שלו נולד מתוך רצון להתרחק לרגע מהרעש הגדול של הפופ העכשווי ולחזור למלודיות ולשירים של פעם, אל אותה ״שירה ישראלית יפה״ שהוא מרגיש שחלק ממנה כבר פחות מוכר לדור הצעיר.
המטרה לא הייתה ליצור מוזיאון נוסטלגי. להפך. לקחת משהו שמרגיש ישן ולתת לו חיים חדשים, כך שהוא יישמע מצד אחד כאילו הגיע מפעם, ומצד שני כאילו נכתב עכשיו.
גם כשתיפקד שכשופט בתוכנית ״The Voice״ ברשת 13 שהסתיימה בחודש שעבר הוא ראה בכך חלק מהשליחות שלו, להכניס את הצלילים הישנים האלה אל תוך השיחה המוזיקלית של הדור החדש.אבל העבודה עם זמרים צעירים לימדה אותו גם לא להיות סנוב מוזיקלי.
פעם אולי היה קל יותר לומר ששיר ״חשוב״ חייב להיות עמוק, מורכב ולשרוד עשרות שנים. היום רייכל מסתכל על זה קצת אחרת. כן, השירים המשמעותיים ביותר בעיניו הם אלה שעוברים את מבחן הזמן ויש בהם סיפור ועומק. אבל אחרי העבודה עם הדור החדש הוא מבין היטב את החשיבות גם של שיר קליל, כזה שנותן לנו לעצור לרגע, לנשום, להתפרק ולשמוח. ״יש חשיבות להכול״, הוא אומר. ״זה הקסם הגדול של המוזיקה הישראלית״.
תפקיד המנטור ב״The Voice״ הרגיש לרייכל טבעי. הוא מספר שגם מחוץ לטלוויזיה הוא עובד לאורך השנים עם יותר מ־150 זמרים ונגנים, מדריך אותם ומנסה להבין יחד איתם איך אפשר להיות טובים יותר. הוא נהנה במיוחד מהשילוב בין המנטורים השונים בתוכנית, אנשים שכל אחד מהם מביא ניסיון אחר לגמרי לתעשייה.
אבל אם יש מסר אחד שהוא היה רוצה שאמן צעיר ייקח מהתוכנית, הוא זה: הכיסא שמסתובב הוא רק דלת שנפתחת. אחריו מגיעים עוד אינספור מרכיבים: עבודה, התמדה, בחירות נכונות, משמעת, כישרון והיכולת להמשיך גם כשהמצלמות כבר לא שם.
ומה עידן רייכל חושב על AI?
מתברר שהוא הרבה פחות מפוחד ממנו ממה שאפשר היה לצפות מיוצר שבנה קריירה על פסנתר, קול וסיפור אנושי. מבחינתו, AI הוא עוד כלי בדרך. "אם היינו חוזרים בזמן ושואלים מוזיקאים מהעבר על מכשירי הקלטה, פטיפון, אוזניות, כלי נגינה אלקטרוניים או DJ, גם כל אחת מההמצאות האלה הייתה יכולה להיתפס כאיום על 'המוזיקה האמיתית'. ובכל זאת, המוזיקה נשארה". לכן הוא מעדיף לראות ב־AI כלי שצריך ללמוד ולהכניס למשחק. לא תחליף ליצירתיות האנושית, אלא עוד אפשרות בתוך ארגז הכלים של היוצר. בלי טלפון, בלי רעש, רק לשחות
ואחרי כל הבמות, הטיסות, ההקלטות, המשפחה והחדשות, יש מקום אחד שבו רייכל מצליח להוריד את הווליום: הים. הוא שוחה כדי לשמור קצת על הכושר, אבל מהר מאוד מבהיר שזה לא באמת העניין המרכזי. ״גם לבריאות הנפש״, הוא אומר. השחייה מכריחה אותו להיכנס למים בלי טלפון, בלי שיחות ובלי הסחות דעת. נשארים רק התנועה והמחשבות. ״מומלץ מאוד״, הוא מוסיף.
ואיכשהו, זה נשמע הגיוני במיוחד אצל אדם שכל חייו מוקפים בצלילים. לפעמים המקום שבו נוצרת המוזיקה הבאה הוא דווקא המקום שבו סוף סוף שקט. ״כאן זה בית״, גם כשהמשפחה בשתי מדינות
רייכל חי בישראל, על זה אין מבחינתו שאלה. ״כאן זה בית, כאן זה לב״, הוא אומר, הפעם לא כשורה משיר אלא כעובדת חיים. אבל המשפחה שלו חיה גם על הקו שבין ישראל לאוסטריה, והוא מדבר בכנות על הניסיון לאזן בין העולמות, לכבד את התרבות שממנה מגיעה בת זוגו ובאותו זמן לשמור על האהבה והחיבור לישראל. הוא גם מסרב לעשות מהמרחק דרמה גדולה מדי. במונחים של החיים המודרניים, הוא אומר, אוסטריה אינה סוף העולם. אפשר לבנות שגרה ומשפחה גם כשהמפה קצת יותר מורכבת.
אולי גם בזה יש משהו מאוד ״רייכלי״. הזהות לא חייבת להיות דבר אחד. אפשר להיות כאן וגם שם, לשמוע כמה שפות, להביא כמה תרבויות ועדיין לדעת בדיוק איפה הבית. פסנתר. קול. ואין איפה להתחבא
רייכל מתרגש במיוחד ממופעי הפסנתר. לא מפני שהם קטנים בהכרח, גם 1,500 איש יכולים לשבת מולו, אלא מפני שאין בהם מקום להתחבא. אין סולו גיטרה שייתן רגע לנשום, אין להקה גדולה או מעבר מוזיקלי שאפשר להיעלם לתוכו. יש פסנתר. יש קול. יש קהל. ״אתה לא יכול להתחבא מאחורי כלום״, הוא אומר. וזו האינטימיות שמעניינת אותו. לא אינטימיות במובן של אולם קטן, אלא קרבה. האפשרות ליצור תחושה אישית גם מול קהל גדול מאוד.
המופע בלוס אנג'לס מגיע בעיתוי טעון במיוחד, סביב יום השנה ל־7 באוקטובר ואחרי חגי תשרי. עבור רייכל זו הזדמנות להתכנס, להתחדש באנרגיה, ובעיקר לזכור שיש רגעים שבהם פשוט צריך להיות יחד ולשיר.
ואז הוא נזכר בלילה אחד שלא עוזב אותו. ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר הוא הגיע למלון באילת שבו שהו ניצולי קיבוץ ניר עוז. הם ביקשו ממנו לשיר והוא לא ידע מה. איך בוחרים שיר מול קהילה שרבע מאנשיה נרצחו או נחטפו? מה בכלל אפשר לנגן ברגע כזה?
בסביבות שלוש לפנות בוקר הם התחילו לשיר יחד: ״הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד״. שיר ישן, מוכר, כמעט תמים, ופתאום, בתוך המציאות ההיא, המילים הפשוטות קיבלו משמעות אחרת לגמרי. זה בדיוק מה שרייכל מתכוון אליו כשהוא אומר שהשירים משתנים יחד איתנו.
ואולי בלוס אנג'לס, הוא אומר, ייווצר עוד רגע כזה. אולי גם כאן ישירו כולם יחד. ואולי, בסוף הערב, גם את ״התקווה״.
״כולנו לוחמים״
לקראת סיום השיחה, רייכל מבקש להעביר מסר ישירות לקהילה הישראלית והיהודית בלוס אנג'לס. הוא מדבר על התמיכה האדירה של יהדות התפוצות בישראל, תמיכה כלכלית, קהילתית, ציבורית ורגשית, ועל הכוח שהיא מעניקה לישראלים בתקופה הזאת. ״בלי התמיכה האדירה הזאת, הפעילות בארץ לא הייתה מוצאת את הכוחות, את הכלכלה, את התמיכה ואת החוזק מבחוץ״, הוא אומר.
ואז הוא חוזר שוב לאותו רעיון שמלווה את השיחה כולה. אנחנו אולי גרים במדינות שונות. מדברים בשפות שונות. מצביעים אחרת. מתווכחים, כועסים ולפעמים אפילו בטוחים שהצד השני איבד את הדרך. אבל ברגעים הגדולים באמת, המרחקים מצטמצמים. ״כולנו לוחמים, וכולנו באמת שבט אחים ואחיות, גם בארץ וגם בתפוצות״. ולקהילה בלוס אנג'לס הוא שולח איחול פשוט: שנה טובה, חשובה ומשמעותית.
אחרי יותר מעשרים שנה בדרכים, עידן רייכל עדיין רוצה לחזור אליהן. הוא חולם שוב לנסוע למקומות שבהם המוזיקה עדיין עוברת כמעט מפה לאוזן, לכפרים באתיופיה, לאפריקה, לבולגריה, לחפש את הצלילים המסורתיים ואת מה שהוא מכנה אמת עתיקה של מספרי סיפורים.
אבל לפני המסע הבא, יש לוס אנג'לס. פסנתר אחד. קהל אחד. הרבה סיפורים שנכתבו מחדש בשנתיים האחרונות. ואולי, לכמה שעות, גם התחושה שעם כל המרחק שבין תל אביב לקליפורניה, כאן זה בית, כאן זה לב.
עידן רייכל יופיע במוצאי שבת, 17 באוקטובר, החל מ-8:00 בערב, באולמי "ווילשר איבל תיאטר" בלוס אנג'לס. לרכישת כרטיסים: teevtix.com
