הציור היה ונשאר חוויה קיומית אנושית. הציורים הקדומים ביותר שצוירו על ידי בני אנוש, הם הציורים שהאדם הקדמון צייר על קירות המערות. מהות הציורים הייתה סמלית כאשר בני האדם השתמשו בסימנים וסמלים כדי ליצור קשר, לסמן
דרכים, טריטוריה, אזורי ציד ועוד.
אנו מתחילים לצייר בגיל שנה וחצי לערך כשאנו מציירים לרוחב הדף אנחנו יודעים שאנו מרכז העניינים, אנחנו השחקן הראשי. כשאנו מציירים לאורך הדף אנו אומרים שהדרך שלנו ארוכה, לכן אנו מצמצמים את המקום כדי שהמטרה תהיה נגישה.
כילדים נהגנו לצייר, לשרבט או סתם לשפוך צבע על הדף וכך גם רצוי לעשות בכל מסגרת חינוכית בלתי פורמלית, בעזרת צבעי פנדה, אקריליק או גואש, הילד מוזמן לצייר ולבטא את עצמו ללא בי־קורתיות ושיפוטיות ו״לשפוך״ על הדף ככל העולה על רוחו. למה? כי הדף הוא המראה של ״האני״ בכל רגע נתון שבו אנו מתחילים לצייר והוא משקף כיצד אנו מרגישים או חווים את אותו רגע/אותו יום/אותה תקופה.
הציור מסייע לילד להביע את עצמו ולספר ״מה שלומו ?״ ברגע זה או בכלל. ילדים מעבירים מסרים באמצעות הציור שאותו הם מציירים; זו בעצם השפה שלהם שבה הם בוחרים לתקשר עם הסביבה. מציורים אלה ניתן ללמוד רבות על עולמו הרגשי של הילד, על דימוי הגוף שלו, על המקום שבו הוא תופס את עצמו בחברה ועוד. כך, במהלך חייו לומד הילד להביע את עצמו בציור תוך כדי שהוא מתפתח ומאפשר לעולם החיצוני להיכנס לפנימיותו במקביל להתחזקות מקומו החברתי ורכישת הקודים החברתיים המקובלים. לכן בציורי ילדים אנו נראה (בד״כ) התפתחות ע״פ גילו של הילד והתבגרותו.
שלבי התפתחות הציור
1. שלב השירבוט- גילאים 1.5-3.5
זהו השלב הראשוני והבסיסי שבו הילד מחזיק את הצבע ו״מקשקש״ להנאתו בלי שליטה ובהרבה צחוק וריגוש מהקווים והנקודות המופיעים על הדף הלבן. בהמשך מתחילות צורות (בעיקר עיגולים) וכתמים שהילד נותן להם שם אסוציאטיבי שהוא בוחר בעצמו.
2. השלב הטרום סכמתי – גילאים 3.5-5
תקופת מעבר לציור הסכמתי בו הילד נע בין שירבוט/קשקוש לציור מוגדר ומכוון יותר, כאשר כאן ניתן לראות את הדמות הראשונית שאותה הילד מצייר: עיגול גדול (ראש) וקווים שיוצאים ממנה ומשמעותם רגליים.
3. השלב הסכמתי – גילאים 5-8.5
״סכמה״ כלומר, תבנית. בשלב זה הילד מתחיל לצייר דמויות וחפצים בעזרת ייצוגים הנדסיים, כאשר הצורות הן מה שאנו מכירים ולימדנו את הילד: הבית בנוי מריבוע ומשולש, דמות מצטיירת כראש, גוף, ידיים ורגליים ועוד. סכמה זו משתכללת עם הגיל של הילד, אולם הילד מצייר את מה שהוא למד על העולם ולאו דווקא את מה שהוא רואה ולכן יש לעיתים עיוותים בציור כמו גדלים שונים, בית שקוף שאפשר לראות מה יש בתוכו. כמו כן, בשלב זה אין פרופורציות אלא רק ציור ע״פ גודל החשיבות, למשל: ציור של דמות של אב גדולה יותר מהבית, זה מעיד על ילד שגדל עם אב דומיננטי ומאוד מעריץ אותו.
4. השלב הטרום ריאליסטי – גילאים 8.5-11.5
בשלב זה יש יותר ניסיונות של הילד לצייר את מה שהוא קולט בחושיו, כלומר את המציאות סביבו ולכן נמצא יותר תנועה, פרופיל, עומק ונוכל לראות תיאור מדויק יותר של מציאות חייו. למשל: המכונית של אבא בחנייה, חוג הבלט עם החברות, מסיבת יום ההולדת ועוד. זה המקום שבו נראה השוני הגדול בין הילדים: ילדים עם דימוי עצמי גבוה יציירו את החוגים שבהם הם משתתפים ויציגו עצמם כמנהיגים, ילדים עם דימוי עצמי נמוך יציירו יותר את המשפחה ואת המשחק האינטימי עם החבר שאתו הם מעדיפים לבלות אחר הצהריים. בתקופה זו יש ריבוי סגנונות וחיפוש אחר דרך חדשה.
5. השלב הריאליסטי – גילאים 11.5-19
זה השלב שבו הילדים בד״כ מפסיקים לצייר או/ו להתעניין בציור, אלא אם כן הם נדרשים לצייר במסגרת כזו או אחרת. למה? כי גיל זה המוגדר ״גיל ההתבגרות״ הוא גיל רגיש וביקורתי והפער בין מה שהמתבגר יודע על העולם (וזה המון) לבין יכולת הביטוי (בכתב או בציור) יוצרים תסכול, יש להם דרך הבעה קלה יותר שהיא הדיבור וזה מה שגורם להם לעזוב את האומנות בכללה. כמובן שיש את אלה הממשיכים להשתמש בציור כדרך להבעת רגשות, אידיאות, מחשבות, חלומות וחיפוש עצמי וכן נפגוש את השונה/היצירתי/הייחודי/המשוכלל הבוחר לצייר את עולמו.
ההתפתחות בשלבי הציור הינה טבעית ועל כן חשוב מאוד להורה או למחנך/למדריך, לא להתערב ביצירה של הילד ולא להנחותו מה או איך לצייר. הימנעות ממתן הכוונה מאפשרת לילד לבטא באופן חופשי וספונטני את רגשותיו בצורה לא מילולית וכן לבטא, באמצעות הציור, את אופן ראייתו את העולם והסביבה שבה הוא חי. כמו כן, הציור הוא כלי ביטוי אישי שכל ילד זקוק לו ולכן אסור להציע לתקן את הציור שלו. רצונו של הילד הוא דחף טבעי ואם לא נתערב לו בציור הוא יצייר מה שמכתיב לו הדחף הפנימי שלו, וישקף את חוויותיו ורגשותיו בזמן נתון.
מה על ההורים לעשות כאשר הם רואים את הציור של ילדיהם בכל גיל?
1. בגיל השרבוט יש להתבונן בציור של הילד ולהקשיב לדבריו ולשמות שהוא בוחר לתת לשרבוטים שלו. זו תקופה שלא תחזור על עצמה וחשוב מאוד לתת לילד להבשיל לאט בלי לבקר את מעשיו. זכרו: המטרה שלכם היא לא לגדל ילד צייר או סופר או רקדן, אלא אנו רוצים לגדל ילד בריא בנפשו ובשל שבוחר לעצמו את דרכו בחיים ללא חשש. היצירתיות היא תכונה טבעית ועליכם לתת לה להתקיים בנפשו של הילד בכייף ובאהבה. אם אתם מאוד רוצים לדעת מה עובר על הילד, פנו לאנשי מקצוע בתחום.
2. אין צורך להגזים ועל כל קשקוש/שרבוט של הילד לתת שלל מחמאות מוגזמות כמו: ״אתה מלך״, ״אתה גאון״ או להדריך אותו כיצד לצייר. במצב אידיאלי הילדים לא ‘יודעים׳ שציור זה סמל שמייצג אובייקט .האופציה הזאת מתבררת להם במהלך ההתפתחות וכשהיא מתגלה לילד הוא חווה אותה כמו ‘קסם׳. זוהי למעשה ה״מציאות המדומה״ הכי ראשונית שיש, לכן כדאי לו לחוות את זה בעצמו במהלך התפתחותו.
3. רצוי לעודד את הילד לצייר בצורה כיפית, למשל ע״י הנחת דפים לבנים בשולחן ציור קטן שמותאם לילד עם חפיסת צבעי פנדה שלמה המונחת בהישג יד. הילד ייגש לבדו לשולחן ויצייר להנאתו. בהחלט אפשר לצייר לידו בשולחן.
4. חשוב מאוד לאפשר לילד לצייר לבד ולא ״להדריך״ אותו או ״לצייר בשבילו״. באמצעות הציור הילד חוקר את העולם, מגלה צבעים וצורות וחש שליטה במציאות, דבר המאפשר לו סיפוק עצמי. כמו כן, מדובר בהתפתחות של המוח והכנה לשפה וכתיבה (תאום יד-עין, מוטוריקה עדינה).
