רגע לפני ההופעה משותפת של תיסלם עם משינה, יאיר ניצני צריך להחליט מה עדיף להיות: זנב לאריות הצעירים או ראש לגמלאים
כחבר ותיק באקו"ם קיבלתי לאחרונה הודעה מארגון היוצרים המוזיקלי, שבה הם גאים לבשר לי שעברתי לסטטוס הנחשק של מי שזכאי לקבל תמלוגי זהב. מדובר בזכות השמורה לכל יוצר שעבר את גיל 60 ומעניקה לו שני דברים חשובים: 1. תוספת של מאות שקלים בחודש; ו־2. הודעה רשמית שהוא תרח זקן. מצד אחד מצ׳פרים אותך, ומצד שני מעליבים.
ההתמודדות עם הגיל היא עניין עתיק יומין, עתיק יותר אפילו ממי שזכאי לתמלוגי זהב. אני עדיין מנסה למקם את עצמי על הסקאלה שבין קשיש בתחילת דרכו לצעיר ברוחו לשעבר, ולהחליט מה עדיף להיות: זנב לאריות הצעירים או ראש לגמלאים. עניין הגיל מכה בך בשלבים, וכל אחד מאיתנו שבטוח שהוא עדיין אותו טמבל שרמנטי שהיה בגיל 20 צפוי לחטוף מתישהו את הבומבה (שמגיל מסוים כבר קוראים לה שטוזה), בדרך הבטוחה לדיור המוגן (שלפעמים אני חושב שהוא נקרא ככה כי בעזרתו הילדים מגינים על עצמם מטיפול יומיומי בהוריהם המזדקנים).
אי אפשר לנצח את הגיל, וגם להפסיד לו בכבוד זה לא קל. בצעירותך אתה מזדהה עם כוכבי כדורגל בני גילך ומתבאס שאתה לא מכדרר ומרוויח כמוהם. אחר כך אתה כבר עובר לשנתון של המאמנים ומקנא שהם בתחום הכדורגל ואתה נתקעת בעמילות מכס. מאוחר יותר אתה מגלה שהיחידים שעדיין באזור החיוג שלך הם בעלי הקבוצות, ואז כבר באמת לא נעים להשוות את עצמך לטחונים שמחזיקים מועדון כדורגל כשאתה בקושי יכול להרשות לעצמך כרטיס מועדון בסופר. גם אם מישהו מהספורטאים בני גילך עדיין בתודעה, זה כנראה כי הוא מפרסם מגה גלופלקס – מה שעשוי להפחית את הכאבים בפרקים, אבל להגביר את תחושת ה״אללה יוסתור, איך הזדקַ נו״. ויש את פגישות המחזור, שבהן אתה נפגש עם חבריך לבית הספר היסודי ולא מבין מאיפה הגיעו לפה ״כל הזקנים האלה״, שהרי אין שום מצב שהגריאטריים שלידך הם בני גילך.
אני זוכר באופן ברור את השנים שבהן ישבתי בישיבות קריאייטיב בעבודה וחשבתי את עצמי לצעיר המגניב של החדר. לגבי המגניב אפשר להתווכח, אבל מבחינת הגיל הייתי באמת הראשון מהסוף, וכדי להצדיק את המעמד, הפגזתי ברעיונות שחשבתי שהם חדשניים, פרועים ונועזים. הייתי זה שבועט בכל מה שהיה מקובל ונהנה מהמבטים המשתאים של הקשישים מסביב. והנה, בלי ששמתי לב ובלי שום אזהרה מהרשות להגנת המקשיש, הפכתי באותם חדרי ישיבות מ"הצעיר המבטיח" ל"המבוגר המנוסה", שמקסימום מבטיח לאשתו לאסוף את הילדה מהחוג; ואם לא אשים לב טוב למה שיוצא לי מהפה, אשונמך מייד לעמדת "התרח המביך".
עוד רגע שבו אתה נפגש עם הגיל שלך ומשווה לאחרים הוא כשאתה פותח עיתון ורואה בני כמה הם מקבלי ההחלטות היום. כמי שהקפיד בילדותו להיות במשבצת ה"לא רציני", שהתמקד במה שעושה לו כיף והתעקש להמשיך בקו הזה גם בחייו הבוגרים – אני שמח שמעולם לא הוטל עלי תפקיד שיש בו אחריות גדולה מדי, והסוגיה הגורלית ביותר שהייתי צריך להכריע בה היתה אם לשיר יקראו ״רדיו חזק״ או ״רדיו ענק״. מספיק קשה לי האחריות לרווחת המשפחה שלי, אין לי שום יכולת או רצון לשאת באחריות גם לגורלם של אחרים.
לכן אני נפעם בכל פעם מחדש מהמחשבה שמרבית נושאי התפקידים החשובים כיום צעירים ממני בהרבה. הרמטכ״ל אביב כוכבי היה בן 12 כשאני התגייסתי, והיום הוא כבר מקבל החלטות אם לצאת למלחמה או לא, בזמן שאני מתקשה להחליט אם לצאת מהבית עם מעיל או להסתפק בסוודר, ואז מעביר את ההכרעה לדרג שמעלי אשתי). או לילך אשר טופילסקי, שצעירה ממני ב־12 שנה, כבר מנהלת את בנק דיסקונט, בזמן שאני מנסה להבין לאן נעלמו החסכונות שלי, מה זה בדיוק ריבית רעיונית, ואם הרעיון של הריבית זה להוציא ממני עוד כסף. ההשוואה לאחרים לא מומלצת, וכדאי לנו להיות שמחים בחלקנו, כי אנשים כמו עידן אגמון (צעיר ממני ב־19 שנה), שהחברה שלו נמכרה לאחרונה למקדונלד'ס ב־300 מיליון דולר, או ג׳ף בזוס (צעיר ממני רק בחמש שנים ועשיר ממני כולה ב־150 מיליארד דולר), יכולים לגרום לך חוסר נוחות עם מה שהשגת בחיים. התפקידים היחידים שבהם הגיל והניסיון עדיין מהווים יתרון, ועדיין אפשר להסתכל עליהם ולהרגיש צעיר, הם של מנהיגי מדינות – וגם זה אם מתעלמים מפישרים כמו עמנואל מקרון (41) וג'סטין טרודו (47).
אבל יש עוד מקצועות, מלבד רב ובאבא, שבהם הגיל הוא יתרון. בחדר המתנה לרופא מומחה שעבר את גיל 60 לא תשמע מישהו מתלונן עליו שהוא ״כבר לא קופץ כמו פעם״; להפך, כרופא מבוגר מחשיבים את ניסיונך הרב ואת הידע שצברת, ומעמדך רק הולך ומשתפר. זו אולי הסיבה שמבוגרים מרבים לבקר רופאים, ופחות מגיעים למכוני כושר (אולי שווה לפתוח עבורם מכון כושר עם מדריכות ספינינג בנות 70).
לפי כמות המיילים שאני מקבל, שבהם ממליצים לי על ויאגרה, אני מבין שיצרני הכדור מחוברים למאגר המידע של אקו״ם. השאלה היא אם בגילי כדאי לנסות להשלים עם המצב ולהירשם לשלישי בשלייקס, או לנסות להיאבק במציאות וללכת על רביעי בבוטוקס.
הגיל הוא בעיה, ואולי כדאי לחשוב על פתרונות יצירתיים בשבילה. אלברט איינשטיין המציא את תורת היחסות בגיל 36, ויחסית אליו, כולם נכשלו עם החיים שלהם. אין לי מושג מה בדיוק התורה החשובה שלו אומרת, אבל משהו שאפילו אני הצלחתי להבין זה שהכל יחסי בחיים. אין לנו סיכוי להפוך להיות צעירים יותר, אבל אנחנו יכולים להיות צעירים יחסית למישהו אחר. לכן, אני ממליץ לנסות להיצמד במקום העבודה למישהו שמבוגר ממך, אפילו ביומיים. אם מצאת אחד כזה, כדאי ליידע את כולם בעניין ולייחצן את העובדה שיחסית אליו, אתה סייח רב־און, ויש מישהו אחר שיאייש את משבצת הקשיש הטרחן. אפשר לאמץ את שיטת ״קשיש מלווה״ גם בחיים האמיתיים: אם תדאג להגיע לאירועים חברתיים מלווה במישהו שמבוגר ממך, מייד תיראה לידו כמי שהצעיר בכמה שנים. כדי לשכלל את העניין, אני שוקל לפתוח בקרוב את סוכנות ״גט סבא״, שבה תוכל לשכור קשיש שילווה אותך לאירועים ויוציא אותך צעיר יחסית אליו. זה נשמע לי כמו רעיון טוב, אבל אולי זה רק אני והמוח הסנילי שלי.
